Academics Shift their Research to Political Activism


Editorial Note

IAM has repeatedly demonstrated that political activist-academics have penetrated humanities and social sciences in Israel.  Once tenured, many have switched their field of research into subjects for which they were not hired and for which they have no qualifications, but which fit their political agenda.   Although such practices would not have been tolerated in a properly managed university, the activists had received continuous support from their political-activist colleagues who recruited and promoted them.

Dr. Anat Matar, a Tel Aviv University lecturer of Philosophy, is a case in point. A veteran member of the Communist Party. She first made her name as one of the leaders of the group ‘Boycott from Within.’  In the last decades, she has campaigned for Palestinian prisoners in Israeli prisons. She is also a member of ‘Academia for Equality’ that aims to “struggle against the complicity of Israeli academia with oppression and denial of education in the occupied Palestinian territories.” 

Next week Matar plans to participate in a Webinar titled “Political Arrests as Continuous Suppression: Conversation with Adv. Abeer Baker, Adv. Janan Abdu and Dr. Anat Matar.” The event was organized by the group “Zochrot,” as the invitation says, “We provide access to information and teach about the Nakba that began in 1948 and never ended. The Nakba is the continuous colonization, oppression, and dispossession of the Palestinian People in various ways and forms. One of them is arrests, administrative and other. The General Security Services has always arrested Palestinians on vague allegations with a weak legal basis, which are received with apathy by the Israeli public, but it seems that in the past year, arrests have become more frequent and common than they have been for a long time, perhaps under cover of Covid-19. We have recently witnessed a wave of arrests of journalists, writers, intellectuals, and students from the young political leadership of the Palestinian opposition to Israeli control. This also includes arrests of Palestinians in areas 48, with Israeli citizenship, who refuse to succumb to the split imposed by the Israeli government and insist on working for liberation alongside Palestinians in the West Bank, Gaza and the Diaspora.”

Other participants are Adv. Abeer Baker – a Palestinian lawyer specializing in prisoners’ rights and representing Palestinian political prisoners in hundreds of cases and petitions.  Adv. Janan Abdu – a lawyer at the legal department of the Public Committee Against Torture.  Worth noting that Baker also works at the University of Haifa Prisoners’ Rights and Rehabilitation Clinic. Abdu is the wife of Ameer Makhoul, sentenced in 2010 to nine years in prison on espionage for Hezbollah and was released in 2019.  

 Prof. Yehouda Shenhav-Saharabani is another case in point.  He was hired to research and teach sociology of organizations at Tel Aviv University.  With his tenure secured, he admitted to switching fields after joining the Democratic Rainbow Coalition, Hakeshet Hademocratit Hamizrahit, an outreach for lower-class Mizrahim. Shenhav was influenced by Ella Shohat, whose book Mizrahim in Israel: Zionism from the Standpoint of its Jewish Victims was a replay of Edward Said’s “Zionism from the Standpoint of its Victims.” According to Shohat, the Mizrahim, like the Palestinians, were victims of white Ashkenazi colonialists.  To make the parallel stick, she placed the Mizrahim within the region’s cultural sphere and in opposition to European Jews.  Shohat blamed the Ashkenazi Zionist ideology for alienating the immigrants from their cultural kin, the Arabs, and with “de-Orientalizing” them to fit the Western image of the State of Israel.  Shohat’s ideas found fertile ground in Mizrahi intellectuals’ identity movement, which subsequently created the Hakeshet Hademocratit Hamizrahit. Shenahv was a leading activist in this circle, although he was an unlikely candidate, having been born to a well-to-do middle-class family of Iraqi immigrants; his father worked for the Israeli intelligence.  Shenhav was employed by the Israeli Military Industry that sponsored his Ph.D. studies at Stanford University.  To bolster his political agenda, he published a book claiming that the Mizrahim were actually Arab Jews. The study aimed at providing academic legitimacy to the goal of creating an anti-Zionist Palestinian-Mizrahi alliance. After signing the 2004 Olga Document, a declaration of support for a bi-national state, Shenhav wrote a number of monographs on the subject.  Van Leer Institute, a highly activist leftist organization, boosted Shenhav-Shaharabani’s career.  

Recently, the Van Leer Institute and the Department of Sociology and Anthropology at Tel Aviv University announced an annual prize for translation and research in the thought of Shenhav-Shaharbani. “The Yehouda Shenhav-Shaharbani Prize for Translation and Research.”  The press release states that “The work of Yehouda Shenhav-Shaharbani in research, teaching, translation and public arena position him as one of the outstanding intellectuals of Israel today. The variety of topics that he researched spans many fields of knowledge, from statistics and engineering, through the philosophy of science, the study of bureaucracy, and postcolonial studies, to literature and translation. His commitment to the sociology of knowledge and social history runs like a thread between the fields. During his decades of work at the Van Leer Institute, he edited and founded prominent journals and publishing platforms (“Theory and Criticism;” “Maktoob;” and “Theory and Criticism in Context“), wrote and edited many books that influenced generations of students studying at universities in Israel and abroad and served as the head of many research teams. Throughout his career, Shenhav-Shaharbani has served and continues to be a loyal mentor to generations of students, researchers in various research fields and founded courses taught at many institutions around the country. Shenhav-Shaharbani also worked outside the ivory tower and became one of the major public intellectuals that influenced generations of leaders in civil society, in social, cultural and educational organizations.” 

According to the press release, “Constituting an award for research and translation on the name of Prof. Shenhav-Shaharabani is a tribute to his activity and remarkable generosity. The prize marks for us, the social science community, working values and intellectual and public activity, and contributes to the continuity of the unique and acute intellectual tradition outlined by Shenhav-Shaharbani in his academic and public life.”

In 2021, the prize of $1000 will be awarded for research in knowledge and science in the social sciences. Preference will be given to unpublished articles, which combine sociology, history, and philosophy of knowledge, or articles dealing with the theory and criticism of its various shades and future manifestations. The door is open for articles criticizing the work of Shenhav-Shaharbani. The article will be presented at an annual session by the winner, and Shenhav-Shaharbani will respond to it. The Prize committee in 2021 is Adriana Kemp, Areej-Sabagh-Khouri, and Gil Eyal.

Israeli universities have traditionally been reluctant to take a stand against faculty that switched fields to promote their political agenda.  By doing so, they defaulted on their fiduciary responsibilities to students, the research capital, and the taxpayer.  Students have been taught by faculty that hardly research in their designated fields. The research capital in humanities and social science was depleted, and the taxpayers were forced to support these activists’ political agenda.

Webinar Registration

מעצרים פוליטיים כדיכוי מתמשךשיחה עם עו”ד עביר בכר, עו”ד ג’נאן עבדו וד”ר ענת מטר
בזוכרות, אנחנו מנגישות מידע ומלמדות על הנכבה שהתחילה ב-1948 ומעולם לא הסתיימה. הנכבה היא הקולוניזציה, הדיכוי והנישול המתמשכים של העם הפלסטיני בשלל אופנים וצורות. אחת מהם היא מעצרים, מנהליים ואחרים. השב”כ תמיד עצר פלסטינים בטענות עמומות עם בסיס משפטי רעוע, שמתקבלות בשוויון נפש בציבור הישראלי, אבל נדמה שבשנה האחרונה מעצרים הפכו תכופים ונפוצים יותר משהיו זה זמן רב, אולי בחסות הקורונה.

בתקופה האחרונה אנו עדות לגל מעצרים של עיתונאים, סופרים, אנשי רוח וסטודנטים מההנהגה הפוליטית הצעירה של ההתנגדות הפלסטינית לשליטה הישראלית. זה כולל גם מעצרים של פלסטינים בתחומי 48, בעלי אזרחות ישראלית, שמסרבים להיכנע לפיצול שכופה השלטון הישראלי ומתעקשים לפעול לשחרור לצד פלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובגולה.

