From TAU Prof. Avner Ben-Amos to MK Dr. Ofer Cassif in the Knesset

Editorial Note

IAM reported in June that two scholars have each published an analysis of school textbooks, Israeli and Palestinian. One is by Dr. Arnon Groiss, whose study examined the content of the Palestinian Authority’s schoolbooks and teachers’ guides as far as the conflict with Israel is concerned. This study provided examples of de-legitimization of Israel’s existence and the right of Jews in the Land of Israel, a denial of the existence of Jewish holy places in the Land of Israel, and a demonization of Israel and the Jews.

The other is by Prof. Avner Ben-Amos, who explored how Israeli textbooks and exams address the Israeli occupation of the Palestinians. In his research, he finds that the occupation is rarely a topic in schools. He names this phenomenon, an “interpretive denial… the Jewish control and the Palestinians’ inferior status appear as a natural, self-evident situation that one doesn’t have to think about.”  

However, Ben-Amos is a life-long political activist which casts doubts on his scholarship. In 2011 IAM reported, that Ben-Amos was quoted in Haaretz concerning a program in schools enhancing young peoples’ awareness of Israel’s history.   Ben-Amos argued the program “tries to anchor young peoples’ identity in a cult of the dead, emphasizing bereavement and the victim.” Ben Amos claimed that “getting stuck in the past leads to self-perception as an eternal victim… We forget that since 1967, IDF soldiers are no longer victims but rather partners in turning another people into victims,” he said. In 2001, he signed a petition by “Palestinian and Israeli intellectuals and activists, view with grave concern the unbearable and inhuman situation imposed on the Palestinian people in the West Bank and Gaza. Such a situation has been brought about by the repression, blockades, and daily humiliation exercised by the military occupation and by the daily harassment that Jewish settlers inflict on the Palestinian Population.” 

Not surprisingly, Ben-Amos’s study attracted the attention of Knesset member Dr. Ofer Cassif from the Joint List, a former Hebrew University academic and a long time political activist. IAM reported in February 2019 that Cassif was  one of the most radical academics in Israel; he was an army service refuser and was jailed during the First Intifada.  He took advantage of the lax higher education system to preach his anti-Israel politics while serving as a member of the political bureau of the Israeli Communist Party. Cassif’s courses in Political Science at the Hebrew University and the Tel Aviv-Jaffa Academic College had mirrored his politics: “Capital and Government”; “Capital, Government and Social Justice”; “Cinema and Politics”; “Fascism – Past and Present.”   Cassif’s 2006 Ph.D. thesis, “On Nationalism and Democracy: A Marxist Examination,” at the London School of Economics and Political Science, “shows that both democracy (as we commonly understand it today) and nationalism are strongly embedded in modern conditions (primarily capitalism).”  His solution: Democracy “must be a socialist one in which the means of identity production are collectively owned.” 

Following the publication of Ben-Amos textbooks research, Cassif called for a meeting of the Knesset Committee of Education, where he is a member. The Committee met on July 15, 2020, to discuss the “Concealing the Israeli-Palestinian conflict in textbooks.”   Cassif said in the meeting that “The reason for the discussion I initiated is the study of Prof. Avner Ben-Amos, from Tel Aviv University… What he [Ben-Amos] says is that there is in the textbooks, mainly, in the fields of History, Civics, and Geography, the concealing of the Israeli-Palestinian conflict. Denial of the occupation, and even of the very existence of the Palestinian people as such. Plus, as a result, a silence of criticism and of voices that do not toe the line with the government and its dictates. As Prof. Ben-Amos says, this is not what he calls – Simplistic Denial. That is, the claims that something does not exist. Rather what he calls – Interpretive Denial. In his research, he writes: ‘Denial appears in a subtle way that is difficult to pinpoint. It does not stem from the claim that the occupation does not exist, but from the way it is absent from the discourse, where it should have appeared. Alternatively, from the way it is represented in the discourse.’ What he claims, for example, is the disregard, or denial that Israel forcibly controls millions of Palestinians without rights, and against their will – there is disregard and denial of this fact.”  
Ben-Amos presented the Knesset Education Committee the main points of his research: “18-year-old students go out into life, into citizenship, into the army, to vote. What do they know about the world around them? About this space? About their recent history? One of the things I think they need to know is what happens to this thing called occupation, that is – the control of the territories after they were conquered. I examined what the Ministry of Education is supposed to provide them with, in curricula, textbooks and matriculation exams, and found there is an explanation to what happened in 1967, the Six Day War and the immediate implications.” After the war, according to Prof. Ben Amos, there is a conceal and silence of the conflict. In addition, Ben Amos says there is a normalization of the situation and there is no difference between the area East of the Green Line and the area West.

