21.04.21

Editorial Note

With the country mourning its fallen soldiers on Memorial Day, it is time to reflect on conscription refusal and reserve duty evasion. The fallen soldiers, estimated at 23,928, fought in numerous wars, some of which presented an existential threat to the State of Israel.  Because of their sacrifice and the resolve of their brethren, Israel’s existence is now more secure. 

Israel, like other democracies, has a liberal approach to service refusal.  In 2002, the Supreme Court ruled that conscientious objection is legal, based on “principled pacifism.”  However, selective refusal, frequently associated with service in the Palestinian territories, is not.  

There is little doubt that academic activists who have driven much of the Israeli refusal movement are not “principled pacifists.” If they were, they would have renounced all violence in the Palestinian-Israeli conflict.

One of the earliest posts by IAM was a 2002 petition by academics supporting their students who “refuse to serve as soldiers in the occupied territories,” which garnered 360 signatures from all Israeli institutions of higher learning. The nexus of faculty and refusal is evident in the long list of anti-conscription activities. It includes Yishai Rosen-Tzvi, Idan Landau, Yigal Bronner, to name a few. Some glaring examples are listed below. 

In 2004 Prof. Gadi Algazi, Israel’s first conscript objector, wrote a chapter praising draft dodging. Radio Netherlands program “Vox Humana” interviewed Algazi, who “At the age of 12, he had already decided that he would refuse the inevitable military service in the occupied territories that would eventually be expected of him. And at 18, when he became the first Israeli to publicly refuse to serve there, he was used as an example by the establishment. For years, every time he was called up for service and refused, he was imprisoned.”

TAU Philosopher Dr. Anat Matar, an early promoter of BDS, is the mother of conscript evader Haggai Matar. As she wrote in 2004, “Haggai, my elder son, served time in the civilian prison in Ramie, having been convicted by the Israeli military court for refusing to enlist in an army of occupation and oppression,” when he called from prison and said “Mom. prison is not a place for human beings,” she said, “My heart sank. We thought we knew a bit of what lay ahead of us, what prison was like.” 

In 2014 a group of young Israeli reservists wrote a petition against serving as reservists in the Israeli Army that reached the Washington Post. They wrote, “We are more than 50 Israelis who were once soldiers and now declare our refusal to be part of the reserves. We oppose the Israeli Army and the conscription law.” Because “The central place of the military in Israeli society, and this ideal image it creates, work together to erase the cultures and struggles of the Mizrahi, Ethiopians, Palestinians, Russians, Druze, the Ultra-Orthodox, Bedouins, and women.”   In the protest “against attacks on those who resist conscription, we support the resisters.” In Israel, “war is not merely politics by other means — it replaces politics. Israel is no longer able to think about a solution to a political conflict except in terms of physical might; no wonder it is prone to never-ending cycles of mortal violence. And when the cannons fire, no criticism may be heard… there is a reason to oppose combat operations in Gaza, there is also a reason to oppose the Israeli military apparatus as a whole… We were soldiers in a wide variety of units and positions in the Israeli military—a fact we now regret, because, in our service, we found that troops who operate in the occupied territories aren’t the only ones enforcing the mechanisms of control over Palestinian lives. In truth, the entire military is implicated. For that reason, we now refuse to participate in our reserve duties, and we support all those who resist being called to service.”   The petition was signed by academics such as Efrat Even Tzur, Ofri Ilany, Dalit Baum, Yotam Gidron, Uri Gordon, Diana Dolev, Ariel Handel, Chen Misgav, Tom Pessah, Eyal Rozenberg, among others.

There are several organizations supporting and encouraging army refusal.  On February 21, 2021, Shatil, the action arm of the New Israel Fund, helped to publish a part-time paid position for a coordinator offered by the network of Mesarvot.  Mesarvot (Refusing) is a political refusal network that started five years ago as an “activist initiative which accompanies refusers in the public struggle against the occupation and militarism. It helps them to formulate and publish their positions, organize public actions, guidance, accompany and support of prison inmates, maintain contact with the families, and with other organizations and refusal groups that are participating in this network.”  

The contact person is Tair Kaminer, an army draft refuser from an activist family. Her late grandfather, Reuven Kaminer, previously Vice Provost of the School for Overseas Students at the Hebrew University, is considered by Joel Beinin, emeritus professor at Stanford University, “the godfather of Israel’s radical left.” Her late uncle Noam Kaminer, whose Ph.D. dissertation is from the University of California, began his political activities at the Communist Party of Jerusalem in the 1960s, participated in the “Black Panthers” demonstrations in Jerusalem in the early 1970s, was one of the founders of the Jewish-Arab group Campus (Students for Political Involvement) movement at the Hebrew University. He refused to participate as a reservist in the first Lebanon war in June 1982. As a result, he was sentenced several times to a military prison and contributed significantly to establishing “Yesh Gvul.” He worked within the framework of the Israeli socialist left, one of the components of the Hadash party.  Noam’s son, Tair’s cousin, is Matan Kaminer, an army refuser, is currently a Buber fellow at the Hebrew University and postdoctoral researcher in Anthropology at the University of Haifa.

Refuser Solidarity Network, which “educates the American public about the efforts by refusers and conscientious objectors to achieve a peaceful resolution to the conflict between Israelis and Palestinians,” is run by Shimri Zameret, the conscription objector. He also lectures at the International Institute University of Michigan in Ann Arbor. Since 2004, Refuser Solidarity Network “provides crucial support to Israel’s military refusers in the toughest of political circumstances. We provide funds for demonstrations outside prison, for legal fees, for media campaigns that tell conscientious objector’s stories to the general public, for education programs for Israeli and American audiences about their important resistance to the occupation. Refusers work to end the Israeli occupation and create a just peace for Palestinians and Israelis, and Refuser Solidarity Network is here for them.”

Like other political activists, academics who promote refusal turned their political work into a scholarship. For example, Prof. Tamar Katriel dedicated a chapter in her 2020 book Proclaiming Dissent. She historicizes and analyzes public resisters’ letters as they evolved in the Israeli culture to become the “emblem of open dissent” and a “mobilizing force.” She explores proclamations as they pertain to military service by considering the public letters over the past five decades. These public letters “mark them as political acts rather than private acts of conscience. Forming affinity groups grounded in a shared moral vision, the public letters’ signatories engage in a self-politicizing move by expressing ‘selective refusal,’ that is, refusal to serve in a particular region or in a particular war, rather than by rejecting the military system as such. Taken as criticism from within, these letters are analyzed as employing a double gesture of dissent which is comprised of a complex stance-taking act that gives voice to dissenters’ protest even while affirming their commitment to the country and to its security needs.” 

Prof. Idith Zertal dedicated her 2018 book to Refusal: Conscientious Objection in Israel. The book was supported by The Foundation of Middle East Peace, Rosa Luxemburg Foundation, and The Foundation for the Defense of Democracy in Israel. Zertal thanks Yishai Menuhin, Yesh Gvul refusal network spokesperson, and Adv. Michael Sfard, who represents army refusers in court.  The book launch was held at Tel Aviv University. Among the participants, Prof. Adi Ophir; Adv. Michael Sfard; Prof. Gadi Algazi; Meretz MK Zehava Galon; Prof. Amal Jamal; Prof. Idith Zertal; and Yonatan Shapira, former air force pilot refuser.   As IAM reported in the past, radical scholars, whether supporting refusal or advocating BDS, found cushy positions in some activist departments in Western universities which use Israelis to hide their anti-Israel bias.

It is hardly surprising that the anti-draft scholars blame Israel alone for the continuation of the Palestinian-Israeli conflict.  While support for draft dodging is marginal within the Israeli society, the numbers are high in Israeli institutions of higher learning, where many of the advocates target their susceptible young students, mostly reservists and former soldiers, who populate their classrooms.

https://ii.umich.edu/ii/people/all/z/zameret.html

International Institute University of Michigan Ann Arbor
  Shimri Zameret  

Research Area Specialist Intermediate, Donia Human Rights Center; Adjunct LEO Lecturer, Winter 2021 term, Program in International & Comparative Studies zameret@umich.edu

Office Information:

Weiser Hall, 500 Church St., Suite 300
Ann Arbor, MI 48109-1042

Donia Human Rights Center; DHRC Staff; Program in International and Comparative Studies; PICS Faculty

Education/Degree:MSc in Global Politics, London School of Economics

About

Areas of Interest

International Organizations; Global Civil Society; Civil Disobedience; Climate Change; Financial Crisis and Regulation; Wars and Human Rights; Democracy Promotion.

========================================================

https://www.guidestar.org/profile/75-3103052

REFUSER SOLIDARITY NETWORK INC

New York, NY   |  www.refuser.org

Mission

THE REFUSER SOLIDARITY NETWORK EDUCATES THE AMERICAN PUBLIC ABOUT THE EFFORTS BY REFUSERS AND CONSCIENTIOUS OBJECTORS TO ACHIEVE A PEACEFUL RESOLUTION TO THE CONFLICT BETWEEN ISRAELIS AND PALESTINIANS

Ruling year info

2003

Principal Officer

Shimri Zameret

Main address

244 Fifth Avenue Suite F39

New York, NY 10001 USA

EIN

75-3103052

Our programs

SOURCE: Self-reported by organization

What are the organization’s current programs, how do they measure success, and who do the programs serve?

REFUSERS

RSN SPONSORS EVENTS, SUPPORTS TOURS OF REFUSERS, PUBLISHES NEWSLETTERS, MAINTAINS A WEBSITE (WWW REFUSER ORG), AND RAISES FUNDS TO SUPPORT EDUCATIONAL PROGRAMS BY THE REFUSER ORGANIZATIONS INSIDE ISRAELPopulation(s) ServedBudget   $22,100
https://www.refuser.org/

Refuser Solidarity Network provides an international base of support for those who refuse to serve the Israeli occupation.  

Who We Are

Since 2004, Refuser Solidarity Network provides crucial support to Israel’s military refusers in the toughest of political circumstances. We provide funds for for demonstrations outside prison, for legal fees, for media campaigns that tell conscientious objector’s stories to the general public, for education programs for Israeli and American audiences about their important resistance to the occupation. Refusers work to end the Israeli occupation and create a just peace for Palestinians and Israelis, and Refuser Solidarity Network is here for them.

We are a 501(c)(3) organization, and donations are tax deductible in the US.

Ending the occupation, one soldier at a time.

Military refusers come from all segments of Israeli society. They are Mizrahi and Ashkenazi; they are religious and secular; they are Druze, Bedouin, and Russian, they are people of all gender identities, from the large cities and from the small towns. As refusers are standing up against endless war in the most difficult time and climate to do so, we work to support their activities.

You can Help us to support the refusers by making a donation today!  

=========================================================

https://www.shatil.org.il/advertisingajobadvertisement/23718

רשת מסרבות מחפשת רכז/ת חדש.ה!
21.2.2021

מסרבות- רשת סרבנות פוליטית היא יוזמה אקטיביסטית בת חמש שנים, המלווה סרבניות וסרבני גיוס למאבק ציבורי נגד הכיבוש והמיליטריזם, לניסוח של עמדותיהם ופרסומן, ארגון פעולות ציבוריות, הדרכה, ליווי ותמיכה בכלואות/ים, שמירה על קשר עם משפחות הסרבנים/ות ועם ארגונים וקבוצות סירוב אחרות השותפות ברשת.

המשרה מתאימה לאקטיביסטית בעלת יוזמה עם אהבה לפעילות שטח ויכולת מנהיגות.

דרישות התפקיד:

1. יכולות ניהול, ריכוז והנעת א.נשים
2. אחריות, ארגון, יוזמה ומשמעת עצמית
3. ניסיון בהדרכת נוער- יתרון
4. קשר למאבקים אחרים בכיבוש ותנועת הסירוב- יתרון
5. קשרי אנוש מעולים, עם בני נוער ומבוגרים: פעילות, סרבניות, אנשי תקשורת, פוליטיקאים והורים
6. גמישות בשעות העבודה
7. יכולות טכנולוגיות בסיסיות בהפעלת מייל, פייסבוק, וואטסאפ
8. מחויבות לטווח ארוך- יתרון

יש להגיש קורות חיים עד 1/3/2021 למייל: info.mesarvot@gmail.com

היקף: חצי משרה. התפקיד מוצע לשנה, אפשרות להארכה.

תחילת עבודה מיידית.

===================================================

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=105482521

סירוב : חובת הציות וזכות המצפון : מסה

מחבר: עדית זרטל שנת ההוצאה:  2018 מילות מפתח: סרבנות גיוס ושירות צבאי; סרבנות מטעמי מצפון; סרבני גיוס מטעמי מצפון; סרבני מלחמה; סרבנות פוליטית מה קורה לאדם שנוף מולדתו הושחת ונגזל ממנו, שמדינתו וחוקיה השתעבדו לאי־חוקיות ולאי־צדק? האם עליו לציית אוטומטית לתביעות המדינה או לדבוק בחופש המצפון וכבוד־האדם שלו ולסרב, מכוח אהבת המולדת שלו? סירוב מצפוני הוא אירוע נדיר שמעטים מסוגלים לו. כיצד נעשה אדם לסרבן? מהם התנאים האינדיווידואליים, החברתיים והפוליטיים, שבהם מבשיל אירוע כזה ומתחולל? איך מהדהד הסירוב במרחב הציבורי ומה הוא מעיד עליו? זיקתו של הסירוב המצפוני למדינה הדמוקרטית ברורה ויכולה לשמש תו־תקן לעצם מהותה הדמוקרטית של מדינה. אולם הדמוקרטיה הישראלית רודפת את סרבני המצפון שלה, במיוחד מאז היו הכיבוש ומלחמותיו למניעיהם העיקריים. שעה שמצב הכיבוש מוכחש או נחשב לנורמטיבי הצבא, בגיבּוּיָן של המערכות הפוליטית והמשפטית, מגדיר את סרבני המצפון כאיום ביטחוני קיומי, סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק, ומענישם בהתאם: צעירים וצעירות ישראלים, חיילי מילואים או סרבני־חִיּוּל טרם גיוס, המסרבים לשרת בצבא כובש, משוגרים זה חצי מאה לפרקי זמן ממושכים בכלא הצבאי. ציות וסירוב; מַחְשֶׁבֶת הסירוב והזכות – והחובה – של אזרחים לומר “לא” לשלטון ולחוק; הרקע האינטלקטואלי, הפוליטי והתרבותי של סרבנות המצפון; המניעים הקונקרטיים, המעוגנים בזמן ובמקום, של סרבנות המצפון ואופני הפעולה שלה, תכליותיה, והתנגשויותיה עם מוסדות המדינה ועם מיתוסֵי היסוד שלה; והפולמוס המתמשך המתנהל סביב הסירוב במרחב הציבורי – בצבא, בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה – הם נושאי הדיון בספר מעמיק, סוחף וחיוני זה. אל הספרנושא/נושאים: , שלטון וממשל, פוליטיקה וממשלתוכן הספר:

• סירוב חובת הציות וזכות המצפון
  • תוכן העניינים
  • תודות   פתח דבר   חלק ראשון: מידות של רוע     פרק ראשון — הריקוּת המבעיתה של הרוע     פרק שני — ציות וסירוב    פרק שלישי — דגל שחור   חלק שני: כרוניקה של סירוב    פרק רביעי — שקט, כובשים    פרק חמישי — אהבת מולדת    פרק שישי — משאו הכבד של מצפון     אחרית דבר   פרק שביעי — מה יש לה להגיד?    נספחים   אחי משתפי הפעולה    דגל שחור    רשימת ספרים ומקורות    מפתח שמות, עניינים ומקומות

==================================================

http://video.tau.ac.il/events/index.php?option=com_k2&view=itemlist&task=category&id=1614:refusal&Itemid=552

סירוב – חובת הציות וזכות המצפון

תאריך: 6.1.19

דברי ברכה

• Lecturer(s) יו”ר: אורי לנדסברג, מרכז מינרבה למדעי רוח, אוניברסיטת תל אביב
• Location אולם רוזנברג
• Date Sunday, 06 January 2019

Published in סירוב – חובת הציות וזכות המצפון     מרכז מינרבה

עדי אופיר

Lecturer(s) עדי אופיר, מכון קוגוט למדעי הרוח, אוניברסיטת בראון

• חגית גור זיו

Lecturer(s) חגית גור זיו, המחלקה לחינוך לגיל הרך, מכללת סמינר הקיבוצים

מיכאל ספרד

Lecturer(s) מיכאל ספרד, עורך דין

מושב א’ – דיון

• יונתן שפירא

• גדי אלגזי

Lecturer(s) גדי אלגזי, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל אביב

• זהבה גלאון

Lecturer(s) זהבה גלאון, יו”ר מרצ לשעבר

• 
  אמל ג’מאל

Lecturer(s) אמל ג’מאל, בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלואמיים, אוניברסיטת תל אביב

עדית זרטל

Lecturer(s) עדית זרטל, מחברת הספר “סירוב – חובת הציות וזכות המצפון”

• =================================================

https://www.972mag.com/dozens-protest-outside-idf-base-in-support-of-conscientious-objector/

Dozens protest in support of Israeli conscientious objector

By Haggai Matar January 10, 2016

Tair Kaminer is expected to be sentenced to a month in military jail for refusing to enlist in the IDF. Kaminer: ‘Military jail frightens me less than our society losing its humanity.’

Conscientious objector Tair Kaminer is greeted by supporters outside the Tel Hashomer induction base, Ramat Gan, Israel, January 10, 2016. (photo: Oren Ziv/Activestills.org)

Approximately 40 demonstrators accompanied Israeli conscientious objector Tair Kaminer to the Tel Hashomer induction base on Sunday, where she is expected to be sentenced for her refusal to enlist in the Israeli army.

The demonstrators held signs chanted against the occupation at the entrance to the base. Some of them organized a short performance, in which they wore IDF uniforms and pledged their loyalty to the state while their eyes, ears, and mouths were covered.

Kaminer, 19, recently finished a year of national service with the Israeli Scouts (“Tzofim”) in the southern development town of Sderot. There she volunteered with children who suffer from trauma due to multiple wars in Gaza and continual rocket fire on the city. “The children I worked with grew up in the heart of the conflict and have had extremely difficult experiences from a young age, experiences that caused them to feel hatred, which can be understood, especially when it comes from young children,” Kaminer wrote in a statement several days ago.

“Like them, many children who grow up in Gaza or in the West Bank, in an even more difficult environment, learn to hate the other side,” she continues. “They, too, cannot be blamed. When I look at all of these children, and the next generation on both sides and the reality in which they grow up, I see only more trauma and pain. And I say enough! That is why I refuse: so that I do not take an active part in the occupation of the Palestinian territories and the injustices that the Palestinian people face under occupation, so that I do not take part in this circle of hate in Gaza and Sderot.”

Demonstrators organize a performance in support of Tair Kaminer, a 19-year-old Israeli conscientious objector, at the Tel Hashomer induction base, Ramat Gan, Israel, January 10, 2016. (photo: Oren Ziv/Activestills.org)

Kaminer also writes that she aspires to peace, equality, democracy, and security for all people who live in Israel/Palestine, emphasizing the security of those whose security tends to be forgotten — Palestinians and Israeli residents of the western Negev Desert. “They convince us that the army has nothing to do with politics, but serving in the army is a political decision. Military jail frightens me less than our society losing its humanity.”

The protest, which was organized by a new group called “Mesarvot” (“Refusers” in Hebrew), included anti-occupation activists, Druze conscientious objectors, anarchists, communists, and others. Participants also included members of the Kaminer family, including Tair’s cousin, Matan Kaminer, who served two years in military prison for his refusal to enlist 13 years ago (full disclosure: I served in prison alongside Matan and a number of other friends for refusing to enlist in the military. Matan and I remain friends until this day).

Kaminer is expected to be sentenced to a month in military jail. (Update, 10 p.m.: Kaminer was sentenced to 20 days.) She will then be released and return to the induction base where she will be required to enlist once again. Should she refuse, she will be sentenced to another month in jail. This process repeats itself ad nauseam until the army decides to officially discharge her. Over the past few years, a number of conscientious objectors have been sentenced up to 10 times in this vicious cycle.

This article was first published in Hebrew on Local Call. Read it here. 

******

Haggai Matar is an award-winning Israeli journalist and political activist, in addition to serving as the executive director of “972 – Advancement of Citizen Journalism,” the nonprofit that publishes +972 Magazine.

=================================================
https://www.juancole.com/2014/08/mideast-democracy-dissent.html

Refusal from Within the Army

“We support anyone who refuses,” said Yotam Gidron, a 24-year-old Israeli reservist who co-organized and signed an open letter published in late July, along with over 50 other reservists, declaring their refusal to serve due to ethical objections to the military’s actions. Despite a climate in which opponents of war are “regarded as traitors,” Gidron explained to Common Dreams that an even greater number of reservists are quietly dodging their service through “grey” refusal… “If you oppose the war now you are regarded as a traitor,” said Gidron. “It has been like that every time Israel went to war, but it is worse this time.”
https://www.washingtonpost.com/posteverything/wp/2014/07/23/we-are-israeli-reservists-we-refuse-to-serve/
We are Israeli reservists. We refuse to serve.A petition.By Yael Even Or July 23, 2014 at 3:37 p.m.

Whenever the Israeli army drafts the reserves — which are made up of ex-soldiers — there are dissenters, resisters, and AWOLers among the troops called to war. Now that Israel has sent troops to Gaza again and reserves are being summoned to service, dozens are refusing to take part.

We are more than 50 Israelis who were once soldiers and now declare our refusal to be part of the reserves. We oppose the Israeli Army and the conscription law. Partly, that’s because we revile the current military operation. But most of the signers below are women and would not have fought in combat. For us, the army is flawed for reasons far broader than “Operation Protective Edge,” or even the occupation. We rue the militarization of Israel and the army’s discriminatory policies. One example is the way women are often relegated to low-ranking secretarial positions. Another is the screening system that discriminates against Mizrachi (Jews whose families originate in Arab countries) by keeping them from being fairly represented inside the army’s most prestigious units. In Israeli society, one’s unit and position determines much of one’s professional path in the civilian afterlife.

To us, the current military operation and the way militarization affects Israeli society are inseparable. In Israel, war is not merely politics by other means — it replaces politics. Israel is no longer able to think about a solution to a political conflict except in terms of physical might; no wonder it is prone to never-ending cycles of mortal violence. And when the cannons fire, no criticism may be heard.

This petition, long in the making, has a special urgency because of the brutal military operation now taking place in our name. And although combat soldiers are generally the ones prosecuting today’s war, their work would not be possible without the many administrative roles in which most of us served. So if there is a reason to oppose combat operations in Gaza, there is also a reason to oppose the Israeli military apparatus as a whole. That is the message of this petition:

We were soldiers in a wide variety of units and positions in the Israeli military—a fact we now regret, because, in our service, we found that troops who operate in the occupied territories aren’t the only ones enforcing the mechanisms of control over Palestinian lives. In truth, the entire military is implicated. For that reason, we now refuse to participate in our reserve duties, and we support all those who resist being called to service.

The Israeli Army, a fundamental part of Israelis’ lives, is also the power that rules over the Palestinians living in the territories occupied in 1967. As long as it exists in its current structure, its language and mindset control us: We divide the world into good and evil according to the military’s categories; the military serves as the leading authority on who is valued more and who less in society — who is more responsible for the occupation, who is allowed to vocalize their resistance to it and who isn’t, and how they are allowed to do it. The military plays a central role in every action plan and proposal discussed in the national conversation, which explains the absence of any real argument about non-military solutions to the conflicts Israel has been locked in with its neighbors.

The Palestinian residents of the West Bank and Gaza Strip are deprived of civil rights and human rights. They live under a different legal system from their Jewish neighbors. This is not exclusively the fault of soldiers who operate in these territories. Those troops are, therefore, not the only ones obligated to refuse. Many of us served in logistical and bureaucratic support roles; there, we found that the entire military helps implement the oppression of the Palestinians.

Many soldiers who serve in non-combat roles decline to resist because they believe their actions, often routine and banal, are remote from the violent results elsewhere. And actions that aren’t banal — for example, decisions about the life or death of Palestinians made in offices many kilometers away from the West Bank — are classified, and so it’s difficult to have a public debate about them. Unfortunately, we did not always refuse to perform the tasks we were charged with, and in that way we, too, contributed to the violent actions of the military.