מה המצב כרגע ומה הרקע לו? מה מעצרים עושים לעצור.ה ומה מעצרים המוניים עושים לחברה כולה – לאקדמיה, לתרבות, לסיכוי לבנות חברה חופשית? מה המטרות של משטר המעצרים ומה אנחנו יכולות לעשות מולו?

אנא מלאו פרטים למטה כדי לקבל לינק להשתתפות.

עו”ד עביר בכר – משפטנית פלסטינית שמתמחה בזכויות אסירים וייצגה אסירים פוליטיים פלסטינים במאות תיקים ועתירות.
ד”ר ענת מטר – מרצה באוניברסיטת תל אביב ופעילה פוליטית, חברת אקדמיה לשוויון
עו”ד ג’נאן עבדו – עורכת דין במחלקה המשפטית של הוועד נגד עינויים

Feb 15, 2021 08:30 PM in Jerusalem


———- Forwarded message ———
From: Dganit Waldman <>
Date: Sun, Jan 24, 2021 at 9:42 AM
‪Subject: [SocSci-IL] קול קורא לפרס יהודה שנהב שהרבני לדוקטורנטים/יות ופוסט דוקטורנט/יות‬
To: <>

שלום רב,

מעבירה לידיעתכן/ם את הקול קורא לפרס יהודה שנהב שהרבני לדוקטורנטים/יות ופוסט דוקטורנט/יות.


 דגנית וולדמן | עוזרת מנהלית

 החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה | אוניברסיטת תל-אביב


משרד: 03-6406731 | אתר החוג

פרס יהודה שנהב-שהרבני לתרגום ולמחקר

מכון ון ליר והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב מכריזים על הענקת פרס שנתי לתרגום ולמחקר במסורת המחשבה של יהודה שנהב-שהרבני  .פועלו של יהודה שנהב-שהרבני במחקר, בהוראה, בתרגום ובזירה הציבורית מציב אותו כאחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל כיום. מגוון הנושאים שחקר משתרע על פני שדות ידע רבים, החל בסטטיסטיקה והנדסה, דרך פילוסופיה של המדע, חקר בירוקרטיות ולימודים פוסטקולוניאליים, וכלה בספרות ובתרגום. מחויבותו לסוציולוגיה של הידע ולהיסטוריה חברתית עוברת כחוט השני בין התחומים. במשך עשרות שנות פעילותו במכון ון ליר ערך וייסד כתבי עת ובמות פרסום בולטות (“תיאוריה וביקורת”, “מכתוב”, “הקשרי עיון וביקורת”), כתב וערך ספרים רבים שהשפיעו על דורות של תלמידים שמלמדים באוניברסיטאות בארץ ובחו”ל, וכיהן כראש תחומי מחקר רבים. לאורך כל הדרך שנהב-שהרבני שימש ומשמש חונך נאמן לדורות של סטודנטיות וסטודנטים, חוקרות וחוקרים במגוון תחומי מחקר, וייסד קורסים הנלמדים במוסדות רבים ברחבי הארץ  .שנהב-שהרבני פועל גם מחוץ למגדל השן והפך לאחד האינטלקטואלים הציבוריים המרכזיים שהשפיעו על דורות של מנהיגים בחברה האזרחית בארגונים חברתיים ,תרבותיים וחינוכיים .פרס על שם יהודה שנהב-שהרבני יינתן לסירוגין בתחום התרגום ובתחום המחקר. לזוכה יוענקו פרס כספי של 1,000 דולר, לוחית פרס ומארז ספרים מהוצאת מכתוב. בתחום התרגום הפרס מיועד למתרגמים על תרגום פרוזה שטרם ראתה אור משפה לא-מערבית ,ועדיפות תינתן לתרגום מערבית. בתחום המחקר הפרס מיועד לדוקטורנטים.יות ופוסט-דוקטורנטים.יות על מאמר מחקרי מקורי בתחומי ידע ודעת במדעי החברה .בשנת תשפ”א יינתן הפרס למחקר בתחום הידע והדעת במדעי החברה. עדיפות תינתן למאמרים שטרם פורסמו, המשלבים סוציולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה של הידע, או למאמרים העוסקים בתחום התיאוריה והביקורת על גווניה השונים ומופעיה העתידיים .הדלת פתוחה למאמרי ביקורת על עבודתו של שנהב-שהרבני. המאמר יוצג במושב שנתי על ידי הזוכה, ושנהב-שהרבני יגיב לו .וועדת הפרס תשפ”א: אדריאנה קמפ, אריז’ סבאע’ ח’ורי וגיל אייל.הגשת מועמדות: דוקטורנטים.יות ופוסט-דוקטורנטים.יות במדעי החברה ישלחו כתב יד באורך של לא יותר מ- 12,000 מילים לראשת ועדת הפרס (, ויצרפו מכתב בן כ-200 מילה המנמק בקצרה את מועמדותם. התאריך האחרון להגשת כתבי יד הוא 1.3.2021.אירוע הענקת הפרס למאמר הזוכה ייערך ביום חמישי ,10  ביוני 2021, בשעה 18:00 באוניברסיטת תל אביב  .מיסוד פרס למחקר ולתרגום על שמו של פרופ’ שנהב-שהרבני מהווה הוקרה ראויה לפועלו ולמסורת הנתינה יוצאת הדופן שלו. הפרס מסמן עבורנו, קהילת מדעני החברה בישראל, ערכי עבודה ופעולה אינטלקטואלית וציבורית, ותורם להמשכיות המסורת האינטלקטואלית הייחודית והאקוטית שמתווה שנהב-שהרבני בחייו האקדמיים והציבוריים. 


קשר השתיקה התפרסם במוסף “הארץ” ב- 27.12.96

קשר השתיקה

יהודה שנהב

מדוע אוהבים ההיסטוריונים החדשים לעסוק בדיכוי הפלסטינים, אך מתעלמים מפרשת ילדי תימן. מדוע אין בישראל שמאל אמיתי, ודיבורים על פער עדתי נתפסים כהסתה?

ההיסטוריונים החדשים ראויים לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של ממלאי פקודות לדורותיהם, על טכניקות הגירוש, על פעולות ‘התגמול’ (היזומות), על יחסו האמביוולנטי של היישוב לטבח יהדות אירופה ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס.

          אבל להיסטוריונים אלה יש גם נקודה עיוורת, ולכן קשר שתיקה נוסף טרם פוצח: אני מתכוון לקשר השתיקה הבין-דורי בין הקומיסרים האידיאולוגיים של הציונות המגשימה (“מלח הארץ”) לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו (גם כן “מלח הארץ”). זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית.