It is not clear whether the Education Committee was aware of the activist background of Ben-Amos who, like many of his radical colleagues, has used the academy to push his political agenda.   At the very least, the Committee needed to hear other scholars, more politically objective.  This may be more difficult than it sounds, because, as the IAM has pointed out, social sciences and humanities in Israel skew toward neo-Marxist, critical scholarship.  Unlike in hard sciences and engineering which privileges merit, the hiring and promotion policies in liberal arts favor leftist scholars with dubious academic records.  In one notorious case, a Committee of Evaluation appointed by the Council of Higher Education, recommended closing the Department of Politics and Government at Ben Gurion University because of its Marxist-activist leaning. 

The Knesset Education Committee would be served better by looking at the imbalances in liberal arts.
הודעה לעיתונות

ועדת החינוך של הכנסת תקיים דיון בנושא העלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מספרי הלימוד במערכת החינוך הישראלית

ועדת החינוך של הכנסת תדון היום (רביעי, 15.7 בשעה 09:30) בהעלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מספרי הלימוד במערכת החינוך.הדיון יתקיים לבקשתו של ח”כ עופר כסיף אשר הצעתו לדיון מהיר אושרה בנשיאות הכנסת.כותרת הדיון: “דיון מהיר בנושא: “העלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בספרי הלימוד הישראליים”

הצעת הדיון מגיעה על רקע מחקר של פרופ’ אבנר בן עמוס (אונ’ ת”א) העוסקת בנושא, וחושף כי הכיבוש נעדר כמעט כליל מספרי הלימוד בהיסטוריה, באזרחות ובגיאוגרפיה. ח”כ עופר כסיף, יוזם הדיון, מסר:”מדינת ישראל מנהלת 53 שנים של שלטון כיבוש צבאי על העם הפלסטיני.הצבא הישראלי שולט בפועל בכל תחומי החיים הפלסטיניים, מגביית מיסים, תכנון ובניה ועד לבריאות, חינוך ורווחה.הדבר נעשה הן באמצעות שלטון ישיר בגדה המערבית והן באמצעות המצור המוטל על עזה. הכרה בדיכוי שמפעילה ישראל כנגד העם הפלסטיני היא אבן דרך חיונית לפיתרון שיאפשר שלום ושגשוג לשני העמים.על כן, אין זה מפתיע שהכיבוש נמחק מספרי הלימוד ומורים שדיברו עליו פוטרו.הימין הקיצוני השולט בישראל מזה שנים ארוכות דואג לשטוף את המוח לבני הנוער כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית וכל סיכוי לשלום אמת” בדברי ההסבר להצעת הדיון כתב ח”כ כסיף:”במחקר שיטתי ומקיף של פרופ’ אבנר בן-עמוס עולה תמונה מדאיגה בנוגע להעלמת קיומו של העם הערבי הפלסטיני והסכסוך על עתיד השטחים הכבושים.מסקירת ספרי הלימוד לבגרות במקצועות אזרחות, היסטוריה וגיאוגרפיה, עולה כי לרוב הקו הירוק אינו מצויין כלל, ובמקרים המעטים שבהם מופיע, הוא מטושטש.יותר מזה, העם הפלסטיני עצמו נעלם, נמחק מן התוכן. עוד עולה כי, באף אחת מבחינות הבגרות להיסטוריה שנערכו בשנים 2010-2019 לא הופיעה אפילו שאלה אחת על השינויים ארוכי הטווח שחוללה מלחמת 67′.גם בספרי האזרחות המאושרים קוצצה ההתייחסות הנוגעת לסכסוך ולשסע הפוליטי.כך, ב-20 השנים האחרונות, לא הופיעה על הסכסוך שום שאלה בבחינות הבגרות לאזרחות.במקצוע הגיאוגרפיה המפות השונות מתארות את המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן כמרחב ישראלי אחיד.גם בחינות הבגרות בגיאוגרפיה התעלמו מהקו הירוק ומהפלסטינים.העלמה והשתקה של המציאות הקיימת בפועל, של כיבוש ושליטה על עם אחר, מנוגדות למטרות חוק החינוך הממלכתי ולמטרות משרד החינוך בהוראת המקצועות לעיל.”

לעמוד הדיון בסדר היום של ועדת החינוך:

המחקר של פרופ’ בן עמוס:

ההצעה לדיון מהיר כפי שהוגשה לנשיאות הכנסת:

הדיון ישודר באתר הכנסת:

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- מוקד הפעולה למען שלום,שוויון,צדק חברתי וזכויות אדם.