During our time in the army, we witnessed (or participated in) the military’s discriminatory behavior: the structural discrimination against women, which begins with the initial screening and assignment of roles; the sexual harassment that was a daily reality for some of us; the immigration absorption centers that depend on uniformed military assistance. Some of us also saw firsthand how the bureaucracy deliberately funnels technical students into technical positions, without giving them the opportunity to serve in other roles. We were placed into training courses among people who looked and sounded like us, rather than the mixing and socializing that the army claims to do.

The military tries to present itself as an institution that enables social mobility — a stepping-stone into Israeli society. In reality, it perpetuates segregation. We believe it is not accidental that those who come from middle- and high- income families land in elite intelligence units, and from there often go to work for high-paying technology companies. We think it is not accidental that when soldiers from a firearm maintenance or quartermaster unit desert or leave the military, often driven by the need to financially support their families, they are called “draft-dodgers.” The military enshrines an image of the “good Israeli,” who in reality derives his power by subjugating others. The central place of the military in Israeli society, and this ideal image it creates, work together to erase the cultures and struggles of the Mizrachi, Ethiopians, Palestinians, Russians, Druze, the Ultra-Orthodox, Bedouins, and women.

We all participated, on one level or another, in this ideology and took part in the game of “the good Israeli” that serves the military loyally. Mostly our service did advance our positions in universities and the labor market. We made connections and benefited from the warm embrace of the Israeli consensus. But for the above reasons, these benefits were not worth the costs.

By law, some of us are still registered as part of the reserved forces (others have managed to win exemptions or have been granted them upon their release), and the military keeps our names and personal information, as well as the legal option to order us to “service.” But we will not participate — in any way.

There are many reasons people refuse to serve in the Israeli Army. Even we have differences in background and motivation about why we’ve written this letter. Nevertheless, against attacks on those who resist conscription, we support the resisters: the high school students who wrote a refusal declaration letter, the Ultra orthodox protesting the new conscription law, the Druze refusers, and all those whose conscience, personal situation, or economic well-being do not allow them to serve. Under the guise of a conversation about equality, these people are forced to pay the price. No more.The petition for Israeli soldiers and reservists is located at Lo-Meshartot.org.
Efrat Even Tzur, Tal Aberman, Klil Agassi, Ofri Ilany, Eran Efrati, Dalit Baum, Roi Basha, Liat Bolzman, Lior Ben-Eliahu, Peleg Bar-Sapir, Moran Barir, Yotam Gidron, Maya Guttman, Gal Gvili, Namer Golan, Nirith Ben Horin, Uri Gordon, Yonatan N. Gez, Bosmat Gal, Or Glicklich, Erez Garnai, Diana Dolev, Sharon Dolev, Ariel Handel, Shira Hertzanu, Erez Wohl, Imri Havivi, Gal Chen, Shir Cohen, Gal Katz, Menachem Livne, Amir Livne Bar-on, Gilad Liberman, Dafna Lichtman, Yael Meiry, Amit Meyer, Maya Michaeli, Orian Michaeli, Shira Makin, Chen Misgav, Naama Nagar, Inbal Sinai, Kela Sappir, Shachaf Polakow, Avner Fitterman, Tom Pessah, Nadav Frankovitz, Tamar Kedem, Amnon Keren, Eyal Rozenberg, Guy Ron-Gilboa, Noa Shauer, Avi Shavit, Jen Shuka, Chen Tamir.****Yael Even OrYael Even Or is an Israeli journalist and activist who, during her service, evaluated candidates for the recruitment department of the Israeli army. She currently lives in New York City.========================================================

https://www.radionetherlandsarchives.org/a-conversation-with-gadi-algazi/Radio Netherlands

A conversation with Gadi Algazi

Published 10th August 2004Gadi Algazi (© Eric Beauchemin)Audio Player00:0000:00Use Up/Down Arrow keys to increase or decrease volume.

Download

By profession, Professor Algazi is a historian at Tel Aviv University. By calling, he is a humanist and a passionate human rights advocate. At the age of 12, when his friends would have been engrossed in comic books, he had already decided that he would not do his compulsory military service in the Occupied Territories – Palestinian land seized by Israel in the 1967 war. At the age of 18 he became the first Israeli to publicly refuse to comply with military orders to serve there. He continues to suffer the wrath of the establishment he has taken on: he has been court-martialed, and over the years, has served seven prison sentences.

In 2000, after the second Palestinian uprising began, Professor Algazi witnessed a crumbling of the anti-war and anti-occupation movement in Israel. In response, he and a small band of dedicated activists formed the grassroots movement Living Together. One of their tasks is to try to counter what he calls the “creeping silent transfer” – that is, the government’s attempt to expel the Palestinians without overt force. Villages simply become “unrecognised” by the government. They have full property rights, but no water, schooling, electricity and so forth. Eventually a village that is not recognised as existing, in fact ceases to exist. Professor Algazi discusses the implications of Israel’s security barrier. According to him, the Wall will not only encircle Palestinian communities, it will also separate them from their land, water resources and each other. Even if the government tries at some future stage to change its current policy, he says, some effects may be irreversible. He in no way condones the horrifying trend of suicide bombers, but he understands the despair that drives them to such acts. His final words may well turn out to be the calling of Cassandra: “desperate people don’t become nicer. If you rob people of a political future, what remains is very little.”

Producers: Eric Beauchemin & Dheera Sujan

Broadcast: August 10, 2004

Transcript

Radio Netherlands presents “Vox Humana”. I’m Dheera Sujan. In this edition of the programme we present the highlights of a fascinating and insightful conversation with Gadi Algazi, professor of history at Tel Aviv University. Professor Algazi is also a tireless and eloquent advocate of peace in his country. He’s a man with a calling. At the age of 12, he had already decided that he would refuse the inevitable military service in the occupied territories that would eventually be expected of him. And at 18, when he became the first Israeli to publicly refuse to serve there, he was used as an example by the establishment. For years, every time he was called up for service and refused, he was imprisoned. Professor Algazi talked with Radio Netherlands’ Eric Beauchemin about the increasingly complex and tragic tapestry of his troubled land and why recent events led him to form the movement “Living Together”.

In November 2000, after the 2nd Palestinian uprising broke, several of us had the feeling that something very important was happening and that in Israel itself, no response on the part of the left was there, which went first of all that the Palestinian uprising signalled the end of what in Europe is called the peace process, but which in many ways meant the modernisation of the Israeli occupation of the West Bank. That had to end up in a disaster. But this disaster was not simply the uprising in its violence and the victims, but the fact that within Israel, the anti-war and the anti-occupation movement crumbled. People were disappointed by the Palestinians. Within Israel itself, the Israeli police killed 13 Palestinian demonstrators in the early days of the intifada. And again, Palestinian demonstrators found themselves alone facing the police. So our idea was to create a grass-roots movement of Jews and Arabs that does not exhaust its action in protest but tries to pose direct challenges to discrimination and domination within Israel and to the occupation in the occupied territories. So our idea is both to have a sense of what living together might mean beyond the walls and the barbed wire that encircle us here in the Middle East.

EB: Why don’t you give me an example? Well one example within Israel is a camp we organised in a small Palestinian community in the triangle that is more or less half way between Tel Aviv and Haifa. We got 400 volunteers, Jews and Arabs, to turn a dirt road into an asphalt road and to build a playground for the children of the village, all through voluntary work of Arabs and Jews and raising funding from communities. Now that is almost social, almost humanitarian project. But this is an absolutely illegal project because the community in question is one of the so-called unrecognised Palestinian villages. About 150 communities within Israel are villages that are not recognised by the administration. That is, they have full property rights, but no water, electricity, schooling, anything and the state is actually waging a long war against them in the process of Judaising the territory. So this camp was not simply a protest, saying this village exists and it intends to stay. It was an attempt to reinforce it concretely from below to engage hundreds of people in actually building the road, using the bulldozer, the most pertinent symbol of colonisation here into a different symbol of constructive work together. And it also meant that hundreds of people were engaged in stopping the police in hindering us from building something that is quite essential: a road connecting this village to the outer world and a playground for the children. Perhaps our more significant campaign were two attempts in which we tried to stop what we call the creeping silent transfer, that is the attempt to expel Palestinians without guns, without buses, without trucks, simply by undermining the civil and economic infrastructure of communities, bringing them under enormous pressure by settlers and army and forcing people gradually to leave their homes and go away on their own accord. This, for us, is one of the most dangerous processes, that endangers the future both of Israelis and Palestinians, and in two cases, we actually intervened by sending trucks, by bringing hundreds of volunteers to the place, by sleeping there and actually trying to face the army and the settlers when they came, by connecting the villages to international networks of solidarity, and in these two cases – one in the south Hebron hills and another in Khilbert (sp?) Yanun, a small village not far from Nablus, we actually managed to stop the process and to alert public opinion to the process itself. When you encircle and you isolate communities, especially the rural communities, when they are cut off from essential services – medicine, education – when economically, Palestinian peasants and workers cannot reach their fields or the places where they work, when such villages are cut off from the urban centres, what happens is that the social texture is diluted and a village loses its power to stay on the ground. So what you find is not a process of a dramatic moment in which a village vanishes but of people beginning to send their sons and daughters to study elsewhere and not go back. Where those who can still have jobs to not return to a village, knowing that it might take you 6 or 7 hours to come back to a village from a city, if the real distance is let’s say 15 or 10 kilometres away. So they stay away. So a village is left with very few resources. It loses its lands. It loses its economic basis and part of its population. The last stage is that such a village can be abandoned. And when that process continues for 5 or 10 years, Sharon may win his war against the Palestinians in a different way, not through a single, dramatic blow but through an accumulation of local pressure.

You know, this conflict is a colonial one. And as a colonial conflict, it is about very simple things. It’s about land. It’s about water. It’s about orchards and trees and olive trees. It’s about space. Now these are things in which natural justice is very easy to realise if you are willing, and it is decided on the ground by bulldozers and bombs. Very often the perception of this conflict, especially in Europe, is marked by a preference to interpret texts, to think it in diplomatic terms, to look into the details of a big diplomatic gesture: what did Sharon mean in that third sentence? What did Arafat mean when he did that specific declaration? Now, I’m not underestimating texts. I’m a historian. I make my living by interpreting texts. I’m an intellectual, if you want. I exercise the interpretation with students. But I think it’s essential for people outside to understand that the reality we live here is not one of texts and symbols. It’s about land and water. It’s about the construction of the Wall. It’s about peasants reaching their land. It’s a very concrete one. If you look at the future map of the West Bank, as it is now emerging, or if you look at the Gaza Strip, you realise that the so-called disengagement plan in the Gaza Strip means nothing else than home rule for the Palestinians, encircled by Israeli barbed wire, full Israeli control of water, land and sea. And then, you know, Sharon may withdraw from the Gaza Strip and leave Palestinians to the misery that years of occupation have created. And this is more or less the future of the West Bank: creating very small bantustans, sometimes enclaves of 3 to 7 villages, some of them 50,000 people like in the area around Tulkaram, easily disconnected and controlled by Israeli checkpoints on every venue, full fragmentation of the Palestinian territory, which means a very specific sort of system of control in which the occupying force doesn’t have to look after the people it controls because it pretends that they have their autonomy or home rule. The main difference that I must emphasise when we compare this with South African situation is that the apartheid regime, as far as I understand it, was also based on black labour, whereas the Palestinians are even worse off. They have become economically superfluous for Israel.

Since 1993-1995, when the system of checkpoints and closure of the West Bank has been implemented, there were Palestinian migrant workers who used to work within Israel and of course live from it within the West Bank have been barred from entering Israel – reasons of security have been adduced – and have been replaced by migrant labourers from Ghana, from Romania, from Thailand, a process that we know well from Europe. It means that this is worse than a bantustan. They have been robbed of an autonomous economic basis. They cannot rely on access to the Israeli economy to finance themselves. So they are in the very peculiar modern condition that we know from the Third World of people who are not even worthy of being exploited.

EB: What are the implications then for these bantustans, I mean, for the Palestinians living in them? In terms of Sharon’s strategy, as I see it, it’s partly about first of all giving a very serious blow to the Palestinian national movement for 10, 15 years ahead. This is already a time-scale on which most politicians in the United States and Europe would not think, and he’s a farmer by origin. This is his last term in office. He’s thinking in the term of 10, 15 or 20 years ahead. Within this period, his attempt is to demoralise the Palestinians completely, to subject them to a very tight system of control. He will continue the settlement project at the same time. His basic intention has been and remained to see them fading away. That would be the most polite way to say it, either leaving on their own accord or going to Jordan or sending many of them abroad to study and work elsewhere and to see in the West Bank a sort of a series of not even of bantustans or reservations for the remaining Palestinians.

EB: So in the long term Sharon hopes that there will be no Palestinian problem any more. It will solve itself. Yes. I mean, Sharon basically believes in having a greater Israel for the Jews alone. He’s realistic enough in order not to say it nowadays. He’s realistic enough in order to know that he will have to have at least part of the Palestinians still living here. But if they are willing to leave under a regime of tight control of such dimensions, if they’re unable to have any sort of unfragmented contiguous territory, if they are relegated to their own villages and completely dependent on a system of passes and allowing them to move from one place to the other, this, I believe, can be a very effective and demeaning system of control and I think he really believes he can break the will of Palestinians to remain for freedom. This must fail. But we are all going to pay the price. Desperate people do not become nicer. And if you rob people of a political future, what remains is very little. At the moment Sharon’s basic means of doing politics is not declarations or plans, promising a bright future. He never did this. He never promised Israelis peace. What he does is destroy hope, destroy it on the ground through killing, through bombing, through constructing the Wall, through creating cycles of violence that reduce political future to nothing. And all the people are left with is the notion, the fear for personal security, the day after and the next day, the last blow and the next blow. So with this, a reduction of politics to a very short time-span, he gains ascent to his politics not actively because people believe in it but because they lose hope that there is an alternative. Once you rob people of a project of the future, this is largely responsible to processes of barbarisation. The fact that Israeli citizens accept crimes of war in such a way, knowing full well what it’s about, and surely on the Palestinian side, the sense of despair is everywhere. In every village I go to in the West Bank – and few Israelis go now to see and ask people what they think and what they feel in the West Bank – there is an enormous sense of despair, of powerlessness which lies behind that sort of abstract identification with a suicide bomber that takes his or her revenge by annihilating other people and themselves. It’s not an aberration of history. It has nothing to do with Islam, certainly not with our demonisation of Islam that I now found so prevalent in Europe. It’s the disintegration of a political society which is robbed of its hope of shaping the future collectively. And I find people seemingly resigned to it, not liking it, but saying, well, if we cannot live together, at least we die together.

EB: You said that Sharon is serving his last term as prime minister. Can’t some of the things that he is now implementing be reversed when he leaves? Well, some of them surely. But that project of the wall…I mean, when I said that this is a colonial conflict, I meant that the major facts are not texts and if you look at the past 35 years after the occupation of the West Bank, Gaza and the Golan by Israel, there are 2 or 3 fundamental facts that are shaping our future, in theory reversible, but only reversible in a historian sense. In political terms, they are irreversible in the sense that they leave such deep scars, such deep marks on people’s lives that even if you reverse them, you put an enormous amount of social energy and resources and by this I mean two major facts for which Sharon is personally responsible. One is the construction of the settlements: 200,000 settlers in the West Bank controlling about 45% of the whole West Bank. And the second major fact is the building of the walls, the system of walls, barbed wires, concrete and enclaves that we usually call the apartheid wall, but this is a misleading term because it is a whole system that spans the whole occupied territories. Now the Wall can be demolished, but it is built in an agrarian context. It’s not the Berlin Wall, which means that within three years it can destroy the income and the way of life of village communities. 160 kilometres of the Wall have already been built, and according to estimates, 210,000 Palestinians are directly affected, losing their access to the lands, losing access to water, to water wells, losing the possibility to move about, destroying whole networks of the flow of people and of merchandise. Now, this can be reversed. But if you look at the landscape, if you look at what this Wall looks like, then it would take years and years to repair the damage that has been done. What people call the Wall is still imagined as one piece of concrete or fence separating Israel from the occupied territories. And one really has to look at the maps, and the maps are not usually discussed. Only the words get discussed, but not the topography of the geographical reality. What is called the Wall is actually a whole system – and I have the maps here – of fences, of barbed wire, ditches, surveillance systems, in some cases using concrete walls, very often just a barbed wire fence of some 5 metres ditches and all that surrounds it. And they are built all over the West Bank, not along the border, but surrounding villages and towns from all sides. It’s a system of control. It’s a system of expropriation that is sold or presented as a means to achieve personal security for Israelis. It has nothing to do with it. If you just look at where it is built, enough military experts in Israel from the military establishment have clearly said this is not about improving Israel’s security. Four former heads of the Israeli intelligence have spoken publicly – all four of them in a joint press conference – saying this Wall is a political project of subjecting the Palestinians, and it’s not about security for Israelis. They’re not my friends. They’re not of my opinion. It’s unheard of that they would take such a clear stance against the project. So what Sharon is doing is using the real fears that people have for their own security in order to further a political project that is directly continuing his project of building the settlements. If you take his plan of the settlements from 1978 and you take the present map of the Wall as it is emerging from the ground, you see that one is actually a direct continuation of the other, that wherever the settlements were built, the Wall is also there. And the settlements were built in such a way as to separate major Palestinian population centres from each other.

EB: Is it also designed to increase Israel’s land mass because the Wall is encroaching on Palestinian territory and incorporating this into Israel? The most simple implication of the construction of the Wall is the de facto annexation of parts of the occupied territories. On paper, it looks very minor: between 4 to 10%, but if look at the map – and this is a very small land – you realise that the land already annexed through the construction of the Wall is in many cases the most fertile land in the West Bank. The region between Jenin, Tulkaram and Ramallah produces around 40% of the agricultural produce of the West Bank and it has most of the water wells.

EB: Why aren’t there more protests in Israel against what is happening on the ground? There are several reasons. One that I have to stress is that most Israeli citizens, even nowadays, have no idea about where exactly the Wall is being built. They have a vague sense that it is being built more or less along the border separating the West Bank from Israel. They know that it’s now being constructed in Jerusalem, making whole Palestinian neighbourhoods into small ghettos. I cannot use a different expression. But if you ask how many times did the Israeli press or television publish the map of the Wall, then you will find that two times in the space of four or three years. So first there is a problem of information. The second of course is fear. Fear is a potent force in this story and Sharon has been shrewd enough to exploit people’s fears and promise them security. Now that this security is a death trap in the long run for both peoples is something you don’t really think about. If you live in the present, if you don’t think about the longer term future which is the current state of Israeli public opinion – people are prisoners of the present and feel as if there is no history anymore.

EB: You spoke about ghettos. It’s ironic that Israel should be doing this given what happened during the Second World War. Well of course. Or I would not so easily evoke the Holocaust or the Second World War. I think we sometimes do it too easily. But if you look at the longer term of Jewish life in Western and Eastern Europe in the early modern and the modern period, then of course the reproduction of the experience of the ghetto is one of the most not only ironical but also tragic aspects of this all, and I think the use of the term ghetto is quite justified in this case, if you look at the future for Palestinian communities. I mean, most of the people who came to Israel did not come out of Zionist convictions but as refugees either in post-Second World War Europe or in the whole upheaval of Middle Eastern societies in the decolonization period, that they came to be responsible for the creating of the Palestinian refugee problem and one of the hardest things for Israelis to come to terms with is to take the moral responsibility for creating the refugee problem, and to try and think openly, not about achieving justice. I don’t think justice can be achieved, but at least of recognizing the wrongs and finding partial solutions to the injustice that has been done.

EB: Why is it that the international community isn’t able to exert any pressure on the government regarding some of the steps that it’s taking at the moment? America’s role at the moment in the Middle East is not the role of the good judge or the teacher of democracy. It’s about domination. It’s about oil. It’s about controlling Arab regimes, and it has never been one of implementing justice in the Middle East. And, on the other hand, Israel’s citizens instead of building a future in the Middle East as part of a larger movement of seeing an independent and democratic Middle East, are perceived all around the Middle East as an embodiment of the American interests. This may look like promising security in the short term, but it’s no less dangerous in the future than anything that happens vis-à-vis the Palestinians. But I think we should say something about Islam. It’s a tragedy that enlightened people in Europe would accept Islam as the main enemy. This, I think, is a modern form of racism. It is built on ignorance. One knows simply too little about Islamic history. One does not see differences but one huge block of Islam, not understood within the Judeo-Christian tradition. And it also shows that the historical experience of coming to terms with anti-Semitism is not enough in order to recognise other forms of racism. To put it very easily: people who would say, who would be very careful not to express themselves in very anti-Semitic terms about the Jews would say things about Islam or about Islamic believers or communities that are simply horrible and elsewhere. This I found very tragic. The third question is of anti-Semitism. I do not underestimate the role of anti-Semitic sentiment and tradition in European history. This does not mean that all forms of critique against Israel’s colonial war have to be equated with anti-Semitism. And I think that the Israeli governments make a very cynical use of anti-Semitism, both in order to shield themselves from critique and by endangering the future of Jewish communities in Europe and elsewhere by making them the ambassadors of an Israeli politics that is indefensible. The moment this link is created – although it speaks about the danger of anti-Semitism – it creates and reproduces anti-Semitic sentiment and it endangers the future of Jewish citizens of different democracies of the world by reducing them to being members of a trans-local tribe and local representative of a government that is engaged in crimes of war. I can see nothing more dangerous to the future of Jews than Sharon’s policy.

EB: Is there more than foreign countries should be doing to help Israel and the Palestinians solve this conflict? Well one thing that could…should have been done is of course pressure and looking for ways, not only of politely disagreeing, but saying we do not accept it. Very often the diplomatic pressure was based on the simple notion that you have two parties and they have to make decisions and negotiate. These are not two parties to a diplomatic conflict. One of them is the occupying force; the other has been reduced almost to no political power. By asking both Israelis and Palestinians to make concessions – when Israelis have the upper hand politically, economically and militarily – means that Palestinians from a position of weakness have to give up the rest, and they have very little to offer by way of a normal negotiation.

EB: You’ve spoken several times about crimes of war. What types of crimes are you specifically referring to? Well, there is a whole list of them, but the whole project of the settlement, of expropriation and of creating settlement is in clear violation of international conventions. It changes irreversibly the landscape, the demography, the economy of the occupied territory. Then the business of ruling Palestinians means that Israel has accepted the use of what it terms targeted killings. Targeted killings are simply acts of terror in which the state executes people without trial and very often, in the process, it’s also responsible for killing everyone around: children, friends, family, their homes. The numbers speak for themselves. This is an official policy. This is a state that almost officially now takes responsibility for acts of state terrorism. These are crimes of war. There come specific crimes of war, for example, even during Israel’s invasion into Lebanon in 1982, ambulances were free to move, as far as I know, whereas in the West Bank nowadays, Palestinian ambulances during military operation but sometimes in between have been prevented from moving, from supplying essential help to Palestinians. And the whole system of checkpoints is in itself, I think, verges on the criminal in the sense that you take 18, 19-year-old soldiers. The checkpoints are not located between Israel and the West Bank but on the outskirts of major Palestinian settlements and towns. You take those 18, 19-year-olds who do not speak Arabic, who have no idea what it means to have a family, who have no idea how Palestinians live because they do not enter the towns. They’re just controlling movement between one village and the next, and you give them the enormous power to decide over people’s fate. I saw that. I have been there myself. I saw you have old people coming and walking, trying to explain what they are doing, and soldiers may decide whether they are going to let them pass or not. Pregnant women, in more than one case – I think we have at least 12 good, well-documented cases – pregnant women were prevented from reaching the nursery and have given birth to babies on the checkpoints. Some of them died. Old people or the sick come with a bunch of papers and medical documents that the soldiers cannot read and cannot assess. So what this type of occupation, this specific type of control means is that you create an enormous social suffering without even realising what you are doing, and when both parties have actually no communication with each other. These soldiers understand some of…parts of what they are doing. Some of them go back, and they tell what they have witnessed or what they have done. And in Israeli society we’d have to…one of the questions is what are we going to do with this memory of inflicted pain? Now, these are clearly crimes of war.