          בעניין זה נשאר הדור הצעיר של האינטלקטואלים האשכנזים, לרבות ההיסטוריונים החדשים, נאמן ומזדהה עם דור הוריו. “השמאל” הישראלי הציוני מוכן להשקיע את כל כולו בחשיפת העוולות שנעשו ונעשים לפלסטינים, אך אינו מוכן להתייצב ולהוקיע את דור ההורים על גזענותו כלפי היהודים המזרחים. חשוב יותר: דור זה אינו מוכן כלל להודות, ששאלת המזרחיות היא בעיה אקטואלית מרכזית. כך האינטלקטואלים וכך הפוליטיקאים: דדי צוקר, יוסי שריד וחבריהם אינם מפגינים כל מעש למען הקבוצות, שהיו צריכות לעמוד בראש מעיניהם. הם מתהדרים בתווית “שמאל” כפי שדור הוריהם השתמש במושג “שוויון”. בדיוק כפי שהוריהם לא היו שוויוניים, הם אינם אנשי שמאל. התוצאה היא, מזרחים מן המעמד הנמוך, פעילי שכונות ואף אינטלקטואלים מזרחים המפגינים עוינות גם כלפי תנועת העבודה המסורתית וגם כלפי יורשיה. מדוע להוט השמאל לעסוק בבעיה הפלסטינית, ומדוע הוא מכחיש את הסוגיה המזרחית, שלהחרפתה הוא שותף? עצם העובדה שהדור הצעיר של “השמאל” הישראלי אינו מזהה את המכנה המשותף הבולט בין שתי הקהילות הללו – הפלסטינים והמזרחים – מעוררת חשד ותמיהה. אבל, בעצם, הסברה אינו קשה: הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים אינה מסכנת את מעמדם של האינטלקטואלים האשכנזים בני דורנו. היא לא מסכנת אותם כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. היא לא מסכנת את הגדרתם העצמית כנציגי התרבות המערבית בתוך המזרח הערבי (או ה”ים-תיכוני”, אם נשתמש בביטוי מטפורי מעדן למען החרדים מהתווית “ערבי”). העיסוק בעוול, שנעשה לפלסטינים, מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום, את תווית המרדנות, את הקתרזיס לנוכח עוולות דור ההורים. כלומר המזרח – הבלתי מוכר, המאיים, הלא-רציונלי – מקובל על ה”רדיקלים”, כל עוד הוא נשאר מחוץ לגדר – כמו הפלסטינים. הוא ניתן לעיכול, כל עוד אפשר לסמנו, להפכו ל”אחר” ולהרחיקו. מתוך זה, אפשר להבין למה תומך השמאל הישראלי בהפרדה ובשתי מדינות לשני עמים.

          בשל אותו חשש מן המזרח פיתחו ישראלים רבים, לרבות אנשי שמאל ברוח מרצ, הכחשה כלפי מזרחיותם של היהודים המזרחים, שהרי את היהודים המזרחים אי אפשר להפוך ל”אחר” או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני. ההכחשה היא אמצעי  ההגנה: אם יכירו אנשי השמאל בעוול שנעשה למזרחים וישאפו לתקן אותו, יצטרכו לתקן גם את עצמם. הם יצטרכו לוותר על מעמדם ההגמוני, לחלק אחרת את העוגה הלאומית, להשתלב באזור כשווים ולא כפטרונים. הם יצטרכו לשנות את תכניות הלימודים, מהמוסדות להשכלה גבוהה ועד לגן הילדים. הם יידרשו להקים אקדמיה למוסיקה קלאסית ערבית (למשל אנדלוסית), ללמד מקורות של תרבות עמי ערב (ולא רק מקורות של תרבות המערב), ללמוד וללמד את השירה והשפה הערבית. הם יצטרכו להיפרד מן הזיקה הבלעדית לאירופה ולצפון אמריקה, ממה שנתפס בעיניהם אוניברסלי. נוכח כל הסכנות האלה הנשק האפקטיבי הוא שתיקה: ההכרה במזרחיות כתופעה פנים ישראלית היא טאבו.

          מתוך כך אפשר להבין את שטחיות עמדתו של “השמאל” כלפי הפלסטינים. השמאל הוא פרו-פלסטיני, כל עוד אין הפלסטינים תובעים את זכות השיבה, כל עוד יש חלוקה, כל עוד יש הפרדה, כל עוד מוותרים הפלסטינים על בתיהם בטלביה וביפו, כל עוד תישאר המדינה יהודית (ומערבית) וכל עוד ימשיכו הפלסטינים המכונים “ערביי ישראל” להיות נוכחים נפקדים. אילו היו האינטלקטואלים של השמאל משוחררים באמת מהמיתוסים של דור ההורים, הם היו חושפים את הציונות כתנועה אירופית אנטי-מזרחית, אשר הגיעה למזרח (מסיבות מוצדקות או לא-מוצדקות) ולא ראתה בו ישות פוליטית, אלא מדבר הזקוק להפריה. אילו היו ההורים והבנים – האשכנזים – מכירים במזרח כבישות פוליטית, הם היו מבחינים גם במכנה המשותף בין המזרחיות היהודית למזרחיות המוסלמית והנוצרית. הם היו מבינים, שהאנטגוניזם, רב השנים, בין המזרחים לבין הערבים, הוא בחלקו תוצר של תקיעת טריז אירופי בין מזרחים למזרחים. אבל השמאל הישראלי ממשיך את מדיניות העיוורון וההתנשאות של הוריו השמרנים.

          ברור, אפוא, מדוע עסקה החברה הישראלית כל השנים בדה-פוליטיזציה של שאלת המזרחים. המזרחיות הוצגה כקוריוז מקומי, כאוסף מיצגים תרבותיים כמו נענע, חומוס, עבודות-יד תימניות או מופלטה. כל ניסיון להפכה לשאלה פוליטית נתקל בדה-לגיטימציה ובהכחשה כמו כל טאבו חברתי אחר. מצד אחד, עודדו המפלגות הגדולות את  המזרחיות ברמה הארגונית, כמקור לגיוס קולות. מצד שני, שללו את המזרחיות ברמה האידיאולוגית. מצע עדתי הוצג כסותר את מיזוג הגלויות ואחדות העם. בשנות החמישים הוצגו רשימות מזרחיות כמזוהות עם גורמים עוינים, והפנתרים השחורים הוצגו כתנועה מסוכנת למדינה.

          תהליכי הדה-פוליטיזציה הללו השפיעו גם על ההיסטוריונים החדשים. למרות הרדיקליות שלהם, לכאורה, הם אינם עוסקים, באופן מעמיק, בהיסטוריוגרפיה מזרחית – למרות שנושאים הזועקים לטיפול מונחים ממש לרגליהם. שתי דוגמאות קטנות, ידועות למדי: עדיין לא נעשה מחקר מקיף ובעל תהודה על המניפולציות של התנועה הציונית בהבאת יהודי תימן. משום מה ההיסטוריונים החדשים לא מתעניינים בכך. אף אחד מן האינטלקטואלים בני דורנו לא עוסק באנלוגיות בין אי-כניעתם של התימנים לבעלי האדמות במושבות לבין אי-כניעתם של התימנים בפרשת עוזי משולם. בתפיסה הפולקלוריסטית האשכנזית, התימנים נשארו נקיים, צייתנים, אוהבי עבודה וציוניים.

          אף אחד מההיסטוריונים החדשים – לוחמי זכויות האזרח – לא התעורר לעסוק בפרשיות המחרידות של חטיפות ילדי תימן. מי מהם הפגין למען הקמת ועדות חקירה? באותה מידה, אף אחד מן ההיסטוריונים החדשים לא עוסק ברצינות מספקת בעדויות על הפרובוקציות של התנועה הציונית בעיראק, בתחילת שנות החמישים, שנועדו לזרז את העלייה לישראל. כמעט אף אחד מהם לא שואל כיצד הסכימה התנועה הציונית להלאמה של רכוש יהודי עיראק, ואם לא הייתה זו תוצאה של חשש, שהמפגש של עיראקים אמידים עם המעברות, יחזיר אותם בהמוניהם אל ארץ מוצאם.

          אלה, שהתנסו בפעילות מזרחית, יודעים לספר עד כמה חרדים האשכנזים בכל פעם שעולה שאלת הכמיהה של מזרחים לזהות ייחודית. יש לחרדה זו, בדרך כלל, כמה תגובות אשכנזיות אופייניות. בולטות בהן שתיים: הטענה שאין טעם לעסוק בעוולות היסטוריות, שהרי גם קבוצות אתניות אחרות, כמו הפולנים, ההונגרים או הרומנים סבלו קשיי קליטה, השפלה ודחייה. טענה נוספת היא שהבעיה נעלמת והולכת, הפערים נסגרים, שיש נישואים בין-עדתיים, שיש מזרחים בפוליטיקה ושמתפתחת תרבות “ישראלית”. כל מי שמעז לטעון אחרת עובר דיסקרטיזציה, מכונה “מקצוען עדתי”, מואשם שהוא מנסה להפוך עלבון להון אישי ושהוא פוגע באחדות העם (אחדות העם וקונצנזוס היו תמיד מיתוס מגייס ומנגנון השתקה של מיעוטים). והמגוחך מכל: בכל פעם שאינטלקטואל מזרחי טוען שקיימת בארץ גזענות, הוא מואשם בגזענות כלפי אשכנזים ומתויג כקיצוני.