חברי הכנסת של הרשימה המשותפת: יש למנות בהקדם מועצת מייעצת לחינוך הערבי

15 ביולי 2020, כ”ג בתמוז תש”פ, בשעה 15:00
לבקשת ח”כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת) דנה הבוקר ועדת החינוך של הכנסת בהעלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי – פלסטיני בספרי הלימוד הישראליים. לדברי ח”כ כסיף, בספרי הלימוד במערכת החינוך הישראלית יש הכחשה של הכיבוש, והשתקה של דעות שאינן מתיישבות עם דעות השלטון. “מה שקורה בספרי הלימוד הוא התעלמות מכל מה שקורה בשטחים הכבושים על בסיס יום יומי, ומתוך כך מתבצע נירמול של הכיבוש. להכחשה יש מספר בעיות. הראשונה, בעיה חברתית פוליטית – ההתעלמות הזאת לא מטאטאת את המציאות מתחת לשטיח, אלא פוגעת ביכולת שלנו להבין אותה ולהתמודד איתה;  הבעיה השנייה היא בעיה חינוכית ועיקרה הקלת ראש בחשיבות הידע וההשכלה; והבעיה השלישית היא בעיה אזרחית דמוקרטית האוסרת ספקנות וביקורת, שמטרתה יצירה של נתינים צייתנים במקום אזרחים חושבים שהם תנאי ליצירת דמוקרטיה”.

ח”כ עוזי דיין (הליכוד) אמר כי הוא מסכים שהחינוך בישראל לא עוסק מספיק בהיבטים פוליטיים. הפתרון לדעתו הוא חיזוק החינוך בלתי פורמלי, וכן יציאה מחוץ לגבולות הכיתה. “בגלל זה המכינות הצבאיות מצליחות כל כך, כי לאחר 12 שנות לימוד הן מאפשרות לחניכים לדעת ‘מי אני ולאן אני הולך’, אמר ח”כ דיין. דיין ציטט את אמירתו של הח”כ והמחנך לשעבר יעקב חזן שאמר: “רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות”, והוסיף: “עם אפיקורסים ודעות שונות נסתדר, לבורים ועמי ארצות – אין תקנה”.

פרופ’ אבנר בן עמוס הציג את עיקרי המחקר שלו: “תלמידים ותלמידות בני 18 יוצאים אל החיים, אל האזרחות, לצבא, להצביע. מה הם יודעים על העולם שסביבם? על המרחב? על ההיסטוריה הקרובה שלהם? אחד הדברים שלפי דעתי הם צריכים לדעת הוא מה קורה עם הדבר הזה שנקרא כיבוש, כלומר – השליטה בשטחים לאחר שנכבשו. בדקתי את מה שמשרד החינוך אמור לספק להם בתוכניות הלימודים, ספרי לימוד ובחינות בגרות, ומצאתי שיש התייחסות לא מעטה למה שקרה ב-67 כלומר למלחמת ששת הימים, וגם להשלכות המיידיות של המלחמה”. לאחר המלחמה, לטענת פרופ’ בן עמוס, יש העלמה והשתקה של הסכסוך. בנוסף, אומר בן עמוס יש נורמליזציה של המצב ואין הבדל בין התחום ממזרח לקו הירוק לתחום שממערבו.   

ד”ר אלירז קראוס, מנהלת אגף חברה ורווחה במשרד החינוך, הקריאה מספר שאלות לדוגמה מבחינות הבגרות בהיסטוריה, ואמרה כי במשך השנים מופיעות שאלות מעין אלה העוסקות בסכסוך הישראלי – פלסטיני:  “הסכסוך מופיע בספרי הלימוד ובבחינות הבגרות, ובעינינו זה חלק מהתשתית שתלמידים צריכים להכיר ולבסס את ידיעותיהם על ידע והבנה”. עוד אמרה כי יש התייחסות נרחבת להיווצרות בעיית הפליטים ולמלחמת ששת הימים ולסוגיה של “השטחים המשוחררים או השטחים הכבושים”.