Professor Gadi Algazi in conversation with Eric Beauchemin. I’m Dheera Sujan and you’ve been listening to Vox Humana on Radio Netherlands.
========================================================

http://readingmachine.co.il/home/books/book_462_168/article_600

גדי אלגזי “הקשיבו לקול הסירוב” (2004)

גדי אלגזי “הקשיבו לקול הסירוב” משפטי הסרבנים (דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד עורכים. בבל, 2004)

“הקשיבו לקול הסירוב“

ב”בית הירוק” ביפו

יום שלישי בבוקר, 14 באפריל 2003. חמישה צעירים בבית-הדין הצבאי ביפו: חגי מטר, מתן קמינר, שימרי צמרת, אדם מאור, נועם בהט. האשמה: סירוב פקודה. כל החמישה ריצו כבר תקופות מאסר של שלושה עד ארבעה חודשים בגין סירוב חוזר ונשנה לשרת בצבא הכיבוש, ועכשיו החליטו רשויות הצבא להעמיד אותם בפני בית-דין צבאי, שבסמכותו לגזור עליהם עד שלוש שנות מאסר. במהלך החודשים הבאים ישתלב משפטם במשפטו של חברם יוני בן-ארצי, מתנגד הכיבוש ופציפיסט. יוני נימק את התנגדותו העמוקה לשירות הצבאי בהתכתבות ממושכת עם שלטונות הצבא. הוא פנה שוב ושוב לרשויות הצבא – וחזר ונדחה. שבע פעמים סירב ונשפט על סירובו לפני שהובא בפני בית-הדין הצבאי לאחר 200 ימי מאסר. החמישה הם מחותמי מכתב שמיניסטים, שבו הודיעו לראש הממשלה, אריאל שרון: “כשהממשלה הנבחרת רומסת ערכים דמוקרטיים ואת הסיכויים לשלום צודק באזור, אין לנו ברירה אלא לציית לצו מצפוננו ולסרב לקחת חלק במתקפה על העם הפלסטיני.” הם התחייבו “לא לשרת את הכיבוש” וקראו גם לבני גילם לנהוג כמותם. על נוסח המכתב המקורי (אוגוסט 2001) חתמו 62 נערות ונערים. על המכתב המחודש חתמו כבר, כשנה לאחר מכן, כ-300.

החמישה יושבים, מחייכים, על ספסל הנאשמים. אין מקום באולם בית-הדין לכל הקרובים והידידים שבאו לחזק את ידיהם. הקצין מבקש מכל האנשים שבאו, פרט לבני המשפחה, לצאת מן האולם. כולנו משפחה אחת, עונה לו אחד ההורים. זהו משפט ציבורי בעל משמעות פוליטית לכל אזרח, ולכן עלינו להיות כאן, אומרים לו אחרים. אחרי התעקשות, אנו עוברים לחדר אחר. עכשיו אנחנו יושבים בחדר אטום (הניילונים מימי המתקפה האמריקאית בעיראק עוד מודבקים על החלונות), בבית ערבי ביפו כדי לדון בחופש המצפון ובכיבוש.

כל אחד מן הצעירים פנה לוועדה הצבאית, הדנה בפטור משירות צבאי מטעמי מצפון. הוועדה סירבה: הסירוב שלכם הוא פוליטי, טענה, לא מצפוני. לוועדה הצבאית יש השקפה מאוד מגובשת בשאלה, באיזה סרבני מצפון היא מוכנה להכיר. היא משאירה רק סדק צר, שדרכו יכול צעיר לעבור ולהיחשב לסרבן מצפון מוכר. עד כדי כך צר, שבמשך 8 שנים, הכירה בסיבות המצפוניות של שבעה צעירים בלבד שסירבו להתגייס. איזה מצפון מחפשת הוועדה? איך ישיגו הסרבנים כזה מצפון, שיתאים לוועדה הצבאית? אולי יהיה פשוט יותר, אם החיילים יוכלו לקבל מן האפסנאות הצבאית את המצפון הדרוש? כזה שטוב להריסות הבתים ברפיח, שמתאים לעוצר בשכם, מצפון חסין שיתאים לחברון, אולי אפילו לשירות צבאי בג’נין?

הוועדה הצבאית טוענת, שנימוקי הסרבנים הם פוליטיים, לא מצפוניים, ולכן אי-אפשר לפטור אותם משירות צבאי ולאפשר להם לעשות שירות אזרחי כפי שביקשו. הסנגור מקריא מכתב סירוב שנשלח ללשכת הגיוס בשנה שעברה. המכתב אומר: זה שלושים שנה שישראל גוזלת את החירות מן העם הפלסטיני. צה”ל הוא המכשיר של המדיניות הזאת. לא אוכל לתת יד לגזל האדמות, להתנחלויות, לדיכוי, להשפלה. לא אשרת בצבא הכיבוש. הוא מקריא את תשובת הצבא: הנ”ל פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. מבוכה ניכרת על פני שופטי בית-הדין הצבאי. של מי המכתב הזה? לא של סרבן גבר, אומר הסנגור, אלא של אשה – הדס גולדמן. נשים בישראל יכולות לקבל פטור משירות צבאי מטעמי דת או מצפון. הנה, אומר הסנגור, המכתב מוכיח שגם הצבא מכיר בכך, שסירוב לשרת בצבא הכיבוש יכול להיחשב סירוב מצפוני. האם יש מצפון אחר לנשים ולגברים? האם טעמי המצפון של גברים אינם ראויים להכרה ממש כמו אלה של נשים? מבוכה בבית-המשפט.

כך התחיל משפט, שנמשך בהפסקות עד ינואר 2004. הוא הסתיים כצפוי – בהרשעתם של כל הששה. ב-4 בינואר נגזר דינם של החמשה: שנת מאסר בפועל. לעומת זאת, בשבועות שלאחר מכן החליטו רשויות הצבא לפטור את חברם יוני בן-ארצי משירות ביטחון­ – לאחר שבית-הדין הצבאי נאלץ להודות בכנותו המצפונית וברצינות טיעוניו. רשויות הצבא העדיפו לפטור אותו מטעמי “אי התאמה”. זמן קצר לאחר מכן, הכריע בית-המשפט בדינו של יוני.

המשפט עורר שאלות עקרוניות. מהו מצפון? מה הם גבולות הציות שבו חייבים אזרחים? אלו דרכי התנגדות לגיטימיות מול הכיבוש? האם השירות בצבא המשליט זה 36 שנים את מרותה של ישראל על הפלסטינים יושבי השטחים הכבושים הוא מוסרי? באיזו אחריות נושאים אזרחים לנעשה בשמם? האם יש סתירה בין סירוב מצפוני לבין ניסיון לעורר את מצפונם של אחרים? אמצעי התקשורת בישראל מיעטו לדווח על הדיונים. הספר הזה מבקש לתקן במידת מה את המעוות. אין צורך להסכים לכל הנאמר בו. חשוב להקשיב לקולם של הסרבנים.

שאלה נעלמה

שוב ושוב עומדת החברה הישראלית מול האתגר שמציבים לה הסרבנים, ובכל פעם, כך נדמה, מעוררת הופעתם הפתעה מחודשת. נראה כאילו מסורת הסירוב נדחקת מן הזיכרון, חוזרת ומופיעה ושבה ונעלמת. הדבר אינו מפליא בחברה מגויסת, בה נשמרה עד עתה רמה גבוהה של ציות והגבולות בין חיילים ואזרחים נותרו מטושטשים. ההיסטוריה הישראלית עדיין נכתבת כרגיל כהיסטוריה של מלחמות, אך יש טעם לחשוב על צד אחר באותו סיפור עצמו – על מסורת ההתנגדות להן והסירוב המצפוני.

עם הקמתו, דחק הצבא הישראלי את מקומם של ארגונים חמושים, שפעלו בקרב הישוב היהודי בארץ, כגון הפלמ”ח והאצ”ל, שהשירות בהם היה התנדבותי. נורמות חדשות של משמעת וציות הושלטו בצבא, אך אלה לא מחקו לחלוטין את המסורת הקודמת, המניחה כי השירות מבוסס על הסכמת המתגייסים למדיניות אותה משרת הכוח הצבאי. הנה דיווח אחד על מקרה נשכח – כמה חיילים, שבמהלך מבצע “מטאטא” (מאי 1948), סירבו לקחת חלק בגירוש פלסטינים מן הגליל המזרחי:

מבצע מטאטא החל רשמית ב-3 במאי, ונמשך עשרה ימים. כיתת מרגמות מהגדוד השלישי [של הפלמ”ח] בפיקודו של גבי ברשי הפגיזה את הכפרים ערב זנגריה, ערב אל-סמכיה, טבחה וערב קודיריה. יגאל אלון כתב: “הגדוד [הראשון] פתח בפעולת טיהור שלמה של השטח המשתרע בין הכנרת לחולה משני עברי הכביש עד לירדן. הפלוגות חצו ברגל את המרחב המבותר ערוצים עמוקים וסלעי מגור, כשהם מטהרים אותו ומשמידים את בסיסי האויב. התנגדות הערבים נשברה והשטח טוהר עד לגבול ממש. אלפי תושבים ובני כנופיות נסו לסוריה.”

[רחבעם] זאבי היה אז בפלוגה ד’. מפקד הפלוגה, ישעיהו גביש, סיפר: “נפרסנו שלוש מחלקות לרוחב הגזרה, עברנו מכפר לכפר וגירשנו את כולם. כביש גינוסר–ראש פינה נשאר ללא כפרים ערביים. ביצענו את הפעולה בקרב אש ותנועה, כמו שלמדנו בקורסים. הערבים לא התנגדו.”

במבצע מטאטא השתרבבה פרשה של סרבנים יהודים, כולל איום להרגם אם לא יבצעו פקודות. אחד מהם כתב לחברו: “הרגשנו כמו רובוטים. הפרידו בין החברים ופיזרו אותנו במחלקות. ביקשנו להישאר יחד והמפקד אמר לנו: אתם עצורים ל-24 שעות. הנשק נלקח מאיתנו. הלכנו בתהלוכה לבית-הסוהר רדופי אספסוף של מאה איש שצעקו: משתמטים! פאשיסטים! פחדנים! כולם לקיר, אינטלגנטים! היו התנפלויות. כמה מאיתנו הופלו והוכו. נשלחנו למעצר מאחורי סורג ובריח ומנעול, זקיף עם רובה וכדור בקנה. אחזתי בסורג. היכה ברובה. אנחנו 16 איש בחדר. החלטתנו נחושה, לעזוב את החטיבה ויהי מה.”[1]

אין פלא, שמקרה אלה ודומים לו נשכחו מלב ולא הפכו חלק מן המסורת הפוליטית המודעת של החברה הישראלית. בשנים הראשונות לקיומה, לא היתה זו רק חברה מגויסת; היתה זו חברה אטאטיסטית, מוכוונת. היתה זו חברה שעוצבה ונשלטה על-ידי מנגנון מדינה, שצמח מתוך היישוב היהודי כפי שהתפתח בשנות המנדט הבריטי. מנגנון המדינה (שהגבולות בינו לבין המפלגה השלטת, מפא”י ההיסטורית על גלגוליה השונים, היו מטושטשים מאוד) ניתב משאבים, יישב מהגרים, הפקיע אדמות, הקים יישובים, פיקח באופן הדוק על כוח העבודה, השליט את מרותו על המיעוט הלאומי הערבי באמצעות מימשל צבאי וכיוון את הדיון הציבורי באמצעות מערכת החינוך וכלי התקשורת. תהליך עיצוב זה הותיר בחברה הישראלית עקבות עמוקים, ובעיקר – חולשה מבנית של המסגרות החברתיות בחברת המהגרים והמתיישבים היהודית אל מול מנגנון המדינה ורפיפותם של קשרי הסולידריות החברתית והקהילתית. מאז, תולדותיה של החברה בישראל הן במידה רבה סיפורו של תהליך ארוך וכאוב של דמוקרטיזציה ופלורליזציה, של הכרה חלקית בניגודים ובריבוי שבתוכה – תהליך שלא הושלם עדיין.

הסירוב מלווה את החברה הישראלית מראשיתה. הוא לא התמצה במקרי סירוב בודדים במלחמת 1948 עצמה, אלא זכה בתחילה להכרה חלקית. חוקת השיפוט תש”ח – ששימשה מסגרת משפטית זמנית לפעולת הצבא עד להשלמת ניסוחו של חוק השיפוט הצבאי – עמדה עדיין בסימן מסורות המחתרות שטרם קום המדינה. החוקה כללה לא רק סעיפים האוסרים למשל על מפקדים לנהוג שררה כלפי פקודיהם, אלא גם סעיף מפורש – סעיף 76 – שאיפשר לשופטים להקל בעונשם של חיילים בגין מעשים שעשו או שנמנעו מלעשות – אם עשו זאת מטעמי מצפון.[2] כפי שניסוחו המפותל של הסעיף מעיד, הוא עצמו היה תוצר פשרה, שכן שניים מחברי הוועדה שנתבקשה לבדוק את חוקת השיפוט לפני התקנתה – יעקב ריפתין (מפ”ם) וקלמן כהנא (פועלי אגודת ישראל) – תבעו לאפשר לפטור חייל לחלוטין מעונש, כאשר מדובר בטעמי מצפון.[3]

באוגוסט 1949, בשלהי הקרבות, החלה הכנסת הראשונה לדון בחוק שירות ביטחון החדש, שנועד להסדיר את שאלת הגיוס לצבא, ובהצעת חוק שיפוט צבאי, שנועד להחליף את חוקת השיפוט תש”ח. שני הדיונים השתרגו זה בזה. הועלו בהם שאלות יסוד, שרבות מהן נותרו עמנו גם כיום. נוסחו הראשון של חוק השיפוט הצבאי נתקל בביקורת חריפה ובסופו של דבר התמשכה חקיקתו על פני כעשר שנים. לא נעלם מחברי הכנסת, כי מן החוק החדש נמחקו יסודות של פיקוח חיילים על התנהגות. החוק החדש עמד בסימן “משמעת, משמעת מופרזת”, אמר אחד מהם.[4] במהלך הדיון בשני החוקים עלתה באופנים שונים גם שאלת הסירוב מטעמי מצפון.

תוצאתו של הדיון בחוק שירות ביטחון ידועה: הזכות לסירוב מטעמי מצפון לא זכתה לעיגון בחוק. לעומת זאת, זכו שרי הביטחון בחופש פעולה מרחיק לכת לגייס אזרחים – ולהימנע מגיוסם – בלי שיחויבו להכפיף את שיקול דעתם לנורמות ברורות. מכוח סמכות זאת – לא זכות מוקנית לאזרחים אלא מעשה חסד מטעמם של השליטים – יכלו שרי הביטחון להימנע מגיוסם של אזרחי ישראל הערבים (ולהשתמש בכך כדי להצדיק את הדרתם מאזרחות מלאה). גם הסדרי הפטור – לגברים יהודים או דרוזים הלומדים לימודי דת – התעצבו מכוח הסדרי מיקוח פוליטיים (כך נכשל כבר ב-1951 נסיונו של חיים שטיינברג, אזרח חרדי, לטעון כי יש לפטור אותו משירות צבאי מטעמי דת ומצפון כשם שפוטרים נשים). אך החוק שהתקבל בסופו של דבר כלל גם פטור משירות צבאי לנשים מטעמי מצפון או דת – עניין נדיר בחקיקה הישראלית.

ברור, כי הפטור לנשים משירות צבאי לנשים דתיות נוצר כפשרה בין המגמה להנהיג חובת גיוס כללית להתנגדותם של חוגים דתיים לגיוס נשים. כבר בדיון זה נחשפה אחת מתבניות היסוד של הפוליטיקה הישראלית – כאשר מישיבה לישיבה הלך ונדחק הדיון העקרוני בזכויות אוניברסליות והתגלגל בניסיון להבטיח את זכויותיהן הפרטיקולריות של קבוצות מתוחמות – במקרה זה, להבטיח כי נשים דתיות לא יגויסו. הדיון בשירותן הצבאי של נשים הבהיר היטב, עד כמה כרוכה האזרחות הישראלית בשירות האומה. הן מצדדי הגיוס והן מתנגדיו עשו שימוש בתרומתן של הנשים לאומה – אלה ביעודן כאמהות המביאות ילדים ואלה בתפקידן כחלוצות ולוחמות בשירות האומה. [5] בכל זאת, בחוק הסופי הוכרו גם טעמי מצפון שלא נמצאו בהצעת החוק המקורית. היו אלה כמה מחברי הכנסת הדתיים שעמדו על כך, שבמקום פטור גורף מכוח חברות בקבוצה – פטור לנשים דתיות – יעמוד החוק על זכותן הכללית של נשים לפטור משירות מטעמי מצפון או דת. המהלך החלקי להשתתת הפטור על בסיס אוניברסלי יותר נעשה ביוזמתם.[6] כך נוספו לחוק “טעמים של מצפון” או “טעמים שבהכרה דתית”.

במהלך הדיון בחוק הגיוס עלו גם חלופות אחרות, שרובן נשכח מלב. כמה מחברי הכנסת תבעו הכרה בפטור משירות צבאי מטעמי מצפון לגברים ונשים גם יחד. בעוד שהזרם השליט בויכוח נימק את חובת השירות הצבאי לנשים בשירותן לאומה, ואת הפטור החלקי (לנשים נשואות, אמהות ודתיות) – בתפקידן כאמהות בשירות האומה, בשירות המשפחה ובהנחלת המסורת הדתית, הציעו אחרים להכיר בזכות כללית לסירוב מצפוני. כך טענה ח”כ רחל כהן מסיעת ויצ”ו, שתמכה בגיוס נשים, אך הוסיפה: “אינני יכולה לא לקבל טעמים מצפוניים – ולאו דווקא דתיים. גם לגברים ישנם טעמים מצפוניים שאינם מרשים לשרת בשירות קרבי. החוק הזה נעשה לא רק בשביל יהודים. ובחוק, כפי שהוגש לנו, חסר סעיף המטפל בנקודה זאת. [אני] סבורה שמותר לאשה להגן גם על זכויותיו של הגבר.” ח”כ משה אונא מן החזית הדתית המאוחדת (שאיגדה את כל הסיעות הדתיות) הצטרף לדרישתה. [7]

בכלל, מנקודת מבט הנטועה בישראל של היום, קשה להאמין עד כמה קרובים היו חלק מחברי הכנסת להכרה בפציפיזם. הם שמעו, כי תנועת סרבני המלחמה בישראל ביקשה להחיל את הפטור המצפוני משירות צבאי על גברים ונשים גם יחד. לא נשכחה מהם עדיין גם המסורת הפציפיסטית הקטנה של הימים שלפני הקמת המדינה, והם מזכירים במפורש את אנשי “ברית שלום”. אחד מהם נזכר, כי גם אנצו סירני היה פציפיסט וסירב לשאת נשק – ורק במהלך מלחמת העולם השניה החליט לאחוז בנשק. [8] אפילו המחמירים שבחברי הכנסת, שסירבו להעניק פטור משירות צבאי מטעמי מצפון, הכירו עדיין בזכותם של פציפיסטים לא לשאת נשק – גם במלחמת הגנה.[9] שניים מהם הציעו לאפשר למי שמסרבים לשאת נשק לשרת ביחידות חלופיות.[10]

חוק שירות ביטחון שנוסח בסופו של דבר נשאר רובו ככולו בתוקף גם כיום. חברי הכנסת של מפא”י טענו כנגד הצעות התיקון, כי “הימנעות גברים משירות בטחון במדינת ישראל לרגל טעמי מצפון טהור” אפשרית “אך במקרים נדירים בלבד”. באלה יכריע שר הביטחון מכוח סמכותו לגייס ולפטור לפי שיקול דעתו: “אין צורך ליצור בחוק קטגוריה ‘מצפונית’ כזאת על-ידי הכנסתה כסעיף מיוחד בחוק.”[11] זהו הביטוי הראשון והמובהק למדיניות ארוכת ימים – הסירוב הרשמי לכל נסיון להכיר בסירוב המצפוני, שאת הדיו ניתן לשמוע בדברי התביעה ובפסק-הדין במשפטיהם של יוני בן-ארצי וחמשת סרבני הכיבוש: לא זכות אזרחית אלא מעשה חסד של הרשויות.

בינתיים המשיכו חברי הכנסת לדון בחוק השיפוט הצבאי שבא להחליף את חוקת השיפוט תש”ח. כאשר הוצגה בפניהם הצעת החוק החדש, באוגוסט 1949, לא נעלם מעיניהם, כי החוק החדש משליט בצבא מבנים הייררכיים מובהקים ומשמעת קפדנית. הם גם התיחסו ללקחי מלחמת 1948. המעשים שנעשו במהלכה הוכיחו לדעת כמה מהם, כי הצבא הישראלי לא עמד בניסיון “במגע עם האוכלוסיה האזרחית, בהתנהגות עם שבויים, בשמירה קפדנית על עקרונות המשפט הבינלאומי והנוהג במלחמה.” לכן הציע אחד מהם, יש להוסיף פרק העוסק ב”משפט החייל ככובש ומשחרר”.[12] אחר הזכיר פשעי מלחמה: “מלחמת השחרור שלנו הוכיחה שאין אנו נקיים בענין זה. […] מקרה דיר-יאסין לא היה מקרה בודד, וכולנו עשינו דברים שאני – ואולי גם הבית כולו – מתביישים בהם.” לכן הציע ח”כ לם להכליל בחוק השיפוט הצבאי את עקרונות המשפט הבינלאומי.[13]

אם לא די בכך, העלו במסגרת הדיון כמה חברי כנסת את האפשרות לעגן בחוק את האפשרות לסרב פקודה מטעמי מצפון. תפקיד מפתח מילאו כאן חברי הכנסת מטעם “החזית הדתית המאוחדת” – משה אונא וזרח ורהפטיג מ”הפועל המזרחי” ובנימין מינץ, איש פועלי אגודת ישראל. נסיונותיהם החוזרים ונשנים לעגן בחוק את האפשרות לסרב לפקודות מטעמי מצפון רלבנטיים גם כיום.

ח”כ ורהפטיג הציע להרחיב את האפשרות המוכרת בחוקת תש”ח להקל בעונשו של חייל שעבר עבירה מטעמי מצפון – ולאפשר מעתה לבתי-הדין הצבאיים לפטור אותו במקרה זה כליל מאחריות לעבירה.[14] ח”כ מינץ הרחיק לכת עוד יותר. הרי איננו רוצים, אמר, “ב’משמעת של כלב’ בצבא-ישראל… אין אנו רוצים שחיילינו יהיו מכונות ללא נשמה וללא לב. […] אין אנו רוצים שעם התגייסותו של אדם מישראל לצבאנו ייסתם מקור נשמתו ומצפונו, יחדל לחשוב ולתת לעצמו דין-וחשבון על מעשיו וייהפך לכלי נטול מחשבה ורגש בידי מפקדיו.” הוא הביע פליאה על כך, שמהצעת החוק החדשה נמחק הסעיף, “אשר לפיו יש לנהוג דין מיוחד בחייל היכול להוכיח כי מעשה שעשה או לא עשה ואשר עליו עמד לדין נעשה מטעמי מצפון”. לכן הציע מינץ תיקון מרחיק לכת עוד יותר:

“חייל הנאשם בעבירת אי-ציות, יזוכה מאשמה, ללא חקירה נוספת, אם יש בידו להוכיח שהיה לו יסוד מספיק להניח שהפקודה שלא ציית לה היא בלתי-חוקית: א) משום שהיא סותרת את חוקת הצבא והוראות המטכ”ל והרבנות הצבאית. ב) משום שהיא סותרת את חוקי היסוד של תורת ישראל. ג) משום שהיא סותרת את יסודות המוסר הישראלי.”[15]

כאשר הובאו התיקונים לחוקת השיפוט תש”ח לדיון נוסף בכנסת, לאחר דיונים בוועדת משנה מיוחדת, מצאו לפניהם חברי הכנסת בנובמבר 1949 הצעה חדשה. הצעתם של מינץ ווהרפטיג לא התקבלה, אך “סעיף המצפון” חזר ונכלל בה בנוסחו המקורי.[16] התנגדותם של חברי הכנסת של החזית הדתית המאוחדת עמדה בעינה. הם חזרו והציעו, כי בתי-הדין הצבאיים יוסמכו לא רק להקל בעונשם של חיילים שעברו עבירות מטעמי מצפון אלא יוכלו לפטור אותם לחלוטין מאחריות פלילית. בהכרזת העצמאות, נימק ח”כ משה אונא, “הודגש העקרון של חופש המצפון, ואני שואל: מתי אפשר יהיה להגשים את העקרון הזה אם לא במקרה שהמצפון מתנגד לחוק, בכל אופן במידה כזאת שתינתן הזכות לבית-הדין להתחשב במצפון. התקנה [שהוצעה] שוללת במפורש אפשרות כזאת, לפיכך אני שואל: באיזה אופן אפשר יהיה להגשים את העקרון היסודי הזה של המדינה? דומני שאם נשאיר את הסעיף ככתבו, הרי נבטל בכך את האפשרות הזאת ונעשה את העקרון פלסתר.”[17]

נציגי הוועדה, מנסחי החוק, לא הסכימו: הדבר “עלול להרוס את המשמעת בצבא.” ממש בדומה לתובע הצבאי במשפטם של החמשה, דרשו להבחין לחלוטין בין סרבני מצפון פציפיסטיים – שיש לאפשר להם שירות ללא נשק – לבין הפרת משמעת בסירוב לפקודות הצבא, שבה אין להכיר. הצעת התיקון נדחתה ברוב זעום.