          אלא שלכל הטענות יש תשובות משכנעות. ראשית, אין ספק שגם יוצאי ארצות אירופה סבלו קשיי הגירה, וחלקם אף התנשאות של היישוב, אך ההבדלים בין חוויות אלה לבין השפלת המזרחים משמעותיים ומכריעים. לא היה ספק שיוצאי מזרח אירופה ישתלבו יפה מאוד כמעצבי תרבות וכמעמד בינוני מובהק בחברה הישראלית, כפי שלא היה ספק שהעולים החדשים מרוסיה בשנות השבעים יתמקמו במרכז החברה וכך גם עולי רוסיה בשנות התשעים (לעומת זאת, אין ספק שהאתיופים יתמקמו כ”חלשים”, “שכבות מצוקה”, “טעוני טיפוח” וכיוצא באלה). העולים המזרחים תועלו לשולי הכלכלה וקופחו על ידי הממסד הקולט בהקצאת מים, קרקע, דירות ומשרות.

          הטענה, שהפערים נסגרים והולכים, נשמעת עוד משנות החמישים. המציאות הפוכה, הקשר בין מוצא להישגים מתהדק והולך. הפערים אינם רק נחלת דור המדבר. הם שרירים וקיימים בקרב הדור השני ואף מתרחבים. במחקר, שבדק את מצבם של ילידי הארץ בני הורים מזרחים בהשוואה לילידי הארץ בני הורים אשכנזים, נמצא כי ב- 1975 השתכרו גברים מזרחים כ- 79 אחוזים משכר האשכנזים, ב- 1992 היה השיעור כ- 68 אחוזים. החוקרים מיחסים שליש מהפער הזה להפליה. הם התמקדו גם בבני המחזור הצעיר (בני 25-29), אשר שיפר במידת מה את מצבו בין השנים 75 ל- 92. שיעור בעלי תואר ראשון בקרב המזרחים היה 3.3 אחוזים ב- 75, ועלה ל- 7.7 אחוזים ב- 92. בקרב האשכנזים: 23.8 אחוזים בשנת 75, 31.1 אחוזים בשנת 92. כאן המגמה אפוא חיובית, ואם הפער באחוז בעלי התואר הראשון ישתנה באותו קצב, מציינים החוקרים, ינון כהן ויצחק הברפלד, ישתווה הפער בהשכלה בעוד 94 שנים. הדור שישיג זאת עדיין לא נולד.

          אחת התוצאות המרות של הכחשת המזרחיות היא שהדור השני והשלישי של המזרחים מבין את הזהות המזרחית שלו (אם בכלל) כאנטגוניזם לאשכנזיות. הוא מזרחי לא כחיבור תרבותי של ממש אלא כזהות ישראלית מסוימת הכרוכה בכעס ובתסכול. זהו “מזרח” חדש, של מזרחים ישראלים בלבד.

            ואילו השמאל הישראלי החדש לא ראוי להתכנות שמאל. הוא מורכב ברובו מאשכנזים שאין להם כל קשר לסוגיות חברתיות. עסקני שלום עכשיו, פעילים שונים של מרצ ואינטלקטואלים מתנשאים מן הפקולטות למדעי החברה והרוח (“החדשים”), אינם מתעוררים למראה עוולות הדיכוי המכוער של המוני עניים, “אנשי שוליים”, “שכבות חלשות”, “טעוני טיפוח”. רוב רובם של פעילי ה”שמאל” הם בורגנים אמידים, אנשי קהילת העסקים, פרופסורים למינהל עסקים ולכלכלה. כאשר הם מדברים על השלום או על החזרת השטחים הם קושרים זאת בצמיחה כלכלית, במהפכת מיחשוב ובטיפוח מצוינות. כלכלנים המזוהים עם מרצ ושלום עכשיו תומכים, באופן חד משמעי, בהפרטה ובצמיחה כלכלית (“מזרח תיכון חדש”), וממשלות ישראל מגדילות את אי-השוויון למען צמיחה כלכלית כמיטב המסורת של כלכלת צד ההיצע. הן מאפשרות להון לנצל את המדינה לצרכיו.

          השמאל של מרצ הוא שמאל מזויף: שמאל של “חירות” (כלכלית), ולא שמאל של שוויון ושל סולידריות. אפילו משפטני זכויות האזרח של מרצעוסקים הרבה מאוד בזכויות אדם, על פי המסורת הליברלית, אולם אינם עוסקים בזכאויות אחרות של  האזרח מול השלטון, כפי שמחייבת מסורת סוציאל-דמוקרטית. אין הם עוסקים בזכויות חינוך, זכויות דיור או זכויות בפיתוח תרבות אתנית. את התביעה לזכאויות כאלה הם משאירים לש”ס, לחרדים ולשאר קבוצות האינטרסים. בתוך הקשר זה יכול היה שמעון פרס לטעון שהבעיה של העניים היא שהם עניים.

          למען הדיוק ההיסטורי: לא רק השמאל ותנועת העבודה אשמים בהתרחקות המזרחים מהם. חלק מהאשמה יש לתלות בהצלחתו של הימין להשתמש במזרחים ולהלהיבם בסמליו הלאומניים האנטי-ערבים. בשני העשורים האחרונים, אחד האויבים הגדולים של הצדק החברתי בארץ הוא דוד לוי, שתפס את משבצת הקיפוח, והפך אותה לרטוריקה חלולה. יש להאשים בכך גם את הפוליטרוקים המזרחים לדורותיהם, משה שחל, שלמה הלל, שמעון שיטרית, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה קצב, מרדכי בן-פורת, ועוד רבים אחרים – מזרחים מלידה אך לא מזרחים בתודעה, שעשו דה-לגיטימציה למזרחיות כעניין של פוליטיקה.

          בכנסת הנוכחית יש מספר ניכר של פוליטיקאים מזרחים. אין בהם ולו אחד אשר פרש אידיאולוגיה מזרחית חברתית סדורה. כולם משחקים בכלים, במגרש ובשפה של ההגמוניה האשכנזית. אין שמאל אמיתי שיציע מצע חברתי דמוקרטי, שידחה את השיח הליברלי של מרצ ואת השיח הפשיסטי של הימין. אין שמאל שיאפשר גם למזרחים היהודים להיות מפויסים עם מקורותיהם הערבים בלי אפולוגטיקה או הכחשה, ויאפשר לאשכנזים הישראלים להכיר במזרחיות של המזרחים בישראל. אין שמאל שיאפשר כינון זהות מזרחית לא מתוך קונפליקט אלא מתוך חירות תרבותית. את השמאל הזה יוכלו ליזום, כנראה, רק מזרחים.