ח”כ סמי אבו שחאדה (הרשימה המשותפת): “ישראל מיוחדת גם במערכת החינוך שלה כי כנראה שזאת המדינה היחידה בעולם, אולי כמו צפון קוריאה, שמערכת החינוך נמדדת במספר התלמידים שבית הספר מוציא ליחידות הקרביות, ולכן בית הספר צריך להכין אותם להיות חיילים. המטרה פה היא מטרה פוליטית וכל דיון שמתעלם מכך הוא פוליטי. מערכת החינוך מגדלת נערים לעתיד של המשך הכיבוש והדיכוי כל זה מוביל בעיני להרס החברה”.
ח”כ סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת): “בני האדם הם בעלי חיים פוליטיים. ההכחשה של הסכסוך מייצרת משבר אי אמון נוסף בקרב הציבור הפלסטיני. היום המורה הוא לא מקור ידע אחד והידע קיים גם ברשתות.  כיום התלמיד הערבי והאזרח הערבי מודע להיסטוריה והוא שואל – למה מחליטים להתעלם מההיסטוריה שלי וזה מייצר אצלו משבר אמון גדול מאוד. מדובר פה בניסיון לבטל היסטוריה של עם שלם”.  היא הוסיפה כי כשעסקה בהוראה ידעה שאם מורה מחליט לדבר על הנכבה, הוא יקבל אזהרה ויכול להיות שיוזמן לשימוע.

ח”כ ניצן הורוביץ (מרצ): “אפשר ללמוד על הנכבה והכיבוש ולא חובה להשיג את המסקנה. אני למשל מתנגד לזכות השיבה, אבל חושב שצריך ללמוד על הנכבה. מה חושבים שאם לא נגיד את המילה כיבוש אין בעיה? מערכת חינוך צריכה ללמד פתיחות מחשבתית – תלמד ואז תחליט”.
מנגד שאל ח”כ אריאל קלנר (הליכוד) “האם הערבים מלמדים על קדושתו של הר הבית ליהודים? זה חשוב שכולם ילמדו הכל, אבל לא יתכן שאנחנו ננהל שיח אינטלקטואלי ומהצד השני תהיה הסתה פראית, גזענית ואנטישמית מהסוג השפל ביותר. חשוב מאוד שיהודים וערבים כאחד יכירו שאמין אל חוסייני שיתף פעולה עם הנאצים.”

ח”כ אבו שחאדה קרא בתגובה: “מדובר במיתוס שצריך להפריכו”.

ח”כ ווליד טאהא (הרשימה המשותפת) הוסיף: “יש העלמה של הצד הפלסטיני. אפילו בנושאים שמדינת ישראל לא התכחשה להם כמו טבח כפר קאסם –דיברו עליו במונחים של אירוע מצער, וכינו אותו פרשת כפר קאסם. לא ידעו להשתמש במונח הנכון שלו – טבח כפר קאסם”.
ד”ר יוסף ג’בארין (הרשימה המשותפת) ציין כי הציבור הערבי ואנשי החינוך הערביים אינם מיוצגים ברמה הניהולית והפדגוגית במשרד החינוך. לכן, לדבריו,  קבלת ההחלטות מייצגת בעיקר פשרות בתוך הציבור היהודי עצמו. בחינוך היהודי יש זרמים שונים, אבל אין רגישות דומה בכל מה שקשור לזהות הערבית הפלסטינית בתוך מערכת החינוך. “עד היום אנחנו דורשים שאנשי חינוך ערבים ישפיעו על מערכת החינוך.  יש מועצה מייעצת לחינוך הערבי. לחצתי אחרי בחירתי לכנסת שהיא תהיה מאוישת והשר בנט סירב להיענות לבקשתי, הגשתי בג”צ בנושא ועכשיו צריך למנות מועצה מייעצת”. 