ח”כ ורהפטיג לא ויתר ועשה ניסיון נוסף באוגוסט 1950, כאשר הובאו בפני הכנסת תיקונים נוספים לחוקת השיפוט תש”ח. ניכר כי הדבר היה בנפשו. בפעם הקודמת, אמר, נעדר מן הדיון ולצערו נדחה התיקון ברוב של קול אחד. אולי הפעם יתוספו הקולות החסרים (“לא נעשינו בעלי מצפון יותר,” זרק לו ח”כ יצחק בן אהרון).[18] על הנוסח הקיים הגן ח”כ מאיר גרבובסקי (ארגוב) ממפא”י, אשר בדיון קודם הזהיר את חברי-הכנסת מנטיות הומניסטיות בשעת חירום (“חכמים היזהרו בהומניזם זה!”). ורהפטיג הדגיש בדבריו עד כמה מתונה הצעתו, שכן אינו מעניק פטור אוטומטי מאחריות אלא מאפשר לבית-הדין לשקול, אם לפטור חיילים מאחריות פלילית למעשיהם, כאשר הם טוענים כי עשו אותם מטעמי מצפון. גרבובסקי התעלם מכך (ואולי לא הבחין בהבדל): “אין ליצור כעת תקדים ולהכניס לחוק אי-בהירות, שתהרוס למעשה כל משמעת בצבא.” התיקון לא התקבל.[19]

כך נכשל הנסיון לעגן בחוק את הסירוב מטעמי מצפון. עם זאת, הודות להתנגדותם של זרח ורהפטיג וחבריו, נשאר “סעיף המצפון” בתוקף (אין בידי לאתר מקרים בהם נעשה בו שימוש). הדיון בו התחדש ב-1954, כאשר הגישה הממשלה לכנסת את הצעת חוק השיפוט הצבאי החדש, שנועד להחליף את חוקת השיפוט תש”ח, על כל התיקונים שהוכנסו בה. הנואם השני בדיון היה ח”כ עו”ד נחום חת, האיש שערך את חוקת השיפוט. כבר בפתח דבריו העיר את תשומת לבם של חברי הכנסת להשמטת “עניין טעמי המצפון” מן החוק החדש.[20] ח”כ יצחק רפאל הבטיח מייד להיאבק על כך, ולמחרת, בישיבה הבאה – לאחר שבירך על שחרורו של סרבן המצפון אמנון זכרוני והציע שירות אזרחי חלופי עבור פציפיסטים – הציע להחזיר את סעיף המצפון הישן ולהרחיב אותו כך שיאפשר לפטור לחלוטין מעונש בשל עבירה שנעברה מטעמי מצפון.[21] אליו הצטרפו בישיבות הבאות גם ח”כ יעקב ריפתין (מפ”ם) וח”כ קלמן כהנא (פועלי אגודת ישראל) – שניהם מיוזמי סעיף 76 של חוקת השיפוט תש”ח.[22] פנחס רוזן, שר המשפטים, ענה להם, כשהוא מצביע על ניסוחו הפתלתל של הסעיף המקורי. הוא סירב להכיר בכל אי-ציון לפקודות מטעמי מצפון, אך שירטט “חזון, שלפיו סרבן, פאציפיסט, יישלח לשירות לאומי מיוחד, אחר, חמור, ואולי מסוכן”. ורהפטיג וריפתין הציעו שניהם לתקן את חוק השיפוט הצבאי ולהכיר בסירוב פקודה מטעמי מצפון. ורהפטיג חזר, תוך שינויים קלים, להצעתו המקורית לפטור חייל מאחריות, “אם המעשה שעשה והמהווה עבירה נעשה בגלל טעמי מצפון מוצדקים”. דווקא חובת הגיוס הכללית שאינה מכירה בפטור משירות מטעמי מצפון, כך טען, מחייבת להתחשב בטעמיהם המצפוניים של חיילים בשירות. אם בדבריו של ורהפטיג גלומה הכרה חשובה במתח בין פלורליזם חברתי לחובת הגיוס הכללית, הרי הצעתו של ריפתין ראויה לציון גם משום שהתבססה על הכרה בכבוד האדם. ריפתין הציע להכיר ב”צידוק מטעמי הגנה על הכבוד והמצפון” על מעשה שביצע חייל “כדי להגן על כבודו האנושי או על חופש מצפונו והשקפותיו.” שתי ההצעות נדחו.[23]

כך נעלם מחוק השיפוט הצבאי הישראלי ב-1955 השריד האחרון לחוקת תש”ח – האפשרות להקל בעונש כאשר נעברה עבירה מטעמי מצפון. בשנים שלאחר מכן ינסו משפטנים ישראלים לבקש הכרה בסירוב המצפוני בדרכים אחרות – באמצעות ניתוח הגדרת הפקודה הבלתי-חוקית, באמצעות הגנת הצורך ובהגנה על כבוד האדם. דברים מבוססים ומפורטים על כך אומרים המשפטנים בפרקים הבאים. אך חשוב לראות, כי היעדר הכרה חוקית מפורשת בזכות לסירוב מצפוני אינו מובן מאליו. הוא פרי דחייה מודעת של מסורות קיימות ושל הצעות חקיקה שהועלו עוד בראשית ימי מדינת ישראל. ההתעלמות המהדהדת מימין ומשמאל בפרלמנט הישראלי הראשון מטיעוניהם של כמה מחברי הכנסת הדתיים שופכת אור על נסיבות עיצובה של החברה הישראלית. לנגד עיניהם של אלה עמדו אומנם, בראש ובראשונה, מעשי סירוב לבצע פקודות הנוגדות את מצוות היהדות, אך בעקביות ראויה לציון ניסחו את הצעותיהם בלשון אוניברסלית, כשהם מצביעים על הצורך להציב גבולות לסמכויות הרשות ולפקודותיה ולהכיר במצפונם של אזרחים. על חזונו של בן-גוריון, לפיו יעצב הצבא את דמות העם (שבו קבע כי רוב העם “אינו עדיין מבחינה יהודית אלא אבק-אדם” ולכן יש “להתיך גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן ולעצב מחדש אומה אחידה”),[24] הגיב ח”כ זרח ורהפטיג באומרו, כי הדברים מעוררים בו פחד רב. במובן זה התייצבו הוא וחבריו כמגלמי מסורת, המציבה גבולות וסייגים למרות השלטון. מול מסורת זו ניצבה מדינת ישראל החדשה, שנמנעה מלתחום את גבולותיה הסופיים והעדיפה את הספָר הפרוץ על פני הגבול המוכר. ספר כזה גם הותירה פרוץ נוכח אזרחיה, בהימנעה מהכרה בזכותם לטעון שיש גבול – לשים סייג לצווי הרשות ולסרב מטעמי מצפון.

בתי קרבות

אין גבול – ואין ברירה. מרכיב מרכזי של מה שאפשר לכנות האידיאולוגיה הישראלית – לא אידיאולוגיה מנוסחת, אלא מערכת אמונות יומיומית – ניתן למצות בשתי מלים: אין ברירה. “אין ברירה” הכשיר את מדיניות ממשלות ישראל מאז היווסדן. אי-אפשר לעשות שלום. אי-אפשר להחזיר את הפליטים. אין עם מי לדבר. אין מה לעשות. כלומר: יש מה לעשות – את מה שצריך לעשות: להתכונן למלחמה הבאה, לסיבוב הבא.

הסירוב הוא אתגר לאין ברירה הרשמי. לא רק לכיבוש ולהתנחלות – אלא גם לאתוס המיליטריסטי, שלפיו טוב למות – ולהמית – בעד ארצנו. מבחינה זו, אף שיוני בן-ארצי הגדיר עצמו כפציפיסט ואילו החמשה העמידו במרכז את סירובם להפוך לחיילים של הכיבוש, לא זו בלבד שההתנגדות העקרונית לכיבוש וההתנחלות מאחדת את כל השישה, אלא שהסירוב לגווניו השונים – גם הסירוב הסלקטיבי וסרבנות הכיבוש – תורם לגיבושה של תרבות אזרחית, דמוקרטית ובלתי-אלימה בישראל. מטבע הדברים עוסק הספר רובו ככולו בסרבנות הכיבוש. דווקא משום כך ובגלל הנטייה הרווחת בישראל לפטור עמדות פציפיסטיות כמותרות שנועדו לימים טובים יותר, אין לטשטש את האתגר האנטי-מיליטריסטי הגלום בו.

צבאות – כל הצבאות – מגייסים ילדים. רק המוסכמות התרבותיות שלנו, התיחומים השרירותיים בין ילדים ומבוגרים, מאפשרים לנו להישאר שווי נפש נוכח העובדה, שבני 18 נשלחים להרוג ולהיהרג, ולהניח, כי הם שונים כל כך מאלה הצעירים מהם אך במעט, בני 16 או 14. צבאות העולם סומכים על הצעירים: סומכים עליהם, שלכל היותר יחשבו על המוות המופשט, ולא על הפציעה והנכות; סומכים עליהם (ועל משפחותיהם, ועל בתי-הספר, על מערכות הבניית הזהות המיגדרית, על הגדרות הגבריות הדומיננטיות) שיבקשו מן המדינה והצבא את האישור האולטימטיבי לגבריותם. והצבאות מצדם מוכנים ברצון לנפק אישורים כאלה, בתנאי שיתנו את גופם, את חייהם בתנאי שיסכימו לעשות לאחרים, את מה שאסור לבני-אדם לעשות זה לזה – להרוג, ויתנו לצבא לעשות מהם, מה שצבאות יודעים לעשות מבני-אדם, להפוך אותם לחיילים. קלאוס תֶוֶולַייט הראה, כיצד מתמסרים אנשים לזרועות המוסדות הממונים על ייצורה של אלימות מאורגנת בתקווה שאלה יבנו להם עטיפה יציבה, שריון זהות חלופי, נוקשה במקום העור האנושי הפגיע, החש.[25] בנסיבות כאלה, דרוש אומץ לב כדי לומר בפשטות, כפי שאומר זאת אדם מאור בדבריו בפני בית הדין הצבאי, שאנו ילדים. זהו האומץ להשיל את השריון, שבו עוטף הצבא את הבאים בשעריו. “אנחנו כבר נעשה ממך בן-אדם,” אומר הקצין. “רק תנו לי לטפל בך.” תנו לי לטפל בך – כדי שתלמד לטפל באחרים. איליין סקארי הזכירה, כי אלימות מאורגנת היא דרך אחת בין אחרות כדי ליצור בני-אדם מחדש – על-ידי הריסתם ופירוקם.[26] זהו המעגל שממנו מבקשים הסרבנים לצאת, כשהם מעזים להסיר מעליהם את השריון. יחד עם חברותיהם וחבריהם, הם בודקים את האפשרות להפוך לבני-אדם ללא מדים. וכאן יש משמעות מיוחדת לדבריו של יוני בן-ארצי, שמעז לכפור בעיקר – בהכרח להיות חייל. דבריו של יוני, דווקא כיוון שאינם מנוסחים כמניפסט אלא בלשון פשוטה, כמהלך של הבשלת הכרה והחלטה, הם אתגר חיוני לחברה, שהצבא נעשה לה טבע שני. כשקראתי אותם, חשבתי על הילד בשכונה – בן חמש, אולי שש – שהסביר לי פעם, מה יעשה כשיהיה גדול: “כשאגדל, אלך לבית-ספר. ואחר-כך לצבא, ואחר-כך אני ימות ואחר-כך אני יתחתן ויהיה לי גם אוטו”.

הקשיבו ליוני בן-ארצי מתאר את הרושם שהותיר בו שדה הקטל של ורדן, שם נהרגו מאות אלפים במלחמת העולם הראשונה: “אני יכול לשער שבשביל אנשים שהשתתפו שם בקרב, זו לחימה חשובה. אבל אם מסתכלים על זה מפרספקטיבה של זמן, רואים שזה היה קרב שבו לא זזו במשך שנה. הם ישבו בחפירות, אלה כאן ואלה שם וכתשו אחד את השני.” מה בין שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה לנופי המקום הזה ולמלחמותיו? מן הצד הישראלי, שום מלחמה בשורת המלחמות הארוכה, שאין לה סוף, עדיין לא נראתה כך (המוני קורבנות המלחמה הערבים נשכחו מן התודעה הציבורית בישראל – מי זוכר עוד למשל את ערי התעלה ההרוסות מ”מלחמת ההתשה”, את שיירות הפליטים ממבצע “ענבי זעם”?). ובכל זאת, המבט המרוחק של יוני, מבטו של מי שמגיע לאחר שנים רבות למקום הקטל ומנסה לשאול, על מה נהרגו והרגו אנשים זה את זה, לוכד משהו חשוב. במקום להיעצר במבצע החיסול הקודם או במכת המנע הבאה, הוא מתבונן במכלול כולו – במלחמה המתמשכת, שאין לה סוף, ומציב סימן שאלה לגביה. בארץ הזאת יושבים כבר שנים רבות “אלה כאן ואלה שם” וכותשים אחד את השני. משהו שראה יוני בוורדן אכן תופס לגבי המציאות שבה אנו חיים כאן. וכך אומר פרוטוקול המשפט:

כשבאים לשם רואים גם היום, שמונים שנה אחרי, גבעות מרוטשות שעליהן כבר גדלו צמחים, רואים עדות לפגזים שנפלו, רואים אזור שלם של קילומטרים רבועים רבים של אדמה הפוכה. כל האזור מלא בבתי קרבות מהתקופה ההיא. גם צרפתים וגם גרמנים, עם בית קרבות אחד מרכזי.

טעות ההקלדה תוקנה; ‘בתי הקרבות’ חזרו והפכו ל’בתי קברות’, כיאה וכיאות. אך במציאות, הם עדיין מתגלגלים אלה באלה – לא רק הקרבות ממשיכים למלא את הקברים, גם קברי המתים, במיוחד הקדושים שבהם, ממשיכים לתבוע קרבות וקורבנות חדשים.

מסורת הסירוב

ראשיתה של המסורת הפציפיסטית בתוככי החברה היהודית בארץ בתנועת “ברית שלום”, שנוסדה ב-1925. נתן חופשי, אחד מחבריה הוותיקים, הקים ב-1947 את אגודת סרבני המלחמה מטעמי מצפון בארץ-ישראל. מבין חבריה, מקרה הסירוב הראשון שזכה לתהודה ציבורית רבה היה זה של אמנון זכרוני, אשר סירב ב-1953. לאחר מאסרים חוזרים ונשנים, פתח זכרוני בסוף מאי 1954 בשביתת רעב; כשלושה שבועות לאחר מכן, בעקבות עצומות ומכתבים לשחרורו, קוצר עונשו. הוא שירת כמה חודשים בהג”א ללא מדים עד ששוחרר מן הצבא. סרבני גיוס דרוזים (כגון האני חסונה, ב-1956) וחרדים גילו, כי כאשר פנו לבתי-המשפט, אימצו אלה את הגירסה, לפיה אין זכות לסירוב מצפוני והדברים נתונים לשיקול דעתן של הרשויות. בשנות הששים נתנו פעילים כישעיהו תומא-שי”ק (כמזכיר הסניף הישראלי של התנועה הבינלאומית של סרבני מלחמה (War Resisters International) ועמוס גבירץ לתנועה הקטנה של סרבני המלחמה כיוון פוליטי רדיקלי יותר וקשרו אותה במאבק נגד הכיבוש.

דווקא המלחמות – שאמורות היו לשמש כדבק מלכד לחברה המגויסת – הביאו בעקבותיהן גם משברים פוליטיים, ערעורים על צדקת הדרך ומעשי סירוב. מקרי סירוב בודדים התרחשו במהלך המלחמות ממש. רק מעטים מהם תועדו ורבים מהם מצויים בתחום האפור – התחמקות ממילוי פקודות, ניסיון להשפיע על מהלכן, ויכוח פומבי על הצדקתן ולעתים – החלטת המפקדים המקומיים להרחיק את עושי הצרות מזירת הלחימה. ב”מלחמת סיני”, אותה יזמה ישראל יחד עם בריטניה וצרפת, שביקשו להחזיר לעצמן את השליטה בתעלת סואץ ולהפיל את משטרו של גמאל עבד אל-נאצר, נמצאו חיילים – כמה מהם קצינים – שסירבו להילחם, אך הדבר לא נודע בציבור.[27] ימיה של ‘מלכות ישראל השלישית’ עליה הכריז דוד בן-גוריון לאחר הניצחון, היו קצרים, וישראל נאלצה לסגת מסיני תחת הלחץ הבינלאומי.

המלחמה הביאה עמה גם את הטבח בכפר-קאסם (29 באוקטובר 1956), שבו נטבחו 49 פלסטינים – ילדים, נשים וגברים בלתי-חמושים – על-ידי חיילי משמר הגבול, שנשלחו לאכוף את העוצר שהוטל עם פרוץ המלחמה. [28]בפסק הדין המפורסם בעניין, בית-הדין הצבאי לא רק התיר אלא אף דרש מחיילים לסרב לפקודה בלתי-חוקית בעליל. הגדרת הפקודה הבלתי-חוקית בעליל ככזו שאי-חוקיותה אינה פורמלית בלבד, אלא כזו “הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, כאשר העין אינה עיוורת והלב אינו אטום ומושחת”, נתפסה כהכשר להפעיל קריטריונים מוסריים לבחינת חוקיותן של פקודות ולסרב למלאן, כאשר “דגל שחור” מתנוסס עליהן. בית-הדין הצבאי לערעורים קבע, כי המבחן לפקודה בלתי-חוקית בעליל הוא “הרגשת החוקיות הצפונה במעמקי מצפונו של כל אדם באשר הוא אדם” ו”חובה על כל חייל לבחון לפי קול מצפונו את חוקיות הפקודות הניתנות לו”.[29] מצד אחר, הגדרה זו נתפסה בסופו של דבר כהגדרה מצמצמת, המתירה לחיילים לסרב אך ורק לאותן פקודות שאי-חוקיותן ברורה בעליל, בעודם חייבים לציית לפקודות בלתי חוקיות. הדגשת החובה יוצאת-הדופן לציית לפקודות בלתי-חוקיות והגדרתה של הפקודה הבלתי-חוקית בעליל כמעין מצב גבול קיצוני, שחיילים מתקשים להעלות על דעתם כיצד יתממש במציאות, הפכו בפועל את ההנחיה כולה לאות מתה כמעט, שמשמעותה הסמלית ניכרת הרבה יותר מזו המעשית. בצד הזעזוע שעורר המשפט, החנינות להן זכו הרוצחים וחמיקתו של הקצין הבכיר מעונש לא תרמו להתבססות הכרה ציבורית בזכות הסירוב. אותם מפקדים שנמנעו ממילוי הפקודה אשר הובילה לטבח לא סירבו לה במפורש אלא התעלמו ממנה או התחמקו מביצועה.

גם מעשי סירוב אינדיבידואליים ב-1967 התפרסמו רק שנים לאחר מכן. אחד המשמעותיים שבהם התרחש בשעת הנסיון לגרש את תושבי הערים הפלסטיניות קלקיליה וטול-כרם בשלהי המלחמה. הריסת העיר קלקיליה וגירוש תושביה נעצרו לאחר שכבר התחילו. לא היתה זו פקודת הגירוש היחידה. על סירובו לקחת חלק בנסיון לגרש את תושבי טול-כרם וענבתא סיפר רענן לוריא, מפקד פלוגה שמונה ב-7 ביוני 1967 למושל הצבאי של ענבתא, שלושים שנה לאחר מכן לעתונאי גדעון לוי:

“אחרי שנחתם כתב הכניעה [של ענבתא], מספר לוריא, יצא אל הרחוב. התמונה שראה הדהימה אותו: עשרות אוטובוסים של אגד ודן. ‘מוטקה טחן [סגן מפקד הגדוד] ושלמה גונן באו אלי. גונן היה בית”רי, בחור הגון וישר, והם אמרו: ‘אתה צריך להעמיס את כל התושבים על האוטובוסים. מעבירים אותם לצד השני של הירדן’. אני מסתכל מסביב ורואה משפחות שיוצאות עם מזרונים ועם ילדים קטנים, מחכות על המדרכות. אני אומר לטחן: ‘מוטקה, אני לא מסוגל לזה’. מוטקה אומר: ‘אתה צריך להעלות את כולם לאוטובוסים’. שוב חזרתי: ‘מוטקה, אתה לא מבין אותי. אני לא מסוגל לעשות את זה.’ היו לי אז שלושה ילדים קטנים בבית, בדיוק כמו הילדים שעל המדרכות.

מוטקה תופס אותי בכתף, מסיט אותי הצידה ולוחש: ‘רענן, מה שאתה עושה עכשיו זה סירוב פקודה בתנאי קרב.’ התרתחתי. אחרי מה שעברתי בבוקר, בדרך לצומת [ראמין, ליד טול-כרם], אני מקבל הרצאה על סירוב פקודה בתנאי קרב בגלל העמסת ילדים קטנים על אוטובוסים. אמרתי למוטקה: ‘אל תבלבל לי את המוח עם תנאי קרב. אני בהחלט מסרב למלא פקודה’.

כולנו היינו חברים בגדוד. שלמה גונן, שהרגיש שיש כאן דרמה, התקרב ואמר: ‘מה הבעיה, אני אטפל בזה. אני אעלה אותם על האוטובוסים. לרענן יש עיסוקים אחרים כמושל צבאי’.”

רענן לוריא לא נשפט על סירובו וקיבל למחרת צו שחרור. לוריא בירר, מה התרחש באיזור לאחר שעזב. “להערכתו, כ-7,000 מתושבי טול כרם וענבתא כבר הועלו על האוטובוסים. קצתם הורדו על הכביש הראשי, בואכה שכם, אחרים הובאו עד לנהר. ‘הכל היה תלוי במסירותם של נהגי האוטובוסים. אלה שמיהרו לחזור הביתה — הורידו את התושבים בדרך. אלה שלקחו את הג’וב ברצינות נסעו עד לירדן וגם דאגו שהנוסעים יחצו אותו’.”[30]

כאן, כבמקרי סירוב אחרים בשעת מלחמה, ברור כי יכולתם של קצינים לשנות את מהלך הדברים בשעת מעשה גדולה יותר מזו של חיילים פשוטים; הצבא נמנע מהעמדתם לדין ומעביר אותם מתפקידם. מכאן קל למתוח קו ישר אל התנגדותו של אל”מ אלי גבע (ובאופן אחר – של עמרם מצנע) במהלך פלישת ישראל ללבנון ב-1982 לתוכנית לפרוץ למערב ביירות. גבע לא סירב פקודה אלא ביקש לשחררו משירות כמפקד. הוא טען, כי הפריצה תביא לשפיכות דמים מיותרת של אזרחים לבנוניים וחיילים ישראליים, ונראה שהתנגדותו מילאה תפקיד חשוב במניעתה.[31] אלי גבע עצמו סולק מתפקידו ושירותו הצבאי נפסק. כאן, בניגוד למקרים הקודמים, התנגדותם של קצינים לביצוע פקודות נודעה ברבים ומילאה תפקיד מפתח בויכוח הציבורי על הלגיטימיות של הפלישה ללבנון, מלחמת יש ברירה.