פרופ’ יהודה שנהב חושב שיש לנו יותר מסכסוך אחד לפתור פה, לפני שיהיה שקט

אנשי השמאל האשכנזים שואפים להיפרד מהשטחים ומהפלסטינים ולהתכנס בגבולות הקו הירוק כדי למנוע את הפיכתה של ישראל לחברה עם רוב מזרחי. פרופ’ יהודה שנהב מנתח את המצב קצת אחרת

18.02.2010 04:11 עודכן ב: 01.09.2011 14:14

יותם פלדמן

רבים מבני משפחתו של פרופ’ יהודה שנהב, מבקר רהוט ועקבי של השלטון הישראלי בשטחים, הרוויחו מהשתלטות ישראל על המרחב שבין הקו הירוק לנהר הירדן. אביו המנוח, אליהו שהרבני, עולה מעיראק שדיבר ערבית, טיפח קריירה משגשגת בקהילת המודיעין ובממשל הצבאי – שנהב זוכר שהתלווה אליו למבצעי החרמת מחברות בגדה המערבית אחרי 67′ והסתיר בילקוטו עפרונות ועטים שנלקחו מפלסטינים. בן דודו שמתגורר במעלה אדומים מתפרנס מעבודות שיפוצים באזור וקרובי משפחה אחרים מתגוררים אף הם מעבר לקו הירוק ונהנים ממה שמכנה שנהב (בעקבות דני גוטווין) “מדינת הרווחה הישראלית שבשטחים”: תעסוקה מלאה, הנחות בארנונה ודיור מוזל.

לעומת זאת, טוען שנהב, רוב רובם של אנשי השמאל הציוני מנוכרים לא רק לדרישות הפוליטיות ולצורכיהם של הפלסטינים, אלא גם למתנחלים שהוא מכנה בספרו החדש “ישראל השלישית”: חרדים, מזרחים תומכי ש”ס ומהגרים מחבר המדינות שמצדדים באביגדור ליברמן. שנהב גורס כי הבדל זה – בין היתר – איפשר לו לכתוב את הספר “במלכודת הקו הירוק” (עם עובד) שיצא לאור החודש. בחיבורו הוא מנסה לזנוח את ההבחנות המקובלות בין שמאל לבין ימין בישראל, וממיר אותן בהבחנה בין המעמידים את יסודות הסכסוך על כיבוש השטחים שממזרח לקו הירוק ב-67′ לבין המעמידים אותם על כיבוש השטחים שממערב לו ב-48′.

המחנה הראשון כולל את מרבית אנשי השמאל הציוני, המרכז הפוליטי ורבים מאנשי השמאל הרדיקלי היהודים. המחנה השני, מציע שנהב, הוא קואליציה שבין פלסטינים שמתגוררים בשטח ישראל, פליטים פלסטינים, אנשי ימין שסבורים כי פשרה על בסיס גבולות הקו הירוק אינה אפשרית, שמאלנים תומכי מדינה דו-לאומית ומתנחלים שרוצים להישאר בבתיהם גם לאחר הסדר עם הפלסטינים.

שנהב, שמייחד את ספרו לביקורת על מרכזיותו של הקו הירוק בדיון הפוליטי בישראל, אינו מתחייב על שיוכו לשמאל. “כיהודי הנהנה מפריבילגיות של יהודי, כמזרחי בעל תודעה מזרחית וכמי שגדל והתחנך מרבית שנותיו בישראל”, הוא כותב בהקדמה לספר, “זה שנים רבות אני חש ניכור כלפי עמדותיו (של השמאל) ביחס לסכסוך וביחס לשאלות מעמדיות, אתניות וזהותיות. בשני העשורים האחרונים מצאתי את עצמי מבקר בחריפות את גוש השמאל לא פחות מאשר את גוש הימין”.

הניתוחים הפוליטיים שעמם הוא מזדהה ביותר הם אלה של אנשי הימין הישראלים: “קראתי לפני חודשיים מאמר של בני בגין בעיתון ‘הארץ'”, הוא אומר, “ואני מסכים עם כל מלה. יכולתי לכתוב את זה בעצמי לגבי העובדה שתהליך השלום כושל, ואין דרך להמשיך אותו. אם תשאל אותי אם אני בעד שהאמריקאים יכפו על הצדדים פתרון מדף של שתי מדינות, אני אגיד – כמו בגין – שלא. הניתוח שלנו הוא אותו ניתוח, גם אם המסקנות הנורמטיביות שלנו יהיו שונות”.

הקו הירוק שנקבע בוועידת רודוס ב-49′ אינו אלא תיחום אדמיניסטרטיבי שרירותי, לפי שנהב. בעיניו, יסודותיו האמיתיים של הסכסוך – מלחמת 48′ וגירוש הפלסטינים שהתגוררו ממערב לקו הירוק – הם גם המוכחשים ביותר. “לאנשים רבים שחיים פה, משכילים ובעלי ידיעות רבות על תרבות מערבית, אין מושג מה קרה פה ב-48′, הם מדברים כמו יצורים שלא חיו פה. זו התוצאה של סגירת המיתוס של 48′ בארון מיד. אנחנו מסרבים להוציא אותו משם”.

למה לקבוע את 1948 כנקודת האפס של הסכסוך? זו קביעה די שרירותית. אפשר לחשוב על צמתים משמעותיים אחרים: הצהרת בלפור ב-1917, או המרד הערבי ב-1936.

“זו שאלה שמציקה לי: למה לא 1917 למשל? דברים מרתקים קורים לא רק בהצהרת בלפור אלא בתהליך הכתיבה שלה. אבל יש בנקודה הזאת משהו אחר: בחרתי בה במכוון כי אני לא חושב שצריך לרסק את מדינת ישראל. בחרתי ב-48′ בדיוק בגלל שאני רוצה שכל ניתוח היסטורי יכלול את ההישגים של מדינת ישראל. אם חוזרים להצהרת בלפור, אז חוזרים למצב קשה מאוד מבחינת היהודים”.

אבל למה בכלל לקבוע נקודת אפס? למה לתלות את כל ההתפתחויות ההיסטוריות באירוע אחד?

“בחרתי בנקודת אפס מתוך עמדה שמכירה באפשרות להציג היסטוריה אלטרנטיבית, גם אם היא מדומיינת – ההיסטוריה שלא קרתה, מה היה קורה אילו היתה מתממשת הסתעפות אחרת מהנקודה שאתה מגדיר כצומת. באותו מקום שבו בחרתי כנקודת אפס אני עוצר את ההסתעפויות ומקבל את מה שקרה עד אז כטבעי. מהבחינה הזאת, המקום שבו תבחר הוא זה שבו אתה מכונן את העמדה הפוליטית שלך. אני מניח את קיומה של ישראל ואת המאפיינים שלה כחלק הכרחי מהניתוח, כי אני לא רוצה להרוס אותה”.

מלחמת 19 השנים

בראיון בדירתו בתל אביב, מציג שנהב תפיסה היסטורית שמתארת את מלחמת 48′ כמאורע המחולל, נקודת האפס, שממנו נבעו באופן ישיר ההתפתחויות ההיסטוריות המאוחרות יותר. כך הוא מציג את פעולות קיביה (53′) וסמוע (66′) כהמשך “הטיהור האתני” של המרחב מפלסטינים שהחל ב-48′; את מלחמת ששת הימים כהרחבה מתוכננת היטב של הישגי 48′ ואת ההתנחלות בשטחים כהמשך ישיר של ההתיישבות היהודית בתוך תחומי הקו הירוק.

הניתוח נראה לעתים חד-ממדי וחלקי, אך בה בעת מציע חלופה מאתגרת למובן מאליו של השמאל והימין ה”מתונים” בישראל. “בוא נחשוב שאנחנו יושבים בעוד 150 שנה”, אומר שנהב, “ואנחנו קוראים ספר היסטוריה. יהיה כתוב שם שהכוחות היהודיים הצליחו לכבוש חלקים מארץ ישראל או מפלסטין המנדטורית, ולעשות טיהור אתני – מושג שמקובל לגבי ישראל בספרות המחקרית הבינלאומית – ושהתהליך נמשך בשני שלבים: ב-48′ וב-67′. כל המנגנונים שבדרך, כמו מלחמות, מעקב דמוגרפי, טרנספר מרצון, דיכוי מאוויים פוליטיים, חינוך, הם תוצאה של אותו תהליך שהיו לו שני חלקים”.