את הישיבה ניהלה ח”כ תהלה פרידמן (כחול לבן).
=====================================================  פורסם לראשונה: 04.10.201023:52 עודכן ב: 05.10.2010אבנר בן-עמוס | לא רק נקודת המבט שלנו
משרד החינוך נוקט באחרונה מדיניות המאמצת את הפוסט-מודרניזם בגרסתו הקיצונית ביותר. לפי גרסה זו, לא רק שהמציאות מגיעה אלינו באמצעות תיווך של השפה, אלא שהשפה היא היוצרת את המציאות, ולזאת האחרונה אין זכות קיום עצמאית.
החלטת המשרד, שלא לאשר לבית הספר התיכון שער הנגב להשתמש בספר לימוד ההיסטוריה “ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים”, מצטרפת להחלטות קודמות, שנועדו לתקן את המציאות על ידי שינוי הטקסט המתאר אותה.
בשנה שעברה, למשל, החליט משרד החינוך לאסוף את עותקי ספר הלימוד “לאומיות: בונים מדינה במזרח התיכון”, משום שהוצגה בהם הגרסה הפלסטינית ליצירת בעיית הפליטים ב-1948. גם ספר לימוד האזרחות “להיות אזרחים במדינת ישראל” נפל קורבן באחרונה לאותה מדיניות. כל זאת לאחר שד”ר צבי צמרת, יו”ר המזכירות הפדגוגית, הסתייג, בין היתר, מהטענה, כי “מאז ייסודה נקטה מדינת ישראל מדיניות של אפליה כלפי אזרחיה הערבים”.
ההנחה היא כנראה, שבלא אזכור האפליה תיעלם לא רק תחושת האפליה, אלא גם האפליה עצמה.
הדבר מצער מיוחד במקרה של “ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים”, משום שמדובר בפרויקט חינוכי יוצא דופן. זהו מפעל ישראלי-פלסטיני משותף, שהעבודה עליו החלה לפני כ-12 שנה, בהנהגת הפלסטינים סאמי עדוואן ועדנאן מוסאלחה, והישראלים דן בר-און (ז”ל) ואייל נווה.
לאחר שעות רבות של דיונים ושיחות בין מורים ומחנכים משני הצדדים נוצר ספר לימוד חדשני, המציג בטורים נפרדים, משני צדי העמוד, את הגרסה הישראלית והפלסטינית להיסטוריה של התקופה שבין ראשית הציונות ועד תחילת המאה הנוכחית, ומותיר בתווך טור ריק למילוי בידי התלמידים. הספר יצא לאור בעברית ובערבית, ומורים בבתי ספר בישראל ובשטחים יכולים להשתמש בו כדי להביא לידיעת תלמידיהם את גרסת “הצד השני” לסכסוך וליצור דיון פורה בכיתה.
ספרי לימוד ההיסטוריה של עמים שנמצאו שנים רבות בקונפליקט דמים, כגון הצרפתים והגרמנים, היוונים והטורקים, הציגו בדרך כלל את הצד השני באור שחור – כתוקפן מרושע – ואת עצמם כקורבן תמים. ספרי לימוד ההיסטוריה הישראליים והפלסטיניים אינם יוצאי דופן, גם אם נעשו בשנים האחרונות מאמצים בשני הצדדים למתן את השחרת האויב.
על רקע זה בולט הספר הפלסטיני-הישראלי משום שהוא מייחד תשומת לב לאופן שבו תפישת העבר, כלומר הזיכרון הקולקטיבי, משפיעה על ההתנהגות בהווה. מציאות היסטורית אינה כוללת רק את מה שהתרחש בעבר, אלא גם את האופן שבו נחוותה המציאות בקרב אנשי התקופה ואת אופן הנחלת החוויה לדורות הבאים.
צעד ראשון, מהוסס, בכיוון הנכון נעשה בספרי הלימוד הישראליים באזכור גירוש תושבים ערבים במלחמת העצמאות. אולם המלה “נכבה” (אסון), המציינת את האופן שבו נתפש הגירוש בידי הפלסטינים, עדיין מעוררת חלחלה בקרב אנשי משרד החינוך, כפי שמעידה פסילת ספר לימוד גיאוגרפיה במגזר הערבי, שהעז להזכיר אותה.
המלה הזאת נמצאת בשפע בערכת הלימוד “איך אומרים נכבה בעברית?”, שפירסמה ב-2008 עמותת “זוכרות”. הערכה כוללת 13 יחידות לימוד, העוסקות לא רק בגירוש שהתרחש ב-1948, אלא גם באופן שבו האירועים הכואבים עברו תהליך של השכחה (על ידי הצד הישראלי) או הנצחה (על ידי הצד הפלסטיני).
הערכה כוללת אמצעי המחשה מתקדמים וגם דיון תיאורטי בשאלות של כתיבת היסטוריה ועיצוב זיכרון קולקטיבי, באופן שאינו קיים בספרי הלימוד הרגילים. אין פלא לכן, שהערכה נאסרה לשימוש על ידי משרד החינוך, ומי שמשתמש בה בבתי הספר עושה זאת במחתרת.
תנאי הכרחי להתקדמות לקראת שלום עם הפלסטינים הוא הכרה לא רק במה שהתרחש ב-1948, אלא גם בתודעת הנכבה כנקודת מבט לגיטימית. מדיניות משרד החינוך, המתכחש לקיום התודעה הזאת, תוקעת מקלות בגלגלי המשא ומתן המקרטע.
בנוסף לכך – ולא ברור מה גרוע יותר – מדיניות זו נשענת על תפישה פשטנית ומיושנת של לימוד ההיסטוריה. אם אנו רוצים בתלמידים חושבים וביקורתיים, עלינו ללמד אותם, כי נקודת המבט שלנו על האירועים ההיסטוריים אינה היחידה וכי קיימות במקביל נקודות מבט אחרות, לגיטימיות לא פחות.
פרופ’ בן-עמוס הוא ראש המגמה להיסטוריה ופילוסופיה של החינוך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב  

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s