בצד מקרי הסירוב הבודדים קיימים מקרים רבים של חיילים, שהיו עדים או השתתפו במעשים שלא ייעשו במהלך לחימה והעידו לאחר מכן על הדברים. ברור שמילוי פקודות המלווה בלבטים ובייסורים לאחר מעשה הפך פעמים רבות לטקס קבוע, להוכחה למצפוניותם של חיילים – המאפשרת להם להימנע מאחריות למעשיהם: יורים ובוכים, מיטהרים וחוזרים. [32] אך אין גם לזלזל בכנותם של חיילים, שמצאו עצמם לוקחים חלק בפשעי מלחמה, נשברו, בכו – ולעתים העידו. כך למשל קרה בשעת גירוש תושבי שלושת הכפרים יאלו, בית נובה ועמואס (ליד לטרון) והרס הכפרים לאחר כיבושם ביוני 1967, שאותו תיאר עמוס קינן:

“מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגיזרה הוחלט לפוצץ, וזאת מסיבות אסטרטגיות, טאקטיות, ביטחוניות. ראשית, ליישר את האצבע של לטרון, שנית להעניש את קיני המרצחים, שלישית, למנוע מהמסתננים בעתיד בסיס. […] נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר, שאם נמצא אנשים לא מזויינים יש לתת להם שהות לאריזת המטלטלים ואחר לומר להם ללכת לבית סורא, כפר לא רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לחזור בשלום אל כפריהם. ההוראה היתה לירות מעל לראשיהם ולומר להם לא להיכנס לכפר. […]

במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים; תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המועט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושה בתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.

לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי הערבית ניגשו אליהם למסור להם את ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמהותיהם, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים. אמרנו להם ללכת לבית סורא. הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס, שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים בלי אוכל, בלי מים, שכמה מהם מתו. […] הילדים בכו וכמה חיילים שלנו פרצו בבכי.”[33]

בכיים של החיילים הוא גם ביטוי לתחושת חוסר-אונים. לעתים היתרגמה לעדות על המעשים – ולפעמים אלה שהתלבטו והתייסרו בשעת מעשה, הם שסירבו בפעם הבאה (כך למשל בולטת העבודה, שבקרב סרבני האינתיפאדה השנייה שהסבירו את החלטתם, לא מעטים נימקו זאת במה שעברו בעודם צעירים יותר במהלך האינתיפאדה הראשונה). אך מיגבלות האפשרות להשפיע על מהלך הדברים בשעת מעשה היו מניע חשוב בהחלטתם של רבים לפנות לדרך הסירוב הסלקטיבי – לנסיון לקבוע מראש, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך – גבולות למעשים שאותם יהיו מוכנים לעשות במסגרת שירותם הצבאי.

ביטויים ראשונים לכך הופיעו בשנות השבעים הראשונות, ככל שהלך והתחוור, כי הכיבוש אינו עניין זמני, כי הוא כרוך בדיכוי מסיבי ומוביל למלחמות נוספות. סירובה העיקש של ממשלת ישראל לוותר על מה שכונה עדיין “השטחים המוחזקים” ולהיענות ליוזמות שלום שעלולות להוביל לנסיגה מהם, הולידו את מכתב השמיניסטים הראשון (28 אפריל 1970). לא בכדי, הפיסקה שעוררה שערוריה במכתבם של שמואל שם-טוב וחבריו היתה זו שבה רמזו לגיוסם הקרוב: “איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמה ‘אין ברירה’.”

המכתב עצמו לא הוביל לסירוב, אך הדיון הציבורי בשאלה, האם יש ברירה, נפתח – במיוחד על רקע מעשי הדיכוי ברצועת עזה והנישול ההמוני של עשרות אלפים לצורך בניית ההתנחלויות בפיתחת רפיח. באוגוסט 1971 שלחו ארבעה צעירים מכתב לשר הביטחון שבו הודיעו, כי אינם מוכנים לשרת בצבא כובש. “כיבוש פירושו שלטון זר, שלטון זר פירושו תנועת התנגדות, תנועת התנגדות פירושה דיכוי, דיכוי פירושו טרור וטרור נגדי”, כתבו, כהד לדבריה החותכים של המודעה הידועה נגד הכיבוש, שהתפרסמה בספטמבר 1967, אותה יזמו כמה פעילי מצפן – הארגון הסוציאליסטי הישראלי.[34] גיורא נוימן עמד במריו וסירב להישבע שבועת אמונים לצבא. הוא נכלא למספר תקופות מאסר קצרות, לפני שהועמד למשפט ביוני 1972 ונדון לשמונה חודשי מאסר. לקראת תום השליש השני של מאסרו החלו מגעים להשגת פשרה עם רשויות הצבא. נוימן חתם על שבועת אמונים יוצאת-דופן, שלה נוסף על פי דרישתו הסייג המשמעותי: “לא אשתתף ולא אקח חלק בשום צורה במעשי הכיבוש ובפעולות המלחמה שאותם אני שולל בתוקף ונוגדים את מצפוני.” הוא שוחרר מן הכלא בנובמבר 1972 ושירת בצבא ללא נשק.

בצד הסירוב לשרת בצבא הכיבוש, החלו דיונים בקרב רבים ממתנגדי הכיבוש – במיוחד בקרב פעילי שי”ח (שמאל ישראלי חדש) – בדבר סירוב סלקטיבי: סירוב לשרת בשטחים הכבושים. אליהם הצטרפו פעילי שמאל, חלקם חברי המפלגה הקומוניסטית. כך נאסרו במהלך שנת 1973 לתקופות מאסר קצרות יצחק לאור, יוסי כותן, יוסי חן וגדי גדעון. יצחק לאור, שסירב בינואר 1973 לשרת בסיני, היה עד לנישול 16 משפחות ליד היאחזות נח”ל סיני, ליד אל-עריש. ברקע סירובו של יוסי חן באפריל 1973 עומדים מעשי הזוועה להם היה עד במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה, עליהם פיקד אלוף פיקוד דרום דאז, אריאל שרון.[35]

בתוך כך הלך הצבא וגיבש מעין נוהל משלו כדי להתמודד עם התופעה. במקום להכריז עליה מלחמת חורמה, ניסה להסדיר אותה – ולנטרל את המחאה שבבסיסה. זמן קצר לאחר כיבוש הגדה המערבית, רמת הגולן וסיני החלו חיילים לנסות להימנע משירות בשטחים הכבושים. במקרים לא מועטים הצליחו לעשות זאת בהסכמת דרגי הפיקוד הנמוכים. לעתים פנו לרשויות הצבא העליונות בבקשה לפטור אותם מכך מטעמי מצפון, ובמקרים בודדים נעתר הצבא לבקשתם (במקרהו של דורון וילנר – כבר במרס 1971). עתה, כנראה במענה לאתגר של סרבני הכיבוש, גובש נוהל חדש, שנודע אך למעטים. סרבני כיבוש פנו לרשויות הצבא או למשרד הביטחון בבקשה לפטור אותם משירות צבאי בשטחים הכבושים. לא תמיד נעתר הצבא מייד לבקשה, ולעתים הופעלו על המסרבים לחצים ואיומים. אך בסופו של דבר, נהגו רשויות הצבא להיעתר בדרך כלל לבקשה ופטרו בכתב את המבקשים משירות צבאי בשטחים הכבושים. היה זה נוהל רופף, שבקיומו לא הודה הצבא אלא כאשר נאלץ לעשות זאת (ולהכריז בה בעת על ביטולו) בנסיון להצדיק את פעולתו בפני בית-הדין הגבוה לצדק. הרשויות גילו בכך גמישות והתחשבות (אך לא הכירו בזכות לסרב), וחשוב עוד יותר – עיקרו מן הסירוב באופן אפקטיבי את האתגר הציבורי והפוליטי שהיה גלום בו. מבחינה אחרת, ההסדר הלא-מוכרז היה מביך את הצבא, לו נודע ברבים, שכן הראה בעליל, כי הכרה בסירוב סלקטיבי אכן אפשרית.

ביולי 1979 פנו 27 תיכוניסטיות ותיכוניסטים, ואני בתוכם, לשר הביטחון במכתב והודיעו, כי לא יתנו יד לכיבוש ההופך אותם למדכאים. הם הודיעו, כי החליטו לא לשרת בשטחים הכבושים. סירובם נבדל מקודמיו בכך שלמרות שכל אחד מהם עמד לסרב באופן אינדיבידואלי, התארגנו כקבוצה – ונתנו פומבי לסירובם. טענתם היתה, כי סירוב הנשמר בחדרי חדרים מאפשר לסרבן לרחוץ בניקיון כפיו – אך זאת בתנאי שלא יציב בפני אחרים את האתגר לסרב, לקבל החלטה מודעת ולשאת בתוצאותיה. בכך החל מחדש הוויכוח הציבורי בשאלת הסירוב לשרת בשטחים, שנקטע ב-1973. כמה מחברי הקבוצה – דני אמיר, אורון אדר וגיא פילבסקי – סירבו שוב ושוב לשרת בשטחים ונשפטו לתקופות מאסר קצרות חוזרות ונשנות. אחרים הגיעו לפשרות שונות. בדצמבר 1980, לאחר שבעה סירובי פקודה לשרת בשטחים הכבושים שבעטיים נשפטתי לארבעה חודשי מאסר בסך הכל, הוחלט להעמיד אותי לדין ונדונתי לשנת מאסר.[36] אך כבר במרץ 1981, לאחר מערכה ציבורית סוערת, נאלץ הרמטכ”ל, רפאל איתן, אשר לא הסתיר את החלטתו לשים קץ לתופעת הסירוב באמצעות ענישה מחמירה למען יראו וייראו, לקצר את תקופת מאסרי ולשחרר אותי מן הכלא הצבאי. לאחר השחרור, בדקו רשויות הצבא את האפשרות לחזור ולשלוח אותי לשרת בשטחים הכבושים, שכן עם קיצור תקופת המאסר הפכה יתרתו לשמונה חודשי מאסר על-תנאי. לאחר שסירבתי, הוחלט לפטור אותי מן השירות הסדיר בשל “אי התאמה” – ולהעביר אותי לחיל המילואים.

נדמה היה כי בכך מסתיימת מערכה בסיפור הסרבנות. אך כשלונו של הצבא לכפות את השירות בשטחים הכבושים במקרה זה רק חיזק אותה. וכך, קבוצת חיילי מילואים שהתארגנה כדי לסרב לשרת בשטחים הכבושים, מצאה את עצמה שנה לאחר מכן, עם פלישת ישראל ללבנון ביוני 1982, כגרעינה של תנועת הסרבנים החשובה ביותר – יש גבול. שבועות ספורים לאחר פתיחתה האופורית של מלחמת לבנון, לא ניתן היה עוד להסתיר מן האזרחים כי מדובר במלחמת ברירה – בפלישה שמטרותיה הפוליטיות היו הכנעת התנועה הלאומית הפלסטינית וכינון סדר חדש בלבנון. ערעור הלגיטימציה של המלחמה, הפגיעה הקשה באזרחים במהלכה והתחזקות ההתנגדות הצבאית לפולשים, הביאו מאות חיילים לסרב לשרת בלבנון. קשה מאוד לאמוד את מספרם של החיילים, רבים הרבה יותר, שנמנעו משירות בלבנון, התחמקו ממנו, או סירבו ולא נענשו. היתה זו הפעם הראשונה שהסירוב – שנשאר אומנם נחלתם של מעטים – הפך לאופציה בה התלבטו אלפים. כ-3,000 חיילי מילואים חתמו על עצומת יש גבול וכ-160 חיילים נשפטו על סירובם. רובם המכריע של הסרבנים נשפט לתקופות מאסר קצרות, אך עם התגברות זרם הסרבנים, ניסו רשויות הצבא באמצעות מאסר חוזר ונשנה להכריע כמה מהם (כגון יעקב שיין, אלי גוז’נסקי ואנטול יבלונקו – שנשפט בבית-דין צבאי לששה חודשים מאסר, מתוכם שלושה על תנאי). הסרבנים מילאו תפקיד מפתח בתנועה נגד המלחמה – ובהחלטת הממשלה לסגת מרוב שטח לבנון (ישראל נסוגה מן “הגדה הצפונית”, מ”רצועת הביטחון” שכבשה, רק בשנת 2000). אנשי תנועת יש גבול הדגישו מלכתחילה, כי הסירוב הוא מצפוני ופוליטי בעת ובעונה אחת. התנועה התמקדה לא רק בסירוב המצפוני של היחיד – אלא בנסיון לפתוח דיון ציבורי בדבר משמעותו בחברה דמוקרטית, בדבר גבולות הציות שחבים אזרחים לרשויות.[37] מעבר לכך, יש גבול הצליחה להפוך בית לסוגי הסירוב השונים, ובתוך יותר מעשרים שנות פעולה – לתפקד כמקום בו מצטבר ניסיון ודורות שונים של סרבנים יכולים להיפגש.[38] כך עברה יש גבול מתמיכה בסרבני המלחמה בלבנון – לתמיכה בסירוב הנרחב עוד יותר להשתתף בדיכוי האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה שפרצה בסוף שנת 1987 וכיום – במאבקם של יוני בן-ארצי וחמשת סרבני הכיבוש. אלפים חתמו על עצומת הסירוב וכ-180 חיילים נשפטו על סירובם לקחת חלק בדיכוי המרד בשטחים הכבושים. עם פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השניה, באוקטובר 2000, נוסחה עצומה נוספת. יותר משבע מאות סירבו, וכמאתיים מן הסרבנים נשפטו עד עתה (ינואר 2004) לתקופות מאסר שונות.

בתוך קבוצות הסרבנים השונות נמשך הדיון הביקורתי בבעיות שמעורר הסירוב עצמו. הסירוב מערער אומנם על המשמעת העיוורת והאתוס המיליטריסטי, אך על נקלה הוא יכול לשעתק בעצמו דפוסים מיליטריסטיים – מעצם העובדה שהוא מתמקד בשירות הצבאי. הסירוב יכול להילכד אף הוא בשיח הבטחוני השליט, המקנה לאנשי הצבא – ולאותם אזרחים הלוקחים חלק בשירות הצבאי – מעמד מיוחד בדיון הפוליטי. הסרבנים יכולים לכן להתפתות בקלות לדרוש שיקשיבו להם בדיוק משום חלקם בשירות הצבאי שאותו הם מסרבים לבצע, כאילו קולם של חיילים חשוב מקולם של אזרחים, וקולם של קצינים – חשוב מזה של חיילים פשוטים. יותר מכך: לאזרחי ישראל אין כידוע משקל שווה בדיון הפוליטי; כמה מהם נחשבים ‘ישראליים’ יותר מן האחרים. ערבים הם פחות ‘ישראליים’ מיהודים, בחורי-ישיבה שאינם משרתים בצה”ל – מחילונים, ונשים – מגברים. להשתייכות המדורגת לישראליות תואמת הייררכיה של נושאי הוויכוח הציבורי: נושא נחשב פוליטי יותר – ו’גברי’ יותר – ככל שהוא יותר ‘ביטחוני’ ופחות ‘חברתי’. מכאן ההשתקה השיטתית של נשים בוויכוח, משעה שנושאו סוּוג כ’ביטחוני’, שהרי ידוע שגברים מבינים במלחמה ובהרג לסוגיו. התמקדות בלעדית של הסרבנים בשאלות שמעורר השירות הצבאי יכולה לכן להפוך אותו בקלות לנושא השמור לגברים.[39]

וכך, למרות שכל קבוצות הסרבנים מאז סוף שנות השבעים כללו הן נשים והן גברים, תרמה גם ההכרה החלקית בזכותן של נשים לסירוב מצפוני לטשטוש האתגר שמציב סירובן ולהמעטת חלקן בתנועת הסירוב. מבחינה זו יש חשיבות עצומה לפעולתה של פרופיל חדש – תנועה לאיזרוח החברה בישראל, שנוסדה ב-1998. פרופיל חדש חוללה תמורה בדיון הציבורי בסירוב, בכך שהציבה אותו בפרספקטיבה פמיניסטית. בצד תמיכה בסרבניות ובסרבנים לגווניהם השונים, העלו פעילות ופעילי פרופיל חדש שאלות עקרוניות בדבר נוכחות הצבא והלוחמה בחיים החברתיים בישראל והשלכותיהם בכל תחומי החיים. אם כיבוש וצבא, ציות ודמוקרטיה עמדו קודם לכן במרכז הדיון בסירוב, עתה נוספו כיווני פעולה חדשים, כגון החינוך האנטי-מיליטריסטי ופיתוח חלופות אזרחיות לשירות הצבאי לקראת איזרוחה של החברה הישראלית.[40]

כאשר פרצה האינתיפאדה השניה באוקטובר 2000, נמצאה בישראל תנועה מגוונת של סרבניות וסרבנים, של קבוצות ויחידים, ששיקפו רגישויות חברתיות ופוליטיות שונות. במהלך שנות התשעים הלך גם הסירוב הפציפיסטי והתרחב. בד בבד, נראה היה כי חלקם של הצעירים הישראלים המתגייסים לצבא ומסיימים בו את שרותם הולך ומתמעט (בסוף שנות 2003 דווח בעיתונות על פחות מ-80% מתגייסים מקרב הגברים וכ-63% מקרב הנשים, אך קשה לקבל נתונים בדוקים). יש לראות זאת בהקשר של חיזוק אופיו המקצועי של הצבא ואימוץ מדיניות גיוס סלקטיבית החל מתחילת שנות התשעים.

מכתב השמיניסטים של 2001, שששת הסרבנים שהועמדו לדין חתומים עליו, ממשיך מסורת של סירוב צעירות וצעירים העומדים בפני שירות סדיר. קבוצות כאלה הופיעו שוב ושוב מאז שנות השבעים. לאחר קבוצת ה-27, הופיעו בשנות השמונים מכתבי סירוב נוספים, כגון מכתב השמיניסטים של קיץ 1987, שכמה מן החתומים עליו (כגון עמית לוינהוף וצ’אד לנצ’נר) נאסרו בגין סירובם לשרת בשטחים הכבושים. לאלה שפקפקו בנחיצות סירובם, ענתה המציאות כמה חודשים לאחר מכן, עם פרוץ האינתיפאדה. אליהם ואל הארגונים הוותיקים – יש גבול ופרופיל חדש – הצטרפו בהדרגה קבוצות נוספות, מלב הממסד: בשנה השניה לאינתיפאדה, פורסם מכתב הלוחמים הקרביים והקצינים (ינואר 2002), ממנו צמחה תנועת “אומץ לסרב”. מאז ינואר 2002 חתמו על המכתב כ-600 אנשי מילואים.[41] בשנה השלישית לאינתיפאדה נוספו גם מכתבי סירוב של טייסים (ספטמבר 2003) ולוחמי מילואים השייכים ליחידות עילית (דצמבר 2003).[42] זמן רב שאלו רבים את עצמם, מתי יקומו טייסים ויסרבו לקחת חלק בביצוע פשעי מלחמה. הטייסים החתומים הכריזו במכתבם, כי הם “מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית ומסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע, משום ש”פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והינן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה.” בכך עבר הסירוב אל קבוצות הנטועות בזרם המרכזי של החברה הישראלית.

שאלת הסירוב עומדת כעת בפני רבים. עם זאת, הסירוב המפורש, המוצהר והקבוצתי נותר תופעה מוגבלת בהיקפה. מצד אחר חשוב לזכור, כי מאחורי הסרבנים המוכרים נמצאים רבים אחרים. עד לאחרונה קל היה להתעלם מסרבנותן של נשים, אך עם התרחבות הסרבנות המצפונית בקרב נשים – ובה בעת, עם התחזקות מאבקן של נשים נגד אפלייתן במסגרת השירות הצבאי – גבר גם הקושי עבור הצבא להצדיק את הפער בין הדרך שבה הוא נוהג בסרבנים גברים לדרך שבה הוא נוהג בסרבניות מצפון. בשעת כתיבת שורות אלה, מרצות ארבע סרבניות מצפון עונשי מאסר בכלא הצבאי, והעיתונים מבשרים על החמרה במדיניות הצבא כלפיהן.

להן יש להוסיף את סרבני המצפון הדרוזים, שהועמדו לעתים קרובות לדין צבאי ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות הרבה יותר מסרבני מצפון יהודים. רבים מהם נתמכים, החל מ-1972, על ידי ועד היוזמה הדרוזי, אך ידועים סרבנים מקרבם החל משנות החמשים. [43]בשנות התשעים התרבה מספרם של סרבני מלחמה פציפיסטים מן הקבוצות הנוצריות השונות[44] ועוד רבים אחרים.

לסירוב המוכר יש להוסיף את הסירוב החברתי – את כל אלה שהצבא הישראלי ויתר עליהם והם ויתרו עליו.[45] בבתי הכלא פוגשים הסרבנים שוב ושוב באסירים צבאיים, שרבים מהם לא השתלבו במערכת הנורמטיבית הצבאית והאזרחית, בני שכונות ותושבי “ישראל השניה”, רבים מהם מזרחים ויוצאי אתיופיה, שהיו קורבנות לדורסנותה של המערכת החברתית, אלה שמדעת או שלא מדעת חרגו מגבולותיה. עבור רבים מהם, מקומם החברתי ומסלול חייהם לא איפשרו להם את אופציית הסירוב המודע והמנומק – אך מצד אחר, מחויבותם למערכת החברתית המדירה אותם אינה מובנת מאליה. הדיאלוג שנפתח ביניהם לבין סרבני כיבוש ליווה את חוויית הכלא של סרבנים רבים,[46] ואולי יפתח בעתיד גם פתח להצבת אתגרים אחרים למערכת החברתית – לא רק התנגדות לפקודה הישירה לקחת חלק בשעבודו של עם אחר, אלא גם לאפליה השיטתית ולדפוסי האי-שוויון המובנים בחברה הישראלית. הסרבנים מודעים היטב לכך, שגם בשעה שהם מסרבים לשתף פעולה עם מנגנון הכיבוש, הם עדיין נהנים מן הפריבילגיות ששיוכם האתני ומעמדם החברתי מאפשר להם. כמה מהן הם מסכנים בתהליך הסירוב, אך הסירוב הגדול, הדרמטי אינו סוף פסוק. הוא אתגר לא רק למערכת הפוליטית, אלא מציב בפני כל אחד מאיתנו שאלות קשות בדבר גבולות האחריות החברתית. יש הרבה דרכים לשתף פעולה עם עוול מאורגן, ושווה לחשוב על דרכים נוספות לסרב.

משמעויותיו החברתיות של הסירוב

הסרבנות היא חלק מתהליך ארוך-טווח של שינוי במעמדו של הצבא בחברה הישראלית ואיזרוחה החלקי. בתהליך זה הפכה – באופן חלקי מאוד – מחברה במדים לחברה פלורליסטית יותר, שבה נמצאו ליחידים ולקבוצות דרכי פעולה וביטוי שאינם מוכוונים באופן שיטתי על-ידי המדינה ומוסדותיה. פירוקה של חברה מגויסת יכול להתפתח בכיוונים שונים.

תהליכי איזרוח החברה הישראלית לא היו חד-משמעיים ופירותיהם לא התחלקו בין חבריה באופן שווה. ירידת כוחה של המדינה לכוון את גורלם של אזרחיה, להטמיע בהם נכונות להקריב את עצמם למען הגשמת מטרותיה מצאה בשנות השמונים והתשעים ביטויים שונים ומנוגדים. תהליכי איזרוח פתחו פתח לביטוי אישי, לערעור על מוסכמות ולהצבת חלופות פוליטיות ל”אין ברירה” הרשמי. ביטוי מובהק לכך הוא התפקיד המכריע שמילאו קבוצות הורים במאבק נגד המשך הנוכחות הצבאית הישראלית ב”גדה הצפונית”, בדרום לבנון, שהשתלב בתהליך עמוק יותר של הגבלת כוחו של הצבא על מגויסיו – להשליט עליהם משמעת, לנתק אותם מזהותם האזרחית, לשלוח אותם למשימות ולקבוע רשמית את משמעות המוות עבור אלה המתים וקרוביהם. כנגד הלאמת גופם של המגויסים – בתהליך הכשרתם הצבאי, בשירותם ובמותם – הוצבו במאבק זה חלופות אזרחיות, כגון זכותם של האזרחים לדעת מה נעשה בשמם ולשים גבול לצווי השלטון. אך במאבק זה מצאה המדינה עצמה מתמודדת גם עם מיתוסים ומוסדות, שהמדינה עצמה טיפחה ולהם התקשתה להתכחש – המשפחה, ההורות והאמהות. במאבק זה משורטטים מחדש הגבולות בין המדינה לבין המסגרות החברתיות – בראש ובראשונה המשפחה – אשר ממלאות תפקיד מפתח בהכנת צעירים לשירות צבאי ונושאות בנטל העצום, במחיר החברתי ובסבל האנושי של “שירות הביטחון”. חלק ממאבקים אלה הסתיימו בפשרות בין הצבא למשפחות המגויסים; אך הם חשפו בה בעת את השותפים הסמויים לתחזוקתה של חברה מגויסת והעלו שאלות נוקבות לגבי אחריות חברתית שאינה מתמצה בשירות צבאי ובתשלום מסים.