משום כך סולד שנהב מהתיאור ההיסטורי הרווח בשמאל, לפיו ישראל “הושחתה” ב-67′ והכיבוש ממזרח לקו הירוק סיאב את מידותיהם המוסריות של הישראלים. לא רק שהמידה המוסרית אבדה לישראל כבר במעשי הטבח והגירוש של 48′, טוען שנהב, אלא שכיבוש השטחים ויצירתו של מרחב רציף בין הים לירדן היו התפתחות משמחת עבור רבים שסבלו מההפרדה שגזרה עליהם שרירותיותו של הקו הירוק. “מלחמת 67′ העניקה עצמאות, מעמד ואפשרויות קידום לדור שלם של יהודים מארצות ערב שחגגו את פתיחת המרחב”, כותב שנהב. “היא איפשרה הגדרה מחודשת של הזהות המזרחית בישראל לא כאנטיתזה לזהות אשכנזית, אלא כאופציה להשתלבות במרחב, גם אם במקרה זה הנסיבות הן של השתלבות דכאנית”.

שנהב מראה את ההבדלים בהתייחסות ל-67′ דרך ניתוח כתביהם של שלושה סופרים: דויד גרוסמן, האשכנזי, שמעון בלס, המזרחי, וע’סאן כנפאני הפלסטיני: “דויד גרוסמן לא מבין איך זה קרה לנו, איך ביום אחד הפכנו ללאומנים, איך הפכנו לקלגסים של הפלסטינים. ככה הוא כותב ב’זמן הצהוב’ ויוצר תורת מוסר חדשה, שבגבולות 67′ ישראל צודקת, כי רק אז התחלנו להיות צהובים לפלסטינים. באמת רק אז התחיל השלטון על הפלסטינים? עד דצמבר 66′ ישראל הפעילה שלטון צבאי על הפלסטינים בתוך הקו הירוק.

“שמעון בלס כותב חודש אחרי המלחמה שזו ההזדמנות שלנו לצאת מתוך מדינת הגטו, כלומר, מה שגרוסמן מתאר כרגע הנורא – שמעון בלס, כסופר מזרחי, חוגג כרגע פתיחת המרחב. לא רק בגלל החזון האידיאולוגי של קיום משותף, אלא גם בגלל עניינים כלכליים פוליטיים: הוא יכול לפרסם בערבית, יש לו עם מי לדבר בערבית, להתווכח בערבית.

“סופר שלישי זה ע’סאן כנפאני. הוא כותב את ‘שב לחיפה’, שם הוא מתאר את הרגע המרגש שבו הגבול של הקו הירוק קורס והוא יכול לנסוע לראות את הבית שלו ואת הבן שלו שנשאר מאחור. השינוי הזה מוחק את מי שהקו הירוק הוא מדיניות אלימה בעבורו. כלומר, יש שלוש גישות ואנחנו אימצנו את גישת גרוסמן. זו עמדה שמכחישה את העובדה שישראל קיימת ומתקיימת בעולם ערבי”.

ניתוחו של שנהב, לפיו יש מרחב רצוף משני צדי הקו הירוק, מתעלם מההבדל התהומי שבין מעמדם של הפלסטינים תושבי ישראל, לבין תושבי השטחים, הפריבילגיות שמוענקות לראשונים, ואופי השלטון הצבאי שמוטל על האחרונים. לעומת השמאל שמתמקד בביקורת על השלטון הצבאי בשטחים, שנהב מותח קו ישיר בינו לבין המדיניות כלפי הערבים בישראל. לדידו, ההבדל בין היחס לפלסטינים של 67′ ושל 48′ אינו בהכרח משמעותי. “אזרחות לא מבטיחה שוויון ויש אזרחויות חלקיות”, הוא אומר. “כשאתה שולח מורים לבית ספר ערבי ממערב לקו הירוק רק אחרי שהם עברו תחקיר של השב”כ, אתה מייצר מערכת חינוך מעוותת. פלסטינית שאני מכיר קנתה בית עם בן זוגה בכרמיאל והיא ביקשה ממני להיות חתום במקומה או יחד איתה בטאבו. כששאלתי אותה למה, היא אמרה שהיא לא בטוחה שזה יישאר בידיה, שהיא לא יודעת אם יום אחד לא יהיה טרנספר. האיום הזה באלימות הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת האזרחות, רוב הפלסטינים בתחומי הקו הירוק מפחדים מאפשרות כזאת. מהבחינה הזאת ליברמן והרעיון של ‘בלי נאמנות אין אזרחות’ הם לא דיסוננס. זה הייצוג האותנטי של רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית, של האופן שבו אפשר להגדיר אזרחות באמצעים חדשים”.

היציאה מהארון

שנהב נולד בבאר שבע ב-52′ כיהודה שהרבני, להורים ילידי בגדד. אביו, בן למשפחת סוחרים, נהנה מקריירה משגשגת בקהילת המודיעין הודות לשליטתו בערבית. השכונה שבה גדל היתה מיועדת לאנשי ביטחון והתגוררו בה שתי משפחות של מהגרים מעיראק, ששימשו מורים לערבית. בהמשך עברה משפחתו של שנהב לשכונת נוה משכן, הסמוכה לצהלה, ולפתח תקוה, שם למד בבית הספר עד שהורחק ממנו בכיתה י’, אחרי שהעלה אכסניה באש.

“הייתי די עבריין”, הוא אומר. “אני זוכר שהכנסנו מזרנים לאכסניה ושרפנו אותה”. לאחר מכן, החל לעבוד בבניין, ורק לפני גיוסו השלים את הלימודים. בצבא שירת בחיל המודיעין. בגיל 22 התחתן עם בת למשפחה אשכנזית מבוססת. לפני החתונה, החלה אמה ללחוץ עליו לשנות את שם משפחתו, והוא אף שיכנע את שני הוריו, את אחיו ואת אחותו לעשות זאת.

במשך שנים הכירו רק מעטים את שמו הקודם של שנהב. ב-95′, כשהתראיין לתוכנית הלילה של קובי מידן, הוא נשאל מה היה שם המשפחה הקודם שלו ובלית ברירה השיב. “אתה יודע כמה זה קשה לצאת מהארון”, הוא אומר כיום. “אמרתי לו שהרבני, והתחלתי להזיע כאילו שהייתי צריך להגיד זין וכוס בטלוויזיה. זה ממש כמו יציאה מהארון, זה נתן לי אנרגיות ותחושה של שחרור והקלה. היכולת להפוך את השם ממשהו מצמצם למשהו מרחיב”.

כיום שנהב מתרגם מערבית סיפורים של הסופר הלבנוני מיכאל נועימה וכשהספר ייצא לאור יחתום לראשונה כיהודה שנהב-שהרבני. “כשצילצלתי לאמא שלי, ואמרתי לה שאני רוצה לספר לה משהו שאני חושב שישמח אותה, שאני מחזיר את השם לשהרבני, היא אמרה לי ‘בשביל מה’. אמרתי לה שהשינוי נראה לי טעות והיא ענתה בסמכות ‘שום טעות. לא היית מגיע למעמד בלי זה’ – עם דגש על המלה מעמד”.

אחרי השירות הצבאי למד שנהב לתואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ותעשייה וניהול בטכניון, מתוך כוונה לשמש יועץ לניהול. הוא המשיך ללימודי תואר שני ואת הדוקטורט, שהיה קריאה ביקורתית של תורות ניהול ויעילות, עשה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. כששב לישראל, החל ללמד בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובשנים 95′-98′ אף עמד בראשו. בשנות ה-90 השתתף בקבוצה שהקימה את כתב העת “תיאוריה וביקורת”, שהוא עורכו כיום (הגיליון הבא יהיה האחרון שבעריכת שנהב).