תהליך האיזרוח החלקי השתלב בחלקו גם במגמות ההפרטה בחברה הישראלית. בשנות התשעים התברר, עד כמה חלשה ההתנגדות החברתית בישראל לתהליכי הפרטה מהירים. המדינה – ומאחוריה, מרכיבים מרכזיים באליטה – התנערה בהצלחה מאחריותה החברתית, העבירה את עיקר נטל התשלום עבור שירותי בריאות אל הנזקקים להם ואיפשרה בידול פנימי מרחיק לכת במערכות החינוך. מבחינה זו, שינוי היחס לשירות הצבאי לא התבטא רק בדרישה לפיקוח אזרחי עליו אלא במגמה, ההפוכה לכאורה, של הפרטת מסלולי החיים, היבדלות ממסגרות חברתיות משותפות והתנערות ממעורבות חברתית. הפרטה ואינדיבידואליזציה פגעו בשירות הצבאי, אך לא ערערו בהכרח על ערכי היסוד שלו. אם בעבר מילא השירות הצבאי וטקסי החניכות שלו תפקיד מפתח בהנפקת אישורי גבריות מטעם המדינה,[47] הרי עתה ניתן היה בצידו להשיג אישורים פרטיים. בצד “מסע האלונקות” ו”מסע הכומתה” צמח היצע של סכנות, מסעות והרפתקאות פרטיים. בישראל הישנה הגדיר השירות הצבאי מהי אזרחות מלאה ומיגדֵר אותה, ומול האזרחות השווה, המופשטת של כלל האזרחים בדמוקרטיה, הנציח אזרחות מדורגת לפי מידת השותפות בשירות הביטחון. אך דווקא תהליכי ההפרטה ופירוק מדינת הרווחה פגעו ביכולתן של נשים לממש בפועל את אזרחותן, והדירו את חברי הקבוצות המוחלשות והמופלות עוד יותר מהאפשרות לעשות שימוש בזכויותיהן שעל הנייר.

שתי בעיות עולות מכך – ושתיהן חוזרות ועולות בטיעוני הסרבנים ובוויכוח הציבורי. האחת עניינה במשמעויותיו החברתיות של הסירוב. האם הוא בגדר התנערות מאחריות חברתית – כפי שטוענים לא רק אלה הרואים בסרבנים מי שמשאירים את העבודה המלוכלכת לאחרים, אלא גם אלה הרואים בסירוב המשך ישיר לתהליכי ההפרטה של החברה הישראלית? לכך עונים הסרבנים, כל אחת ואחד בדרכו, תשובות שונות. חגי, מתן, אדם, נועם, שימרי ויוני מציגים את הסירוב כאתגר הנובע ממחויבות חברתית עמוקה. כל אחד מהם מבטא בדרכו מודעות חברתית חריפה לצורות השונות של אי-שוויון בחברה הישראלית – ולא להשלכות הכיבוש בלבד. הסירוב אין פירושו לרחוץ בניקיון כפיים. ההחלטה היכן עובר הקו האדום היא תוצר של מתח מובנה בין השאיפה להימנע מלקחת חלק בעוול מאורגן, המובילה את המסרבים החוצה – לבין השאיפה לשנות את פני החברה, להישאר בתוכה – ולשלם את המחיר. הסירוב אינו ביטוי למימוש עקרונות מוחלטים; הוא פשרה קשה. נועם בהט מתאר בלשון חיה את תחושתו נוכח הסתירה הבולטת בין הערכים בהם האמין ולמענם פעל – שוויון, חירות, דמוקרטיה, סוציאליזם – ובין המציאות בישראל שלאחר אוקטובר 2000: “רציתי לעזוב, לטוס לחו”ל, רציתי גם להשפיע ולשנות.” ברור גם, כי החמשה הועמדו בפני בית-דין צבאי ונענשו בחומרה לא רק משום שסרבנות מצפון אינה מעוגנת היטב במשפט הישראלי וההכרעה בגורלם של סרבניות וסרבני מצפון נתונה לשרירות לבם של שלטונות הצבא. ענישתם המחמירה נבעה בכך שהבליטו את המרכיב החברתי והפוליטי של החלטתם האישית, קראו לאחרים להצטרף אליהם – ומספרם של החותמים על עצומתם גדל פי ארבעה מאז נשלחה. מבחינה זו ברור, כי סירובם של החמישה הוא ביטוי מובהק למחויבות חברתית עמוקה.

אך שאלת המשמעויות החברתיות של הסירוב אינה מתמצה בסרבנים עצמם – בנכונותם האישית לסרב בגלוי ובמפגיע למען שינוי החברה הישראלית. היא כרוכה גם בבניית חלופות לשירות הצבאי, בביסוס דגמים שונים של שירות חברתי. הסירוב מעלה לא רק את השאלה בדבר גבולות תהליך איזרוחה של החברה הישראלית כיום – אלא גם שאלות בדבר עתידה: האם נוכח פירוקה החלקי של החברה המגויסת יקומו בה גם חלופות חברתיות סולידריות? הוא מציב שאלות קשות ביחס לדמותו העתידית של הצבא הישראלי, שעשרות שנים של שליטה קולוניאלית הולכות ומעצבות אותו – משנות את הרכבו, מטשטשות את הגבולות בינו לבין המתנחלים והיחידות הצבאיות-למחצה שלהם ומחריפות את הברוטליזציה שלו. לא הסרבנים אלא הכיבוש עצמו משנה יותר מכל את אופיו של הצבא. הסירוב, מעצם טבעו, הוא תגובה אחת וחלקית לתהליך העמוק הזה. הוא לא פתרון פלא.

הבעיה השנייה עיקרה ביחס בין הסירוב כמאבק המתנהל בתוככי החברה הישראלית, ומערב בראש ובראשונה את הקבוצות הדומיננטיות בתוכה – לבין המשך העימות הקולוניאלי העקוב מדם בין ישראלים ופלסטינים. תהליכי ההפרטה והאיזרוח של החברה הישראלית נשארו מוגבלים וחלקיים. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, ברור לכל, כי הכיבוש לא נפסק והשאלה הקולוניאלית לא נפתרה. שנות התשעים נראות בדיעבד כשנים האבודות, שנות פריחת האשליה. בעיצומם של תהליכי המודרניזציה של הכיבוש ושל הכלכלה הישראלית בשנות התשעים נדמה היה לרבים, ש”תהליך שלום” אינסופי יוכל לפטור את אזרחי ישראל מהתמודדות עם השאלה הקולוניאלית, עם מכאובי תהליך הדקולוניזציה. ניתן היה לדמות מצב, שבו ישראל מתנערת מן השליטה הישירה בשטחים הכבושים ומקצה לתנועה הלאומית הפלסטינית את משימת השלטת הסדר וניהול הסבל; וכך נראה היה גם, שישראל עצמה מתפתחת מחברה מגויסת לחברה שבה צבא מקצועי מחליף את צבא האזרחים ועושה במקומו ביעילות את העבודה השחורה. אלה האשליות שמהן התעוררה החברה הישראלית באחת באוקטובר 2000. שפיכות הדמים שמאז, גלי הנוסטלגיה המאורגנת, הכמיהה להסתופף מחדש בחיקה של המדינה וללחום את מלחמת בני התרבות בברברים – פלסטינים, ערבים, מוסלמים – מעידה, עד כמה רעועים ושבירים היו תהליכי האיזרוח של החברה הישראלית, עד כמה תלויה הדמוקרטיזציה שלה בפתרון השאלה הקולוניאלית. ב”מבצר הפתוח” – כפי שכינה שמואל אייזנשטט את ישראל – אין מקום אלא לדמוקרטיה על תנאי.

מכך עולה, שהמאבק על אופי החברה הישראלית, שהסירוב הוא חלק ממנו – אינו פנימי בלבד, אלא קשור במישרין ביחסיה עם העם הפלסטיני ובמקומה של ישראל במזרח התיכון. בקלות רבה יכול הסירוב להתפרש כאקט שבו ניצבים יחידים מול המראה, בוחנים את דמותם בלבד מול האני המדומה. “יורים ובוכים” מלווים כצל את תהליך הכיבוש וההתנחלות; הוא רצוף מונולוגים של גז מדמיע[48] וקינות על הסכנה שבכיבוש לדמותנו ולטוהר דרכנו. אך הסרבנים מבטאים בבהירות רבה, איש איש בדרכו, מודעות חריפה לכך שהסירוב, עבורם, אינו שאלה פנימית בלבד – שאלת טוהר הנשק של יפי הבלורית התואר – אלא מהלך מכריע כדי לפרוץ את גבולות החומות המפרידות בין יהודים לערבים. אין ביטוי בולט יותר לכך מאשר בדבריו של חגי מטר, המתאר כיצד הגיע ללשכת הגיוס כדי להיאסר לאחר לילה שבילה במשמרות המתנדבים של תנועת תעאיוש – שותפות ערבית-יהודית בח’רבת יאנון, הכפר הזעיר שניטש זמנית באוקטובר 2002 על-ידי תושביו הפלסטינים לאחר מסע הפחדות והצקה של מתנחלי האזור. הסירוב הוא צעד ראשון ומהוסס ליציאה ממערכת גדרות התיל שבהן מקיף שרון את העם הפלסטיני, ממלכודת המוות שהוא בונה לתושבי ישראל, לשני העמים. ההכרה הפלסטינית הרחבה במאבקם של סרבני הכיבוש וביטויי הסולידריות כלפיהם מעידים, כי סירובם נופל על אוזן קשובה. היד הפלסטינית המושטת – לא לחיילי הכיבוש אלא לפעילי השלום, הנאבקים בתוך ישראל נגד המלחמה הקולוניאלית – יש לה חשיבות עצומה. היא אומרת, שיש חיים מחוץ לגטו החמוש של שרון. יש עתיד בסירוב לבנות חומות וגדרות, מכלאות וגטאות לפלסטינים. אך הבעיה בעינה עומדת – והיא אינה בעייתם של הסרבנים בלבד: אם הסירוב הוא מרכיב חיוני במאבק לשינוי פני החברה הישראלית, אך אינו מתכון פלא לכל חולייה – כיצד משתלב הסירוב במאבק הכולל? כיצד נקשרים המאבקים החברתיים והאזרחיים בתחומי ה”מבצר הפתוח” – עם הנסיון להפיל את החומות המקיפות אותו ואת גדרות התיל שבהן היא כולאת את הפלסטינים?

דלתיים פתוחות

גזר הדין ניתן. בית-הדין הצבאי ב”בית הירוק” ייפטר מעונשם של העשרות שצבאו על פתחיו ויוכל לנשום סוף-סוף לרווחה – לא עוד צחוק כבוש למשמע דברי התובע הצבאי, לא עוד חיבוקים לעבריינים הנכנסים – ולחזור לעבודתו הרגילה. ובעיקר: השקט המקווה ישתרר, דברי הבלע של הסרבנים לא יישמעו עוד: הסרבנים בבית-הסוהר, והסדר הושב על כנו.

כששערי הכלא ייסגרו עליהם, תתחיל שיגרת הכלא. יומו של סרבן המצפון כיומם של שאר האסירים: קימה, מסדר, אוכל, מסדר, עבודה, אוכל, מסדר, מכתבים. אך בניגוד לאסירים האחרים, עבור הסרבנים הכלואים, השעון עומד – ושערי הכלא פתוחים. כיוון שמבחינת רשויות הצבא וממשלת הכיבוש הסרבנים יושבים בכלא למען יראו וייראו, משום שהעזו להציב אתגר בפני אחרים – המשימה העיקרית היא לשבור את רוחם. “אם לא ישרתו מאהבה,” אמר התובע הצבאי, “ישרתו מיראה.” לכן אפשר להניח, על סמך נסיון העבר, שאם רק יגיד הסרבן “רוצה אני”, אם רק יסכים לשתף פעולה, לתת יד לכיבוש – ימצא את עצמו תוך זמן קצר מחוץ לסורגים. הדלת, אם כן, נשארת פתוחה. והשעון עומד: הזמן עובר לאט בכלא. עקרונית, אין לסירוב המצפוני סוף. היום שעובר אינו נחשב חלק מתקופת השירות. חשוב מכך: רשויות הצבא הקפידו להצהיר, כי בתום תקופת המעצר, יידרשו הסרבנים לעשות שוב את מה שסירבו לעשות בתחילה. יסרבו – וייענשו, יסרבו וייענשו, והזמן עומד לכאורה. זהו הצירוף הקשה: הזמן עומד – והדלת פתוחה. החופש נמצא לכאורה בהישג יד.

זה לא כל הסיפור. החופש הנמצא בהישג יד, השחרור מהכלא, כאשר הוא כרוך במתן יד לשעבוד, אינו חופש. הסרבנים בכלאם חופשיים יותר מאלה שהשתעבדו למנגנון הכיבוש. השוטר המתנצל כשהוא שם את האזיקים על ידי המפגינים, החייל המחלק שוקולד לילדים המפוחדים שלבתיהם פרץ, הפקידה שממלאת בשתיקה את טפסי הבקשה לחצות את המחסום, לעבור את הגדר, לבקר את הקרובים, אלה שמסביבנו, שבינינו, השותקים, שאינם אומרים דבר על מה שראו, שידעו, על מה שחוזר ומטריד אותם בחלומותיהם – ואיני מזלזל בייסורי המצפון שלהם: הסרבנים בכלאם חופשיים יותר.

וגם השעון עומד רק לכאורה: הסירוב המצפוני, כמעשה של התנגדות בלתי-אלימה, מציב את נכונותם של הסרבנים לסבול – מול נכונותם של בעלי השררה לעמוד מול המחאה. לכאורה יכולים הסרבנים לשבת בכלא לנצח. בפועל, נחישותם לשבת בכלא ולסרב עומדת מול המחיר הפוליטי שישלמו אלה, שפקדו לאסור אותם. זהו המתח הבסיסי הטבוע בדרך ההתנגדות הבלתי-אלימה, שאינה סתם הימנעות מאלימות, אלא התנגדות פעילה, מאמץ לעשות שימוש במעט שיש לנו, בעצמנו, כדי לעורר את מצפונם של אחרים. האתגר שמעמידים הסרבנים לזולתם אינו מתמצה בשורות במכתביהם, שעוררו את זעמו של בית-הדין, שבהן הם קוראים לאחרים לחשוב, לבחור, לסרב בדרכם. האתגר העיקרי הוא אילם: הוא מתחיל בנכונות השקטה לשלם את המחיר באובדן החירות האישית.

וכך, הגיע הזמן שגם כאן, במקום שמייצר בלי הרף חדשות אך דבר אינו קורה בו, במקום שבו אנו אסירי ההיסטוריה שעמדה מלכת, שקועים עד צוואר בביצה הקולוניאלית – יתחיל השעון לפעול, ויידעו השליטים – אדוני הבולדוזר והמפציץ, אבירי החיסול הממוקד ואלוהי החומות והגדרות והמובלעות והמכלאות – כי יש מחיר לפועלם. המאבק הציבורי בארץ ובעולם, היד המושטת, יכול לשחרר את הסרבנים מכלאם. אני עצמי חייב את שחרורי מהכלא הצבאי לאלפי אנשים, שמעולם לא הספקתי להודות להם. אנחנו, שיש לנו מידה של חירות, יכולים להרים קול למען שחרורם, למען שחרור כולנו מעול הכיבוש, למען חירותם של שני העמים יושבי הארץ הזאת.

* אני מבקש להקדיש את הטקסט לזכרו של לאון שלף.

הערות

[1] אורי מילשטיין, “מעתה אמור חילופי אוכלוסין”, העיר, 1.7.1988.

[2] מדינת ישראל, עתון רשמי, מס’ 20 (8.9.1948), תוספת ב, עמ’ 117: “א. בהתאם לכלל שנקבע בפרק הזה בתקנה 61 [כי הגורם למעשה או מחדל אינו צידוק לאחריות] – טענת הנאשם כי נאלץ לעבור עבירה בגלל טעמי מצפון, לא תוכל לשחררו מהאחריות לעבירה; לכל היותר יכולה טענה כזו לשמש כמסבה המקילה על העונש. ב. טעמי מצפון אינם שאלת חוק אלא עובדה, ועל הנאשם לשכנע את בית-הדין שאמנם היו לו טעמי מצפון ושגרמו לעבירתו. ג. טעמי מצפון – פירושם טעמים אשר מקורם ברגשותיו הדתיים או המוסריים של הנאשם או בעיקרי השקפת העולם שלו, אבל אינם כוללים טעמים אשר מקורם בדעותיו הפוליטיות גרידא.” לשון הסעיף מזכירה קטע מויכוח, ששאר מרכיביו חסרים: הסעיף מטעים, כי אי-אפשר לפטור מאחריות מטעמי מצפון – ובכך רומז לקיומה של חזקה הפוכה, לפיה ניתן היה לעשות זאת; הוא מאפשר לבתי-הדין הצבאיים להפחית מן העונש בגין עבירה שנעברה מטעמי מצפון – אך רק בעקיפין, תוך שימוש בלשון שלילה המגבילה את סמכותם (“לכל היותר”). עם זאת, חברי-הכנסת התעלמו מכך ותיארו אותו כסעיף המתיר להפחית בעונש בגין עבירה שנעברה מטעמי מצפון.

[3] הדברים התבררו בכנסת ביוני 1954, במהלך הדיונים בחוק השיפוט הצבאי החדש (ועל כך בהמשך). בדיון השתתפו עורך חוקת השיפוט, ח”כ עו”ד נחום חת, וכן כהנא וריפתין עצמם. דברי הכנסת, כרך טז, עמ’ 1992 (21.6.1954), 2019 (22.6.1954).

[4] ח”כ זרח ורהפטיג, דברי הכנסת, כרך ב, עמ’ 1314 (10.8.1949); ראו גם עמ’ 1312, 1319 ועוד.

[5] ניצה ברקוביץ, ” ‘אשת חיל מי ימצא?’ נשים ואזרחות בישראל”, סוציולוגיה ישראלית ב (1999), עמ’ 277–317.

[6] מ’ אונא, דברי הכנסת, כרך ב’, עמ’ 1522. היה ניסיון מאוחר יותר להוציא מן החוק את הפטור מטעמי מצפון, אך ההצעה לא התקבלה (דברי הכנסת, כרך יא, עמ’ 1559, 1569).

[7] שם, עמ’ 1519; עמ’ 1522 (1.9.1949).

[8] ח”כ יעקב ריפתין, שם, עמ’ 1489 (29.8.1949); ח”כ משה אונא, עמ’ 1523 (1.9.1949); ח”כ חיים בר-אשר, עמ’ 1443 (29.8.1949). סירני, מהפעילים הציונים החשובים באיטליה שעבר לארץ ב-1927, השתתף בארגון יחידות הצנחנים שאמורות היו להקים קשר עם יחידות פרטיזנים מאחורי קוי ההגנה של מעצמות הציר. הוא עצמו צנח בצפון איטליה במאי 1944, נתפס מייד ונאסר. הוא הוצא להורג במחנה הריכוז דאכאו בנובמבר 1944.

[9] ראו דברי דוד בן-גוריון, שם, עמ’ 1626 (8.9.1949).

[10] ח”כ יזהר הררי, שם, עמ’ 1448 (30.8.1949); עמ’ 1625 (8.9.1949); ח”כ אליעזר פראי, עמ’ 1650.

[11] ח”כ זלמן אהרנוביץ, שם, עמ’ 1626 (8.9.1949).

[12] ח”כ חיים בן-אשר (מפא”י), שם, עמ’ 1312 (10.8.1949).

[13] יוסף-מיכאל לם (מפא”י), שם, עמ’ 1321 (10.8.1949).

[14] שם, עמ’ 1314 (10.8.1949).

[15] שם, עמ’ 1347 (15.8.1949).

[16] דברי הכנסת, כרך ג’, עמ’ 179 (28.11.1949).

[17] שם, עמ’ 180 (28.11.1949).

[18] בוויכוח הפנימי במפ”ם בשאלת גירוש התושבים הפלסטינים במאי 1948 התייצב יצחק בן-אהרון, איש אחדות העבודה, נגד אלה שדרשו להטיל על מפקדי הצבא החברים במפ”ם אחריות למעשי עקירה וגירוש: מעשי שוד ביזה פסולים, אך הגירוש נחוץ מבחינה בטחונית. מאוחר יותר הציע מאיר יערי, מראשי הקיבוץ הארצי, כי קצינים חברי מפ”ם יבצעו את הפקודות “ויודיעו לרשות הגבוהה כי [הם] מוציאים את זה לפועל בניגוד למצפונם”. נוכח הנחייה זו – אולי הביטוי הראשון ל’יורים ובוכים’ המפורסם – האם יש להתפלא על הדרך שבה התגלגלו הדברים בהמשך? באוגוסט 1948, בנאום בפני כנס מורים מן הקיבוץ הארצי, הגיב מאיר יערי לפשעי המלחמה שעליהם נודע: “רציתי שיימצאו אנשים שימרדו ויסרבו להרוג ויעמדו למשפט צבאי – ולא זכיתי שיימצא איש אחד. […] שוד לא וגירוש כן. כל מי שאומר כך עושה שקר בנפשו.” בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947–1949 (תל-אביב: עם עובד, 1991), עמ’ 440, 447, 451–452. מוריס מזכיר כמה מעשי סירוב של חיילים לבצע הרג (עמ’ 545, הערה 39).

[19] דברי הכנסת, כרך ג, עמ’ 2530–2531 (9.8.1950). לו התקבל התיקון, היה דומה מאוד בתוצאתו להצעתו של לאון שלף לאפשר לבתי-משפט להכיר בעבירה על החוק מטעמי מצפון: לאון שלף, “אי ציות לחוק מטעמי מצפון”, זכויות אזרח בישראל: קובץ מאמרים לכבודו של חיים ה’ כהן, עורכת: רות גביזון (ירושלים: האגודה לזכויות האזרח, 1982), עמ’ 116–151.

[20] דברי הכנסת, כרך טז, עמ’ 1995 (21.6.1954).

[21] שם, עמ’ 1999 (22.6.1954). ח”כ יוחנן בדר (חרות) לא רק התנגד להכרה בטעמי מצפון, אלא ביקש להבטיח שחיילים ייהנו מהגנה מלאה, אם ביצעו פקודות בלתי-חוקיות (עמ’ 2002–2003).

[22] שם, עמ’ 2019 (22.6.1954); עמ’ 2020 (23.6.1954). “אינני יודע מדוע צריכים היו להתעלם מנימוקי המצפון, שהיו גורם חשוב בתקופת המחתרת. אין לזלזל בגורם זה גם במדינת ישראל”, אמר ריפתין. דבריו של ריפתין בדיון בולטים נוכח התעלמותו משאלת הסירוב מטעמי מצפון בדיון הקודם במליאת הכנסת ב-1949.

[23] שם, כרך טז, עמ’ 2061 (21.6.1955). ח”כ יעקב שפירא, איש מפא”י, שעמד בראש הוועדה שניסחה את חוק השיפוט הצבאי, תבע לדחות את הצעות התיקון והמליץ לסרבנים לשבת בבית-הסוהר: “אם מצפונו של אדם מכריחו לעבור עבירה על החוק, הרי בוודאי ובוודאי שהוא מוכן להביא את הקרבן הזה לשאת בעונש, ללכת לבית-הסוהר. בוועדה עשינו לעתים קרובות סטטיסטיקה, שרוב חברי הוועדה ישבו בבתי-סוהר שונים בארצות שונות מטעמים שבמצפון, וזהו דבר נאה מאוד. לכן אני חושב שיש לדחות את ההסתייגות הזאת.”

[24] נאום דוד בן-גוריון בכנסת, 15.8.1949, בו הציג את חוק שירות הביטחון, תש”ט–1949, דברי הכנסת, כרך ב’ עמ’ 1338–1339; הנאום נדפס מחדש בקובץ מאמריו, יחוד ויעוד: דברים על בטחון ישראל (תל-אביב: משרד הבטחון, 1971), עמ’ 64-72.

[25] ראו:

Klaus Theweleit, Male Fantasies (Cambridge: Polity Press, 1987), וכן את הקובץ: Gendering War Talk, Miriam Cooke & Angela Wollacott, eds. (Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 1993).

[26] Elaine Scarry, The Body in Pain: The Making and Unmaking of the World (New York: Oxford University Press, 1985).

[27] דליה קרפל, “זאת לא המלחמה שלי”, מוסף הארץ, 10.1.1997.

[28] ראו: רוביק רוזנטל (עורך), כפר קאסם – אירועים ומיתוס (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000).

[29] ביד”צ מר /3/57 תובע צבאי נ’ רס”ן מלינקי, פ”מ יז עמ’ 213; ע/ 58 / 279-283 עופר נגד תצ”ר, פ”ע מ”ד, עמ’ 410.

[30] גדעון לוי, “שחם פקד לגרש. סירבתי פקודה”, מוסף הארץ, 5.6.1998.

[31] “שיחה פרטית עם אלי גבע”, מגוון (יולי-אוגוסט 1987), מס’ 81–82.

[32] ב-1976 פירסם קובי ניב במדורו בהעולם הזה את הרשימה “יורים ובוכים” (העולם הזה, 2050, 5.12.1976). הטקסט נדפס מחדש בקובץ בעצם, עד העצם: ארבעים שנות סאטירה, עורך: אמנון בירמן (ירושלים: כתר, 1988), עמ’ 133–135.

[33] עמוס קינן, ידיעות אחרונות, 20.6.1967.

[34] המודעה הודפסה מחדש כנספח 12 בספרם של עקיבא אור ומשה מחובר (שחתמו בשם העט א’ ישראלי), שלום שלום ואין שלום: ישראל–ערב 1948–1956 (1961, מהדורה שנייה, ירושלים, 1999), עמ’ 516.

[35] הקצין הבכיר אליו נשלח יצחק לאור כדי שיחמיר בעונשו, דן אותו למינימום האפשרי – 14 יום – משום שחשב שהתרשם ממניעיו המצפוניים וסבר שמקומו אינו בכלא. יוסי חן שלח את עדותו על עזה לשבועון רק”ח, זו הדרך; הצנזורה הצבאית מחקה את כולה (זו הדרך, 19.1.1972).

[36] לניתוח משפטי של הפרשה כולה, ראו: Yoram Shachar, “The Elgazy Trials: Selective Conscientious Objection in Israel”, Israel Yearbook of Human Rights 12 (1981), pp. 214-259; לאון שלף, קול הכבוד: סרבנות מצפונית מתוך נאמנות אזרחית (תל-אביב: רמות, 1989), עמ’ 95–129.

[37] ראו: גבול הציות, בעריכת דינה וישי מנוחין, תנועת יש גבול (תל-אביב: סימן קריאה, 1985); על דמוקרטיה וציות, עורך: ישי מנוחין (ירושלים: יש גבול, 1990)

[38] אתר יש גבול: www.yesh-gvul.org.

[39] גם ההתמקדות בסרבן הבודד הניצב מול המערכת עלולה להשכיח את העובדה, שהסירוב הוא אקט חברתי מובהק ואינו מתמצה בסירוב הישיר לפקודה. מחקרים על סרבנים במלחמת העולם הראשונה ועל עריקים גרמניים במלחמת העולם השנייה הראו, כי מאחורי כל מעשה סירוב עומדת רשת חברתית שלמה של תמיכה וסולידריות, שהחביאה את חלקם, הבריחה את האחרים, רשת ששותפים לה נשים וגברים, קהילות, שכונות ומשפחות. מבחינה זו יכול הסירוב לשעתק את עבודת הגיבורים שעליה בא לערער.

[40] אתר פרופיל חדש: www.newprofile.org.

[41] אתר אומץ לסרב: www.seruv.org.

[42] מכתב הטייסים: http://tayasim.org.il/.

[43] יוסף אלגזי, “פרופיל 21 – הגרסה הדרוזית”, הארץ, 30.1.1998. כאשר הקמנו בקיץ 1979 את “קבוצת ה-27”, דימינו לעצמנו – למרות שזכרנו את הסרבנים הדרוזים – כי אנו הראשונים להפוך את הסירוב האינדיבידואלי למרכיב בפעולתה של קבוצה. טעינו: אכן, אולי מילאנו תפקיד כזה ביחס לחברה היהודית – אך לא ביחס לחברה הישראלית בכללה, שכן אנשי ועד היוזמה הדרוזי הקדימו אותנו. כאן כבמקומות אחרים בחברה הישראלית, המיעוט הערבי, הנאבק על זכויותיו, ובכך – לדמוקרטיזציה של החברה הישראלית – היתווה את הדרך לאחרים. קל מדי לשוחרי הדמוקרטיה היהודיים לשכוח את חובם זה.

[44] כגון עדי יהוה, שכמה מהם קיבלו פטורים עד 1973 ולאחר מכן ביטלו אותם רשויות הצבא. הם נאסרו שוב ושוב וכעשרה מהם ישבו בכלא זמן ממושך – עד 14 חודשים, לפני ששר הבטחון החליט להימנע מגיוסם. שולמית אלוני, “זעקתם של הנמקים בכלא – ללא עוול וללא משפט”, ידיעות אחרונות, 2.1.1976; חמן שלח, חרות המצפון והדת במשפט הישראלי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים (ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1978), עמ’ 399. אליהם נוספו בעיקר משנות התשעים ואילך סרבנים מטעמי דת, רבים מהם יוצאי חבר המדינות, חלקם נוצרים (פרבוסלבים או בפטיסטים, למשל) ואחרים שפנו לדתות המזרח.

[45] ראו את מאמרו של מאיר עמור, “ההיסטוריה המושתקת של הסירוב החברתי” (11.10.2003), באתר “קדמה”:

http://www.kedma.co.il/opinion/opinionfile/AmorMeir111003.htm.

[46] חמשת סרבני הכיבוש גם הועברו מן הכלא הצבאי לכלא אזרחי על-פי דרישת הצבא כדי שלא ישפיעו לרעה על אסירים אחרים.

[47] קשה לי לחשוב על ניתוח טוב יותר מזה שפרש יהושע קנז בספרו “התגנבות יחידים” (תל-אביב: עם עובד, 1988).

[48] רשימתו של בועז עברון, “קונפורמיסט טוב עם כאבי-בטן”, התפרסמה בידיעות אחרונות (8.12.1978) בעקבות מונולוגים של חיילי צה”ל, שהשליכו רימוני גז מדמיע אל תוך כיתות לימוד בבית-ספר עממי בבית-ג’אלה. כמה מן הילדים קפצו מן החלונות ושברו את רגליהם, אחרים התעלפו בכיתות (“מונולוג של גז מדמיע”, שדמות, חורף תשל”ח).================================================

https://www.salon.com/2002/02/15/army_2/

The struggle of the refuseniks

A small but growing number of Israeli soldiers are refusing to serve in the occupied territories — awakening the nation’s dormant left, but also dividing it.

By FERRY BIEDERMANN

FEBRUARY 16, 2002 1:01AM (UTC)

“Don’t even talk to me,” said the Israeli soldier at the checkpoint outside Nablus to a group of Palestinian men who were trying to get out of the city earlier this month. They explained that they needed to go to Ramallah, normally a 30-minute trip by car, for business, and showed all kinds of documents supporting their claim to be vegetable traders. “No, I can’t do it,” said the Israeli soldier. “You don’t have the right papers and you know it. I have my orders. Now go back.”

These kinds of confrontations — and many far more traumatic — take place every day in the occupied territories, the lands seized by Israel after the 1967 Six-Day War. The overwhelming majority of Israeli soldiers, both conscripts and reservists, still adhere to army discipline and obey orders, no matter how unpleasant they may find them. The now 17-month-old Palestinian intifada and the army’s reaction to it, however, has spawned a growing movement that refuses to go along.

Last month, a group of some 50 enlisted men and officers signed a petition proclaiming their refusal to serve in the occupied territories, asserting that they were given orders that served no security purpose, and boldly stating that “we shall not continue to fight beyond the 1967 borders in order to dominate, expel, starve and humiliate an entire people.” The number of names on the petition, under the heading “Courage to Refuse,” has by now reached almost 250 and is updated regularly on the group’s Web site.

The people on the list, and as many as 500 others who refuse to serve but have not signed the list, are known as “refuseniks,” the name originally given to Soviet Jews who were denied permission to emigrate to Israel. The refuseniks are spearheading a reawakening of the Israeli left — but also revealing fissures within it.

The peace camp, stunned into dormancy by the failure of Ehud Barak’s peace moves and the outbreak of the intifada, is now slowly starting to regroup, led — as usual — by the grass roots rather than politicians. Last Saturday, fringe-left groups held the largest rally against the occupation in Tel Aviv since the outbreak of the intifada. The army objectors were made the centerpiece of the demonstration, which was attended by a rainbow coalition of some 10,000 people, from Gays and Lesbians Against Occupation to the Israeli Committee Against House Demolitions and the Communist Youth.

“There are things that are forbidden,” one of the objectors, Yishai Rosen-Tzvi, told the crowd. “To humiliate people, to impoverish them and drive them to the verge of hunger, that is forbidden.” A reservist, Rosen-Tzvi served in the occupied territories during an earlier tour of duty and was appalled at what he was forced to do; he served a jail term for his refusal to go back to the territories last September. With his knitted skullcap, crew cut and blue shirt, Rosen-Tzvi looks more like a supporter of the National Religious camp than a refusenik, but he made the most attention-grabbing speech of the evening. “They duped us. When the soldiers get to the territories they enter a terrible reality. We see people who are humiliated and frustrated, who are poor and sometimes hardly have anything to eat. Then you get your orders, which are meant to push them even further into that humiliation and poverty. If you have even a grain of humanity in you, you say: ‘How can this happen, how can I do this?'”

The army chief of staff, Lt. Gen. Shaul Mofaz, reacted to the protest movement harshly, claiming that the protesters had a political agenda, not a moral one. “If some of the officers have ideological motives and are trying to advance those by means of the IDF, it’s much worse than refusing to serve. It’s mutiny,” Mofaz said. Many other reactions were also negative — predictably so, in a country where the army is still seen as the only guarantee of survival, as a melting pot and as representing all that is best about the Jewish State. When objectors accuse the army of committing war crimes, it jars with the notion of “purity of arms” — a concept most Israelis still believe in. But the Israeli public is deeply conflicted over the refuseniks: Although the hard-line administration of Ariel Sharon still commands high poll numbers, between 20 and 25 percent of the population sympathizes with the objectors.

The television and newspaper testimony of some of the refuseniks may have something to do with that. Some claim that Israeli forces shoot Palestinian children without justification. “There is a procedure for firing warning shots at Palestinian children,” one refusenik was quoted as saying in Israel’s largest newspaper, Yediot Aharonot. “When a child is 100 meters away from the outpost, a soldier must fire 50 meters to the child’s right or left. However, IDF soldiers do not always observe this procedure.” Another said, “People say that ‘the Palestinians shoot first and we just respond.’ This is untrue. One officer there told soldiers doing guard duty in the lookout posts: ‘If things are too quiet or if you don’t feel certain about the situation, just let off a few rounds.’ Shots were fired every night. We would start shooting and they would fire back.”

Another soldier charged that soldiers receive orders that result in indiscriminate killings. Reservist Ariel Shatil was quoted as saying that in response to Palestinian mortar fire, his squad was supposed to fire heavy machine guns at a Palestinian town. “The gunfire penetrates thin walls and windows, and that kills people, and you don’t know who you’re killing,” Shatil said.

The refuseniks’ tales illustrate the growing harshness of the occupation since the outbreak of the intifada. Palestinian villages and towns are largely closed off from the outside world and each other. The Israeli human rights group B’Tselem estimates that since the beginning of the intifada at least 22 people, including three babies, have died at roadblocks because they needed emergency medical care, even though there is a standing order to let urgent cases through immediately. “The abuses at the roadblocks are systematic. It is hard to estimate how many cases there are because Palestinians have gotten used to it. They don’t complain about a slap in the face anymore — that is normal by now,” said a B’Tselem spokesman. So far, just three soldiers have received mild sentences for mistreatment of Palestinians.

The sacrosanct status of the Israeli military, and Mofaz’s claim that the refuseniks were acting out of political motivations, has forced the activists to move carefully. The support from the radical left, and the explicitly political nature of Saturday’s demonstration, clearly posed a dilemma for them. Until the demonstration, they had studiously avoided identifying themselves with any political movement, saying that they objected on moral and legal grounds. They don’t talk to foreign journalists, on the grounds that “this is an internal matter.” They have even declined, thus far, to align themselves with the veterans’ organization of army objectors, Yesh Gvul — Hebrew for “There Is a Limit,” which can also be translated as “There Is a Border.” That organization sprang up at the beginning of the divisive 1982 Lebanon war, which Ariel Sharon, at that time defense minister, masterminded. Since then Yesh Gvul has assisted countless others who objected to serving in the occupied territories, particularly during the first intifada from 1987 until 1993, when some 2,000 people opted out.

Both the Lebanon war and the first intifada ended in Israeli pullouts, which Yesh Gvul likes to take part of the credit for. “It is part of a cumulative effect that makes people realize that something has to change, along with demonstrations and other actions,” said a spokesman.

But the peace camp, which has become smaller and more marginalized as Israelis have moved to the right after the collapse of the Barak peace initiative, is divided over the refuseniks. The mainstream peace group, Peace Now, the Israeli Labor Party and the more liberal Meretz Party all declined to join last Saturday’s rally and will hold one of their own this weekend instead. Although it is not openly admitted, it seems that the stumbling block is the refuseniks issue. Yossi Sarid, a veteran peace campaigner and chairman of Meretz, has even come out against them.

Tamar Gozanksi, a member of parliament for Hadash, which includes the Communist Party, did attend the rally in Tel Aviv and commented on the divide within the peace camp: “Meretz and Peace Now may say something else, but they refused to participate because of the rally’s support for the soldiers’ petition. They are in favor of serving.” A Meretz colleague, Naomi Chazan, stood nearby. Making it clear that she was there only in a personal capacity, not an official party one, she was diplomatic: “It is not so much the refuseniks that are important as much as the reasons behind their refusal. That is what we have to address.”

If the mainstream peace groups keep their distance from the petitioners, so do some of the more radical leftists. “Some of the people who came to us declined to sign the petition because it is too Zionist,” said the spokesman for Yesh Gvul. The Courage to Refuse statement opens by saying that the petitioners are “reserve combat officers and soldiers of the Israel Defence Forces, who were raised upon the principles of Zionism, sacrifice and giving to the people of Israel and to the State of Israel, who have always served in the front lines, and who were the first to carry out any mission, light or heavy, in order to protect the State of Israel and strengthen it.”

This patriotic rhetoric is meant to make clear that the refusal to serve is based on a criticism of the immoral aspects of the occupation, not the army itself. But the distinction is lost on many soldiers. Brigade Cmdr. and reserve Col. Ron Shachner said in the left-leaning Israeli daily Ha’aretz, “They ought to be thrown out of their units. They can’t be officers and then decide what missions they’ll take and what they won’t take. Those who refuse to serve should be thrown in jail.” That is the straightforward view taken by many who serve in the army. Most commanders prefer, though, to deal quietly with the issue and not create hundreds or thousands of refusenik martyrs. For every 10 objectors, estimates Yesh Gvul, one gets sent to jail.

When asked how the refuseniks would be punished, Lt. Col. Olivier Rafowicz, the army’s foreign press spokesmen, said, “Every case gets judged on its own merit.” Unlike chief of staff Mofaz, Rafowicz did not use the words “rebellion” or “mutiny” when speaking about the refuseniks, but he did call their action “undemocratic.” “The army only carries out orders from the political echelon, which has been democratically elected.” He acknowledged that the occupation is not always pretty, but laid blame for that on the Palestinians. “But as long as we are there and are ordered to be there, we do the best we can. We don’t always like it, but we don’t have a choice. What is happening now is counterproductive in the long run; it is not our goal but it is imposed on us by the other side.”

A former chief of military intelligence, Shlomo Gazit, warned of dire consequences if everybody decided for himself what orders to obey, raising the specter of right-wing Israeli soldiers refusing to obey orders to close down settlements. “Anyone who creates a law for himself and refuses to serve in the areas of Judea, Samaria [the West Bank] and the Gaza Strip for reasons of morals and conscience is encouraging his comrades to refuse orders issued by the elected political echelon that go against their conscience — for example, if called upon to evacuate settlers and settlements or end the occupation and leave the territories. Stop and think — don’t you understand this is the beginning of the end? Renege, without giving up the contents of your protest,” he wrote in the Jerusalem Post newspaper.

The objectors reject the undemocratic label. They call the occupation itself undemocratic and say they have a duty to resist it. The army is used for deeply political purposes, asserted Edan Landau, a 34-year-old reserve captain from Tel Aviv who refused to serve in the territories last year but did not sign the petition. He said his objection to serving in the territories was both moral and political, explaining, “To secure settlements and settlers is a political task.”

Landau served in the army during the first intifada and said his views have changed over the years. “We had to round up people in the middle of the night, accompanied by secret agents who would point out the suspects. We took kids and had mothers run after us. There was always a soldier who would find it necessary to beat the suspects and then they would be thrown in the jeep. Sometimes the interrogation would start on the way, with the secret service people twisting the suspect’s limbs or ears.” Landau said he never wanted to be part of that again, and was prepared to go to jail last September when he was called up. His service record and the proximity of the Jewish holidays saved him from the jail sentence the army first wanted to impose, he thinks; instead he served 10 days doing “boring jobs” at an army base in the country.

Landau also dismissed another argument put forward by people on the right and left who oppose the refuseniks: that officers and soldiers who have moral qualms should serve precisely in order to prevent excesses and make the occupation more humane. “The whole occupation is wrong — why make it more humane?” he says. He does not believe in the power of one person to change things on the ground, either. “If you’re in the middle of things it is much harder to object to certain things or refuse an order if you think it is illegal. It is better to stay out altogether.”

Unlike many other Yesh Gvul objectors, Landau is not from a highly politicized left-wing family. “My parents and brothers are still coming to terms with it,” he said. “They all served in the army but now they support me.” At work, as a university lecturer in linguistics, he does not talk much about his refusal to serve. “It is not the taboo it once was, but politics does not go well with the workplace.” Like most objectors, he doubts that his refusal to serve will have an impact on his career, as it was once bound to have.

Some of the potential objectors face a real dilemma, though, when their conscience clashes with their family and their career. A student of medicine from Tel Aviv in his early 20s who asked to be identified only as Shmuel said he was inclined to refuse to serve in the territories when his time came. The army has partly paid for his education, and in exchange he has to do five years of army duty, instead of the usual three. He has had basic training and has been doing stints of reserve duty but has not yet served in the occupied territories. “There could be a severe price for me to pay. The army could give me some other job than doctor and that will severely harm my career,” said Shmuel. “My family doesn’t agree either. They say we are fighting for our survival. But this last year, with everything that has been going on, I feel it just has to stop, I cannot be part of it.”

Survival, together with the string of horrible Palestinian attacks in Israeli cities, is the strongest argument the army and the opponents of the refusenik movement have. “If we didn’t do what we are doing in the occupied territories we would have thousands of Israeli casualties from terrorist attacks, not hundreds,” asserted Olivier Rafowicz, the army spokesman.

The refuseniks respond that if there were no occupation there would be no terrorism either. However true this might or might not be in the long run, few Israelis are willing to bet their life on it today.

At the peace rally in Tel Aviv last Saturday, the religious refusenik Yishai Rosen-Tzvi skirted the politically loaded question of what to ultimately do with the territories. But he did make it clear that he believed that continuing the occupation was no solution — indeed, that it was making things worse. “The occupation is a greenhouse for humiliation and anger,” he said. “The army is creating a greenhouse for terrorism.”  

======================================================https://www.berkeley.edu/news/media/releases/2003/03/13_refuseniks.shtml

Three Israeli refuseniks, left to right: Ron Gerlitz, a software engineer now living in Cupertino; Ofer Shorr, a translator married to a UC Berkeley graduate student; and Ishai Rosen Zvi, a visiting scholar in Berkeley’s Near Eastern Studies department. (BAP photos)

Refuseniks: Three Israeli soldiers tell why they will not serve in the occupied territories

By Bonnie Azab Powell, Public Affairs | 13 March 2003

BERKELEY – For his required three years of active service in the Israeli Defense Forces (IDF), Ishai Rosen-Zvi was stationed at a checkpoint in Gaza starting in 1990. He didn’t see much action there, but the very banality of his everyday interactions with Palestinians began the process that turned him into a “refusenik” — one of the estimated 1,100 IDF soldiers who have signed conscientious-objector pledges declaring they will not serve in Israel’s occupied territories.

“We did not meet terrorists. They did not come to our roadblocks,” Rosen-Zvi told a UC Berkeley audience. “But we did meet many people. Most of them were very poor. They were just trying to get to their jobs … I have a vivid picture. It is 4:45 a.m. and the line [to cross a checkpoint] is hundreds, sometimes thousands of people long, some waiting with food in their hands. All their fate depends on some 19-year-old commander. If they are lucky, this guy already spoke with his girlfriend that morning and everything will go smoothly … You see their eyes. They’re looking at you with fear, frustration, hatred. You are their prison guard.”

Rosen-Zvi joined two other soldiers to deliver a March 11 lecture at Dwinelle Hall called “Why Do We Refuse to Serve in the Occupied Territories? Israeli Voices Against the Occupation.” The event was organized by Tzedek (a Hillel-sponsored Jewish group at UC Berkeley), funded by the Middle East Educational Programs Fund, and cosponsored by the Chancellor’s Educational Activities Committee, the Center for Middle East Studies, UC Berkeley Human Rights Center, Tikkun, Boalt Hall International Human Rights Student Board, Students for Justice in Palestine, A Jewish Voice for Peace, and the ASUC. Courage to Refuse and Yesh Gvul (“There is a limit”)— the organization of the refuseniks and the network that supports them in their stance — were also cosponsors.

Although the refuseniks’ official numbers represent but a fraction of the 1.3 million Israeli males fit for military service — Israeli law does not recognize conscientious objection for men, it does allow it for women — they are making their influence felt in lecture tours like this one. “They say we are just a small minority,” said one of the speakers. “We are a minority, yes, but not a small one.”

‘We shall take no part’

Since August, Rosen-Zvi has been teaching Talmud in UC Berkeley’s Near Eastern Studies department as a visiting scholar, on leave from his Ph.D. studies at Tel Aviv University. Sometimes stammering with passion and the determination to find the right words, he summarized his experience in Gaza, “For me, a good child from Tel Aviv, this is very crucial. It’s there I understood that it’s a very dirty story. And I am on the dirty side.”

Ron Gerlitz, the second speaker, is originally from Jerusalem and for the last five months has been working as a software engineer in Cupertino. Ofer Shorr, a captain in the IDF Reserve, translates fiction from English into Hebrew and has lived in the U.S. for nearly five years with his wife, a graduate student in Berkeley’s comparative literature department.

Glossary intifada Translation of Arabic phrase for “shaking off.” Refers to a series of protests and riots, beginning in 1987, by Palestinians in the occupied territories occupied territories Regions of the Gaza Strip, the West Bank, and Golan Heights that have been occupied by the Israelis since the Six-Day War of 1967 refusenik Refers to soldiers in the Israeli Defense Forces who will not serve in the occupied territories, as well as those who in protest will not serve in the IDF at all Zionist From (Mount) Zion, ancient Hebrew term for Jerusalem, symbolizing national-religious hopes for a Jewish homeland

The three men were there to share their stories of what ultimately led them to a position whose unpopularity has trailed them from Israel to much of the United States.

All three have signed the “Combatants Letter of Courage to Refuse,” that includes the signature of some 500 soldiers. The letter states that these combat officers and soldiers “who have served the State of Israel for long weeks every year, in spite of the dear cost to our personal lives, have been on reserve duty all over the occupied territories (areas in the West Bank and Gaza formerly under Palestinian control), and were issued commands and directives that had nothing to do with the security of our country, and that had the sole purpose of perpetuating our control over the Palestinian people.” It goes on to declare that the signatories will not “continue to fight beyond the 1967 borders in order to dominate, expel, starve and humiliate an entire people. We hereby declare that we shall continue serving in the Israel Defense Forces in any mission that serves Israel’s defense. The missions of occupation and oppression do not serve this purpose — and we shall take no part in them.”

Last year Rosen-Zvi received a routine reserve duty summons for a week-long stint in the Nablus area, one of the occupied territories. He refused to carry out the order and was jailed for two weeks.

‘This is not democracy’

Citing his rough grasp of English, Gerlitz read from a prepared statement. He told how he was drafted at age 18, 11 years ago, and spent his three mandatory years as an officer in the Israeli navy. “I believed then that taking part in the defense of Israel was the right thing to do,” he said. “And I still do.”