ב-96′ פירסם שנהב במוסף זה את המאמר “קשר השתיקה”, שבו האשים את “ההיסטוריונים החדשים” בהתעלמות מהקיפוח של היהודים המזרחים. המאמר עורר סערה ממושכת ויותר מעשרים מאמרי תגובה עליו הופיעו אז ב”הארץ”. הבעיה שניסה שנהב להגדיר היא “נתק בין שתי זירות שונות: ההיסטוריונים החדשים של 48′ וההיסטוריונים החדשים של המזרחים. מי שעוסק בסכסוך לא עוסק במזרחים ולהפך, אין חיבור רעיוני בין השניים”.

למה שיהיה?

“אי אפשר להבין את הסכסוך בלי לדבר על החיבור הזה בין שני סוגים של פליטים ערבים – פלסטינים ויהודים. איך אפשר לדבר על שאלות של פליטות בלי לדבר על הפליטים היהודים הערבים? העובדה שבני מוריס מדבר על פליטים בלי לדבר על פליטים מזרחים היא ביטוי לאשכנזיות שלו, למבנה השיח הטהור של הסכסוך. באופן דומה, האנתרופולוגים והסוציולוגים שחוקרים את המזרחים כבר שישים שנה, שמדברים על מושבי עולים ועל תרבות מזרחית, מנתקים את שאלת הפלסטינים מהניתוח שלהם”.

בני מוריס טוען בתגובה שעניין הפליטים היהודים פשוט לא היה חלק ממחקרו. “כתבתי ספר על בעיית הפליטים הפלסטינים וזה היה הנושא”, הוא אומר. “בספר האחרון שלי, שייקרא בעברית ‘תש”ח’, הקדשתי כמה עמודים בדברי הסיכום לפליטי ארצות ערב מאז 48′ וקישרתי בין שני מקרי הפליטות. 48′ גרמה להתהוות בעיית פליטים פלסטינים, אבל גם לבעיית פליטים יהודים מארצות ערב. זו בעיה שהפסיקה להתקיים משום שהפליטים היהודים מארצות ערב נקלטו והפליטות שלהם נגמרה, בעוד שבעיית הפליטים הפלסטינים נותרה בעינה”.

שנהב טוען שבעיית הפליטים היהודים מארצות ערב לא נפתרה.

“זו בעיה שלו, יותר משזאת בעיה אמיתית. אני חושב שהם נקלטו בצרפת ובאנגליה וגם איכשהו בישראל. זה לקח זמן, זה היה תהליך כואב, אבל בסך הכל הם נקלטו”.

הנוסטלגיה החדשה

העמדה ששנהב מבקר, זו שמאפיינת את גרוסמן ואנשי שמאל רבים אחרים, רובם אשכנזים, מתאפיינת בערגה למדינת ישראל כפי שהיתה לפני כיבוש השטחים ב-67′. געגועים אלה, “הנוסטלגיה החדשה” בלשון שנהב, הם “מצב תרבותי של אליטות יהודיות ממעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים”, הוא כותב בספרו: “טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים – רוב מצביעי קדימה, העבודה ומרצ”.

שנהב מונה נציגים רבים לנוסטלגיה החדשה, בהם יוסי ביילין, דן מרידור, חיים רמון, ציפי לבני, טליה ששון, אהרן ברק, רות גביזון, עמוס אילון, ארי שביט, עמוס שוקן, דן מרגלית, אמנון דנקנר ורבים נוספים. שנהב כותב כי געגועיהם של האוחזים ב”נוסטלגיה החדשה” אינם רק לישראל נטולת הגדה המערבית, אלא גם לישראל אשכנזית יותר ודתית פחות. הוא מביא שורה של ציטוטים שבהם המתגעגעים לתקופת שקדמה ל-67′ מביעים את סלידתם מצורות התנהגות בלתי-רציונליות של המתנחלים, שמנוגדות לערכיהם של מייסדי המדינה האשכנזים. בחלק ניכר מהביקורת שלהם על ההתנחלויות הם מתייחסים אל המתנחלים כאל מקשה אחת.

“פרדיגמת 67′ של השמאל הליברלי אינה נובעת אפוא רק מתוך פחד מפני הריבוי הדמוגרפי הפלסטיני”, מסיק שנהב, “אלא גם מתוך חרדה מפני הפיכתה של ישראל לחברה עם רוב מזרחי… זוהי שפתו של מי שבא למזרח התיכון לזמן קצר, שלא על מנת להתערות בו, אלא להתקיים בו כאורח. עמדה זו אינה רק בלתי מוסרית כלפי הפלסטינים, היא גם הרת אסון ליהודים עצמם. היא כופה עליהם חיים בתוך גטו עם תפיסת דמוקרטיה המבוססת על חוקי גזע ומצב חירום מתמיד”.

לכן חש שנהב מנוכר מהקבוצה הבולטת ביותר באקדמיה הישראלית ובחיי הרוח של תל אביב ורחוק מהם עוד יותר משהוא רחוק מאנשי הימין הקיצוני וממתנחלי הגדה המערבית. הוא החל לעמוד על כך בשנות פעילותו ב”קשת הדמוקרטית המזרחית”, שהוא היה ממקימיה ב-96′. אנשי הקשת לחמו נגד חוסר השוויון שממנו סובלים המזרחים בכלכלה הישראלית ובחלוקת נכסי המדינה, ובעיקר בקרקעות.

הקמת הקשת המזרחית, מספר שנהב כיום, התאפשרה הודות להסכמי אוסלו שיצרו את התחושה כי אפשר לעסוק במאבקים פוליטיים שאינם נוגעים לפלסטינים. השותפים לתנועה היו בחלקם אנשי ימין שהשקפותיהם ביחס לסכסוך עם הפלסטינים היו רחוקות מאלה של שנהב. “אני זוכר את עצמי בעבר כשמאל בנאלי”, מספר שנהב. “היתה לי תפיסה של שמאל אשכנזי רגיל, וההתנסות שלי בקשת הדמוקרטית המזרחית לאט לאט לימדה אותי איפה המכשלות במיקום של השמאל האשכנזי. אני זוכר שדיברתי באירוע פוליטי באוקטובר 2000 שהשתתפו בו שולמית אלוני ואורי אבנרי ואחרים, ואף אחד מהחברים שלי בקשת לא היה שם. חזרתי הביתה ולא ישנתי כל הלילה. אני זוכר את הבוקר שבו התעוררתי ואמרתי ‘מה אני עושה, איך יכולה להיות התהום הזאת?’ כשהזמינו אותי ב-2004 לדבר בכנס של ‘יש גבול’, מתוך 500 סרבנים היו ארבעה מזרחים. זו תופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה. למי יש פריבילגיה להיות סרבן?”

המתנחלים הדפוקים

שנהב מתבסס בדבריו על ביקורתם של אנשי הקשת המזרחית את מפלגות השמאל, שבפועל ייצגו את בעלי ההון: “העמדה הסוציאל-דמוקרטית האשכנזית לא יכולה להכיל צדק הקצאתי אמיתי. מרצ, שמציגה את עצמה כמפלגת שמאל, נתמכת על ידי אלקטורט של בעלי אדמות. לפני הבחירות ניסו להקים שמאל חדש. אתה מסתכל על הגלריה הגברית, האשכנזית והמנותקת מהבנה אתנית וגזעית ושואל את עצמך איך נולד הדבר המוזר הזה. איך בעלי קרקעות ובעלי תאגידים יכולים להוות שמאל מעמדי, והם מכריזים על עצמם ככאלה. גם עמדתה של הקבוצה הזאת ביחס לפלסטינים קונסרבטיבית. מי בלע לקרבו את האדמות של הפלסטינים לאחר 48′ אם לא אנשי תנועת העבודה ומפ”ם בתוכם?

“כשהלכנו אל אופיר פינס, שהיה שר הפנים, לדבר איתו על גבולות בין יישובים – אמרנו לו שמתוקף תקנה הוא יכול להביא לצדק, אם יתן לכפר קרע את תחנת הדלק שלו – הוא אמר ‘אני לא יכול לבגוד באלקטורט שלי'”. משתתף נוסף בפגישה מאשר את דברי שנהב. פינס בתגובה: “על פניו, ההתבטאות של שנהב מופרכת ואין לה בסיס במציאות. הייתי בקשר לא מקרי ולא חד-פעמי עם הקשת המזרחית, היו דברים שהסכמתי איתם והיו דברים שלא. יש אכן מחלוקת נוקבת בין הקשת המזרחית לבין התנועה הקיבוצית בשאלת הקרקעות, אבל אני לא קיבוצניק”.

שנהב: “התובנה שאני מבקש להדגיש ולהוסיף היא שהשמאל החברתי הוא גם ימין מדיני. כששמואל הספרי אומר לארי שביט ‘אנחנו לאומנים של הקו הירוק, אנחנו בעד שתי מדינות לשני עמים אבל בתוך זה אנחנו לאומנים’ – האמירה הזאת משקפת את האופן שבו השמאל הציוני הוא במובנים רבים הרבה יותר לאומני מחלקים אחרים בציבור, והלאומנות הזאת בולטת במיוחד בשלד שהיא מחזיקה בארון, שאלת 48′”.

והימין לא לאומני? אנשי ימין לא רוצים מדינה יהודית חזקה?

“לא בהכרח כמו השמאל. אליעז כהן מכפר עציון אומר שאם לא נשרטט את הגבול על הקו הירוק, אז זכות השיבה של הפלסטינים ושל היהודים תהיה הדדית, ‘כמו שלי יש זכות שיבה לכפר עציון’, הוא אומר, ‘אין שום סיבה שלפלסטינים משכם לא תהיה זכות שיבה ליפו’. זו אוטופיה, אבל זו קבוצה שהיא הרבה יותר שמאלנית מאמנון רובינשטיין וארי שביט ויוסי ביילין ודויד גרוסמן, זה המקום שבו צריך להפוך את הקטגוריות ולייצר אותן בצורה אחרת.

“בשביל השמאל הציוני כל המתנחלים נראים אותו דבר וחושבים אותו דבר, כולם מלוכסני עיניים. אבל יש לפחות 250 אלף איש בהתנחלויות שהם המעמדות הנמוכים שהיו צריכים ויכולים להיות חלק מרכזי מהשמאל הישראלי. האנשים האלה גרים בשטחים, הם הנדפקים העיקריים של משטר מפא”י ושל הכלכלה הניאו ליברלית, שנדחפו לשם כתוצאה ישירה מהמבנה של אי השוויון בתוך ישראל. שרטוט הקו הירוק וגיבוש פתרון בהתאם לו הוא איום עליהם, איום שפינוי ימנע מהם את מדינת הרווחה שקיבלו”.

לפיכך, הסדר עתידי לא חייב להיות כרוך, לדעת שנהב, בפינוי כל ההתנחלויות, אפשרות שהוא מגדיר בספר “פנטזיה של השמאל שמכחיש את המציאות הפוליטית”. קשה לראות כיום מי יהיו השותפים הפלסטינים לפתרון שאינו כולל פינוי של ההתנחלויות, בשעה שהמאבק נגדן מהווה חלק מכריע בהתנגדות הפלסטינית, אך שנהב אופטימי גם בעניין זה. מבחינה היסטורית, הוא אינו רואה הבדל בין התיישבות משני עברי הקו הירוק, ההבדל נעוץ רק בכך שהפלסטינים הכירו בהתיישבות שממערב לו. “השמאל לא יכול לראות את העוול שנגרם למתנחלים”, הוא אומר. “אני לא בטוח שזה מוסרי לפנות דורות של אנשים שחיים שם. אני לא חושב שצריך לתקן עוול מוסרי אחד בעוול אחר”.

אתה חושב שיש שותפים פלסטינים לדרישה הזאת? איזה פלסטיני יסכים להסדר שלא כולל פינוי של ההתנחלויות? חלק משמעותי מההתנגדות הפלסטינית עוסק בקרקעות שההתנחלויות גוזלות.

“אם תהיה תביעה הדדית שתאפשר סוג של חילופי של שטחים ואדמות, אני לא רואה סיבה מיוחדת שלא להשאיר את ההתנחלויות שם. הדיונים האלה קיימים אצל מתנחלים כל הזמן, אני קורא ב’נקודה’ וב’מקור ראשון’ את השאלות על הנוכחות שלהם שם, אם היא מוסרית ומה העתיד שלה, רק שזה לא חשוף לציבור”.

בסוף הספר מציע שנהב שלושה פתרונות אפשריים לסכסוך, שמתבססים על ההנחה כי מקורו הוא במלחמת 48′ ולא ב-67′. שנהב מציג את המודל של “מדינת כל אזרחיה” על כל השטח, בניהול משותף של יהודים וערבים. באותה נשימה הוא גורס כי זה המודל המועדף פחות, שכן הוא אינו מתחשב בהבדלים שבין האינטרסים של הצדדים וייצור ביניהם מירוץ דמוגרפי להשגת רוב.

המודל המועדף על שנהב הוא “דמוקרטיה הסדרית”: חלוקה של האזור לשטחים קטנים שבהם יתגוררו קהילות דתיות ואזרחיות שונות, במבנה של קנטונים, שישמרו על עצמאות ויאוגדו במבנה רופף. גם אם פתרונות אלה נראים דמיוניים כיום, שנהב סבור ששינויי השנים האחרונות הפכו את פתרון שתי המדינות דמיוני עוד יותר. למעשה, הוא טוען, הפתרונות העתידיים מתעצבים כל העת. “זה לא שהכל מחכים שבן עמי יחזור מקמפ דיוויד עם הסכם. בינתיים יש העמקה של הכיבוש והשליטה על השטחים, השליטה בעזה מבחוץ ודרך ארגונים הומניטריים, היא השליטה הכי טובה שיכולה להיות. השינויים האלה מעבים את המרחב האחד. אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, אנחנו חיים במרחב אחד, שבו ישראל מפעילה ריבונות דה-פקטו מהים ועד הירדן, כולל שטחי סי ובי ואיי, בעזה וברמאללה. נוצרת מציאות שאי אפשר לנתק בינה לבין פתרונות”.

ואולי לא תהיה הכרעה? למה שהמצב הנוכחי לא יימשך?

“אנשים אולי ימשיכו לחיות כמה שנים ב’לסה פאסה’ מהים ועד הירדן, אולי אפילו עוד חמישים שנה. אבל בסוף תבוא המהפכה. אין לי ספק שהתהליך שקורה היום ילך ויתעבה ולא יאפשר חזרה לשתי מדינות”.*

פרופ’ יהודה שנהב טוען שאשכנזים הם שמקדמים במידה לא מבוטלת את רעיון ההפרדה מהפלסטינים. לדידו, ייתכן שלמזרחים יהיה קל יותר לחיות לצד פלסטינים במרחב דו-לאומי אחד: “זו עמדה שמזרחים יכולים לאמץ. אבא שלי וכל מי שהיה סביבו, כולם אנשי מערכת הביטחון, תוך שנייה אתה יכול לראות בהם ערבים”.

זה רלוונטי לדור צעיר יותר? הרי אין כמעט צעירים ממך שדוברים ערבית או קשורים לתרבות הזאת.

“יכול להיות שיש פה עניין דורי שאני קצת שבוי בו. אבל ההורים שלנו פתחו אופציה שאפשר לשחזר אותה, שיכולה להפוך לעמדה פוליטית. ולהפך: זה כמעט בנאלי, אבל נכון, שהאשכנזים הם אלה שהובילו את הרעיון שישראל היא סניף של אירופה. נראה מה הם יגידו כשהאיסלאם יהפוך לגורם מרכזי באירופה”.

One thought on “Academics Shift their Research to Political Activism

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s