The distinction that all three speakers were careful to make, however, is what constitutes “defense.” They emphasized their essential patriotism and their belief in the validity of an Israeli state. For his part, Gerlitz focused on the Israeli government’s identity as a democracy. “I believe that to refuse to serve is a democratic action,” he argued. “Democracy is not just a majority decision. It must protect the rights of the minority, including basic human rights … Curfews, tortures, checkpoints, closures — these are not democracy. Preventing freedom of movement, freedom to get medical treatment, this is not democracy.”

Gerlitz also gave a brief history of the Refusenik movement in Israel. Coined originally to describe a Jewish person who was refused an exit visa from the Soviet Union, the term now applies both to combat soldiers who will not fight in the occupied territories as well as conscientious objectors who refuse to serve at all in the IDF. The latter group includes Jonathan Ben-Artzi, whose uncle is former Israeli prime minister Benjamin Netanyahu and who has been jailed for months.

The first Refuseniks surfaced in 1982, in response to the Israeli incursion of Lebanon. At least 168 servicemen were jailed for refusing to serve in a campaign that they felt was “an act of naked and futile aggression,” according to the Israeli peace group Yesh Gvul. The first Palestinian “intifada” (series of protests and riots) in 1987 inspired several hundred more soldiers to disobey orders. The second intifada, which began two years ago, gave birth to a huge wave of military protesters and the “Courage to Refuse” group. By Gerlitz’s count, more than 1,500 soldiers have refused to serve in the occupied territories since the beginning of the last intifada.

Gerlitz himself took part in the 1996 bombing of Lebanon. “In retrospect I should have said no,” he admitted quietly. (Read his account of “Operations Grapes of Wrath” in Lebanon.)

He was the 55th soldier to sign the “Courage to Refuse” statement. As a result, he said, “Some Jews and others say I am anti-Israel. That is a mistake. I am against government policy, not Israel itself. We cannot stop the IDF but we can give the soldiers and the public some alternatives. If there will not be soldiers ready to serve in the occupied territories, there will be no occupation.”

‘Power poisons you’

Shorr, the oldest of the three Refuseniks, enlisted in 1985. He volunteered for the infantry unit and served in Gaza. Before he entered the service, he thought that Palestinians “did not like the occupation, but you know, they accepted it.”

‘I was witness to beatings, roadblocks, curfew, going in the middle of the night to get people. And I thought it was OK because we were all decent people — no Satans or demons.’ -Ofer Shorr

All that changed in 1987 when the first intifada broke out. “Emotions on both sides were completely unleashed,” he said. “There are things I did and saw on the West Bank I am not proud of. What happens to a soldier, decent people, in the occupation is that power takes over, power poisons you. You can do anything. I was witness to beatings, roadblocks, curfew, going in the middle of the night to get people. And I thought it was OK because we were all decent people — no Satans or demons. We did this because this is what we were taught. The feeling was so strong that ‘we are the victims, we can do anything — we have a moral right.'”

Only after moving to the United States did his attitude begin to change: “I thought about how if in the U.S., if troops fired and killed 13 citizens, what an outcry there would be.” He added his name to the letter.

Said Shorr, “There were 190 days of curfew last year…hundreds of secret assassinations. Since the beginning of the current intifada, 2,000 Palestinians have been killed, 332 of them children under 18. [Israeli] settlements have grown by 50 percent, while the number of settlers has grown by 100 percent.”

Like the others, Shorr reiterated his faith in Israel as a country. “I do believe Israel has a right to exist. Zionism is not perfect, but it is not malicious, yet I began to see that Israelis are unwillingly blind. They do not want to see the things that are done in their name … The occupation is a cancer and it is eating actively the Palestinian society and passively the Israeli. If it is not stopped it will consume them both.”

‘People are starving’

In response to a query about what international intervention would be most helpful in Israel, Shorr shrugged before attacking the U.S. for its billions in military aid to Israel. “I believe this money only does bad,” he said. “Israel can protect itself. These weapons only hurt Palestinians.”

‘I don’t think Sharon’s dream is expulsions. He wants them to think not of a state, but about bread. People are starving. This is not a metaphor. People are literally starving 10 miles from Jerusalem.’ -Ishai Rosen-Zvi

The three speakers asserted that the coming conflict with Iraq would provide cover for Israel Prime Minister Ariel Sharon to tighten measures and step up violence against Palestinians. Unable to contain himself, Rosen-Zvi burst out with one of the strongest criticisms voiced that evening: “I don’t think Sharon’s dream is expulsions. He wants them to think not of a state, but about bread. People are starving. This is not a metaphor. People are literally starving 10 miles from Jerusalem.”

Unquestionably, the conflict has had an economic effect. On March 5, The New York Times reported that a World Bank study found that almost 2 million Palestinians in the West Bank and Gaza Strip, or 60 percent of the occupied territories, live below the poverty level of $2 a day — triple the number from before the intifada conflict began with Israel more than two years ago. A majority of Palestinians are unemployed, the study found, and investment in the Palestinian economy has plummeted from $1.5 billion in 1999 to $140 million last year. The World Bank and the United Nations, which also conducted a similar study, both “said that the cause of the collapse of the Palestinian economy was the closures imposed on Palestinian areas by the Israeli Army,” according to the Times.

Asked whether they planned to visit members of Congress to tell their stories, the Refuseniks laughed, saying they did not have friends in high places.

“People in Israel didn’t have a lot of patience for me,” said Rosen-Zvi. “But compared to here, they were very patient. Here you have to identify yourself in an instant. ‘Are you pro-Israel or anti-Israel?’ There is no in between.”

The Refuseniks suggested that American Jews could help bring the violence to an end by following the example of Irish-Americans in that country’s conflict. They argued that if “Sharon could lose even a little support among the Jewish community here, it could make a huge difference.”

More information:

• Interactive history of Arab-Israeli conflict, complete with changing map of Israeli holdings, from the U.K. newspaper The Guardian
• Yesh Gvul (“There is a limit”) Web site

======================================================

  https://www.haaretz.co.il/misc/1.835851

מרצה באוניברסיטת ת”א נכלא בגלל סירוב לשרת בשטחים

29.10.2002 23:00 עודכן ב: 18.08.2011 10:29
מאת ראלי סער

יגאל ברונר, מרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב, נכלא אתמול ל-28 יום בבית כלא צבאי, עקב אי רצונו לשרת בשטחים. ברונר הוא מרצה מוערך ובקורס המבוא שלו על הודו משתתפים כ-250 סטודנטים. ברונר, איש שיריון קיבל צו לשרת בגזרת בית חורון. זו הפעם השנייה שברונר מסרב לשרת בשטחים. בשנה שעברה התחשב צה”ל בדעותיו הפוליטיות ואיפשר לו לעשות עבודות רס”ר בבסיס בתוך תחומי הקו הירוק. ברונר חבר בתנועה “אומץ לסרב” בה חברים 405 חיילים וקצינים במילואים.

בטרם מעצרו פירסם ברונר גילוי דעת בשם “מכתב לגנרל” שבו הוא מנמק את סירובו לצאת לשירות צבאי בצוות טנק, ולהיות “הבורג הקטן במכונת המלחמה המושלמת”. בפתח דבריו מציג ברונר ציטוט מכתבי ברטולד ברכט, המסביר את עמדתו: “גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק, הוא רומס את היעד, הוא מוחץ מאה אנשים אבל יש לו חיסרון אחד: הוא זקוק לנהג”.

מאז פרוץ האינתיפאדה, לפני כשנתייים, נעצרו ונכלאו בבתי כלא צבאיים כמאה סרבני שירות בשטחים. כיום עצורים בבתי הכלא הצבאיים 19 חיילים וקצינים בסדיר ובמילואים עקב סיבות אלה.  
=====================================================

https://web.archive.org/web/20170703113854/http://www.seruv.org.il/universitysupportEng_print.asp

BackOpen Letter from Faculty Members

We, faculty members from a number of Israeli universities, wish to express our appreciation and support for those of our students and lecturers who refuse to serve as soldiers in the occupied territories. Such service too often involves carrying out orders that have no place in a democratic society founded on the sanctity of human life. For thirty five years an entire people, some three and a half million in number, have been held without basic human rights. The occupation and oppression of another people have brought the State of Israel to where it is today. Without an Israeli declaration of an end to the occupation, accompanied by appropriate action–unilateral, if necessary–the present war is not being fought for our home but for the settlements beyond the green line and for the continued oppression of another people. We hereby express our readiness to do our best to help students who encounter academic, administrative or economic difficulties as a result of their refusal to serve in the territories. We call on the University community at large to support them. Faculty members who wish to join are welcome to contact Anat Biletzki (anatbi@post.tau.ac.il).This letter is being updated. So far, 360 faculty members have signed it.Tel-Aviv UniversityGadi AlgaziBenjamin ArbelMira ArielMordecai ArieliAharon AtzmonIrit AverbuchMichal AviadArnon AvronRon BarkaiOfer BarneaOuti Bat-ElAvner Ben-AmosZiva Ben-PoratSigal Ben-PorathLinda Ben-ZviRuth BermanAnat BiletzkiYigal BronnerJose BrunnerRaya CohenYinon CohenGerald CohenLeo CorryBilha Davidson-HaradDaniel DorTommy DreyfusZohar EitanMiri Eliav-FeldonGuy EvenAharon EviatarOvadia EzraRivka FeldhayAmos FiatMenachem FischGideon FreudenthalAriella FriedmanLyat FriedmanIris FryChaim GansIsrael GershoniRachel GioraSnait GissisEli GlaznerOfra Goldstein-GidoniYuval GorenJoseph GrodzinskyUri HadarAvraham  HeffnerTalma HendlerHanna HerzogZe’ev HerzogYoram HirschfeldSylvie HonigmanJulia HorvathEva JablonkaDaphna JoelNaftali KaminskiHaggi KenaanAviad KleinbergNora Korin-LangerJudy KupfermanYehuda KupfermanYitzhak LaorHerardo LeibnerElia LeibovitzDafna LemishShimon LevyOrly LubinRuth ManorUri  MaorShmulik MarcoAnat MatarAriel  MeiravBen-Zion MunitzHannah NavehJudd Ne’emanJoseph NeumannYehuda NinyAdi OphirRonie ParciackYoav PeledEinat PeledTamar PiterbergDanny RabinowitzZvi RaziRaanan ReinElchanan ReinerTanya ReinhartFreddie RokemDana RonTova RosenSharon RotbardZeev RotemShlomo SandRakefet Sela-SheffyRuben SeroussiAharon ShabtaiRonen ShamirEdna ShavitUzi ShavitLeon SheleffYishayahu ShenYehuda ShenhavElana ShohamyTali SiloniAmy SingerRosalie SitmanZvi TauberShula VolkovPaul WexlerMina WilsonAmnon WolmanEli YassifNeta ZivMoshe ZuckermannHebrew UniversityZach AdamAmotz AgnonDaniel  AmitShalom BaerMalachi Beit-ArieMatania Ben-ArtziJochanan BenbassatGershon Ben-ShakharShlomo BentinTzvi BentwichMichel BercovierLouise BethlehemMichael BrandeisMenahem BrinkerVictoria BuchRuth ButlerErik CohenItamar CwikSidra DeKoven EzrahiAvner De-ShalitFanny DoljanskiOtniel DrorDavid EnochYehouda EnzelRuma FalkRaphael FalkEmanuel FarjounMichal  FrenkelElizabeth FreundEhud FriedgutDov FriedlanderAvraham  GalDaphna Golan-AgnonAmiram GoldblumCharles GreenbaumRuth HaCohenDon  HandelmanAlon HarelGalit Hasan-RokemYaacov HasingHannan HeverCarola  HilfrichPeter HillmanAriel  HirschfeldUdi HrushovskiRonen KadmonMichael KerenOrna KupfermanRaz  KupfermanJohn LandauYonata LevyNati  LinialJeanette MalkinNina MayorekPaul Mendes-FlohrNilly MorNava MoranStephane MosesUzi MotroGad NathanAnat NinioIlana PardesNurit Peled-ElhananShmuel  PelegMotty PerryYuri PinesItamar PitowskyJulia ResnikYaacov RitovIlana RitovMoshe RonZeev  RosenhekIdan SegevBenny  ShanonGideon  ShelachTuvia ShlonskyNita ShochatYinon ShrimDavid  ShulmanIvy SichelWilfred SteinZeev SternhellMorris TeubalDudy TzfatiAmiel VardiVered VinitzkyMarcus WasemJoseph WeidenfeldAvital WolmanMenachem YaariJoseph ZeiraAnat ZeiraMoshe ZimmermanBen-Gurion UniversityYael AmitaiArie ArnonDanny Bar-OnNaomi BenbassatShmuel  Ben-DorIts`hak  DinsteinDalia DraiGerda Elata-AlsterDanny FilcAlon FriedmanOfer GalNeve GordonHaim GordonLev GrinbergYitzhak HenSam KaplanShoshana KeinyHanan KischBecky KookIlana KrauzmanIdan LandauDaphna LevitAmnon MeiselsPnina Mutzafi-HallerIsaac (Yanni) NevoDavid NewmanIris ParushAdi ParushAmit PinchevskiRenee PoznanskiHaggai  RamUri  RamAmnon Raz-KrakotzkinNomi ShirZvi SolovBarak WeissNitza YanayOren YiftachelJoseph YonahHaifa UniversityAnat ArielUri Bar-JosephYair BaumlBenjamin Beit-HallahmiDevorah BernsteinDavid  BlancAmit GazitAvner GiladiIlan Gur-ZeevYossi  GuttmanMeir HemoTali ItzhakiDeborah Kalekin-FishmanTamar KatrielAmalia KoriatVered KraussHaggai KupermintzRon KuzarMicah LeshemJoyce LivingstoneJudah MatrasAvraham  OzNira PancerKobi Peter (Peterzil)Roni PiskerHenry RosenfeldIlan SabanDalia SachsHannah SafranMichael SaltmanAnna SfardArie ShapiraIlan  TorenMichael YogevYuval YonayTechnionColman AltmanErez  BraunDavid  DeganiMichael FryHaggai GilboaJacob KatrielUri  KatzHubert Law-YoneYaakov OshmanDanny RitterShammai SpeiserBronek WajnrybIrad YavnehOfer ZeitouniAcademic College, Tel-Aviv-JaffaOfer FeinHanan FrenkRebecca JacobyMichal ParnasAvraham SchweigerEran ShadakhDorit ShweikiDani  SzpruchRoy WagnerWeizman InstituteOfer AharonyOded GoldreichSteve KarlishRon NaamanYossi NirItamar ProcacciaAmitai RegevDaniel RohrlichVered Rom-KedarUzy SmilanskyInterdisciplinary CenterDanny Ben-ShaharMike DahanBezalel AcademyZivia Yair AvigdorYuval BaerEyal Ben-DovMichal Broshi-BenlevyIdo BrunoMaya Cohen LeviAnat DavidTzachi FarberDavid GintonShuka GlotmanDavid GuggenheimLance HunterShmuel  KaplanAnat KatsirYaacov KaufmanSharon KerenGil KleinMarylou LevinItzik RennertMiri SegalArie SivanKeren VinerHaim  YakovyReuven  ZehaviSapir CollegeDaniel DeMalachOrly SokerTel-Hai Academic CollegeAvihu RonenAshkelon Academic CollegeMenashe ShwedOpen UniversityAmira GelblumSimona GinsburgKaye College of EducationDoron NarkissGordon College of Education – HaifaAnat BarneaCollege of ManagementReuven HoreshBar Ilan UniversityHannah KasherRimon KasherBezalel ManekinDavid SeneshAcademic CenterOrly ShenkerBeit Berl CollegeDiana Silberman-KellerLevinsky College of EducationDorit CohenRamat Gan CollegeYael BerdaAbroadJacques Negre

https://web.archive.org/web/20180713025920/http://www.seruv.org.il/UniversitySupportHeb_Print.asp

גילוי דעת של חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללותחזור

אנו חברי סגל מהאוניברסיטאות מביעים בזאת את תמיכתנו והערכתנו לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים בשטחים הכבושים. שרות זה כרוך לעתים קרובות מדי בביצוע פקודות שאין להן מקום בחברה דמוקרטית המאמינה כי כל אדם נברא בצלם. מזה 35 שנה, מוחזק עם שלם של שלשה וחצי מליון איש ללא זכויות אדם בסיסיות. הכיבוש והשליטה על עם אחר הביאו את מדינת ישראל אל המצב בו היא נמצאת היום. ללא הצהרה ישראלית על סיום הכיבוש המלווה במעשים – ולו גם מעשים חד-צדדיים, אין מלחמה זאת מלחמה על הבית כי אם על המשך הדיכוי והמשך מפעל ההתנחלויות. אנו מביעים בזאת את נכונותנו לעזור ככל יכולתנו לסטודנטים שכתוצאה מסירובם לשרת בשטחים יתקלו בקשיים לימודיים, כלכליים או מינהליים ואנו קוראים לקהילת האוניברסיטה לתמוך בסרבנים. סטודנטים מוזמנים ליצור קשר עם כל אחד מהחתומים למעלה. חברי סגל המעוניינים להצטרף מוזמנים לכתוב ל-anatbi@post.tau.ac.il רשימה זאת מתעדכנת, עד כה חתמו עליה 360 חברי סגל מהאוניברסיטאות. אוניברסיטת תל אביבמיכל אביעדאהרון אביתרגיא אבןארנון אברוןעדי אופיראירית אורבוךזוהר איתןגדי אלגזימירי אליאב-פלדוןבני ארבלמירה אריאלמרדכי אריאליענת בילצקיאבנר בן-עמוסזיוה בן-פורתסיגל בן-פורתלינדה בן-צבייגאל ברונרז’וזה ברונררות ברמןעופר ברנערון ברקאיאותי בת-אלעפרה גולדשטיין-גדעונייובל גורןרחל גיוראסנאית גיסיסאלי גלזנרחיים גנזיוסף גרודז’ינסקיישראל גרשוניבלהה דוידסון-הרדדניאל דורטומי דרייפוסאורי הדרסילבי הוניגמןג’וליה הורבטיורם הירשפלדתלמה הנדלראברהם הפנרחנה הרצוגזאב הרצוגמינה ווילסוןאמנון וולמןשולה וולקובפול ווקסלרנטע זיושלמה זנדצבי טאוברחוה יבלונקהדפנה יואלעלי יסיףרעיה כהןינון כהןג’רלד כהןחגי כנעןיצחק לאוראורלי לוביןשמעון לויאליה לייבוביץחררדו לייבנרדפנה למישאורי מאורבן-ציון מוניץענת מטראריאל מירברות מנורשמוליק מרקוג’אד נאמןחנה נוהיוסף נוימןיהודה נינירוזלי סיטמןטלי סילוניאיימי סינגררקפת סלע-שפיראובן סרוסיעובדיה עזראאהרון עצמוןעמוס פיאטתמר פיטרברגמנחם פישעינת פלדיואב פלדרבקה פלדחיגדעון פרוידנטלאריאלה פרידמןליאת פרידמןאיריס פריירוני פרצ`קמשה צוקרמןג’ודי קופפרמןיהודה קופפרמןליאו קורינורה קורין-לנגראביעד קליינברגנפתלי קמינסקידני רבינוביץטובה רוזןשרון רוטברדדנה רוןפרדי רוקםזאב רותםצבי רזירענן רייןטניה ריינהרטאלחנן ריינרעדנה שביטעוזי שביטאהרון שבתאיאילנה שוהמיליאון שלףרונן שמירישעיהו שןיהודה שנהבהאוניברסיטה העבריתצח אדםדוד אנוךיהודה אנזלויקטוריה בוךרות בטלרמלאכי בית-אריהלואיז בית-לחםמתניה בן-ארצייוחנן בן-בסטצבי בנטואיץ’שלמה בנטיןגרשון בן-שחרשלום ברמנחם ברינקרמיכאל ברנדייסמישל ברקוביארעמירם גולדבלוםדפנה גולןאברהם גלצ’רלס גרינבאוםאבנר דה-שליטפאני דולז`נסקיסדרה דיקובן אזרחיעתניאל דרורפיטר הילמןקרולה הילפריךאריאל הירשפלדרות הכהןדון הנדלמןיעקב הסינגאלון הראלאודי הרושובסקימרקוס ואסםיוסף ווידינפלדאביטל וולמןורד ויניצקיעמיאל ורדייוסי זעיראענת זעיראחנן חברגלית חזן-רוקםמנחם יעריאריק כהןיונתה לוינתי ליניאלג’ון לנדאוסטפני מוזסעוזי מוטרונילי מורנאוה מורןנינה מיורקז’נט מלכיןפאול מנדס-פלורענת ניניוגד נתןאייבי סישלאמוץ עגנוןדניאל עמיתאיתמר פיטובסקייורי פינסשמואל פלגנורית פלד-אלחנןרומה פלקרפאל פלקעמנואל פרגוןאילנה פרדסמוטי פריאהוד פרידגוטדב פרידלנדיראליזבת פריונדמיכל פרנקלאיתמר צביקמשה צימרמןדודי צפתירונן קדמוןאורנה קופרמןרז קופרמןמיכאל קרןזאב רוזנהקמשה רוןיעקב ריטובאילנה ריטובג’וליה רסניקעידן שגבניטה שוחטדוד שולמןזאב שטייןזאב שטרנהלטוביה שלונסקיגדעון שלחבני שנוןינון שריםמוריס תובלאוניברסיטת בן-גוריוןגרדה אילתה-אלסתריעל אמיתיאריה ארנוןנעמי בן-בסטשמואל בן-דורדן בר-אוןניב גורדוןחיים גורדוןעופר גללב גרינברגיצחק דינשטייןדליה דרעיברק וייסיצחק חןיוסי יונהניצה ינאיאורן יפתחאלדפנה לויטעידן לנדופנינה מוצפי-הלראמנון מייזלסיצחק (יאני) נבודוד ניומןצבי סולוברנה פוזננסקידני פילקעמית פינצ’בסקיעדי פרושאיריס פרושאלון פרידמןבקי קוקשושנה קייניחנן קישסם קפלןאילנה קראוזמןאמנון רז-קרקוצקיןחגי רםאורי רםנעמי שיראוניברסיטת חיפהענת אריאליאיר בוימלבנימין בית-הלחמידוד בלנקאורי בר-יוסףדבורה ברנשטייןיוסי גוטמןאילן גור-זאבעמית גזיתאבנר גלעדידליה זקשמאיר חמומיכאל יוגביובל יונאיטלי יצחקירון כוזרתמר כתריאלג’ויס ליוינגסטוןמיכה לשםיהודה מטרסאילן סבןמיכאל סולטמןאנה ספרדחנה ספרןאברהם עוזרוני פיסקרנירה פנסרקובי פתרחגי קופרמינץעמליה קוריאטדבורה קלקין-פישמןורד קראוסהנרי רוזנפלדאריה שפיראאילן תורןהטכניוןיעקב אושמןקלמן אלטמןארז בראוןחגי גלבועדוד דגניברונק ויינריבעופר זיתוניעירד יבנהאורי כץיעקב כתריאליוברט לו-יוןמיכאל פריידני ריטרשמאי שפייזרהמכללה האקדמית ת”א-יפורועי וגנררבקה יעקוביעופר פייןמיכל פרנסחנן פרנקערן שדךדורית שוויקיאברהם שוייגרדני שפרוךמכון וייצמןעופר אהרוניעודד גולדרייךיוסף ניררון  נעמןעוזי  סמילנסקיאיתמר פרוקצ`יהסטיב קרלישאמיתי רגבורד רום-קידרדניאל רורליךהמרכז הבין-תחומידני בן-שחרמייק דהאןאקדמיה בצלאלזיויה יאיר אביגדוראיל בן-דביובל ברעידו ברונומיכל ברושי בן-לוידוד גוגנהייםדוד גינתוןשוקה גלוטמןענת דודלנס הנטרקרן וינרראובן זהביחיים יעקובימיה כהן לוימרילו לויןמירי סגלאריה סיוןצחי פרבריעקב קאופמןגיל קלייןשמואל קפלןענת קצירשרון קרןאיציק רנרטמכללת ספירדניאל דה מלאךאורלי סוקרמכללה אקדמית תל-חיאביהו רונןמכללה אקדמית אשקלוןמנשה שוידהאוניברסיטה הפתוחהשמעונה גינצבורגאמירה גלבלוםהמכללה לחינוך ע”ש קיידורון נרקיסהמכללה לחינוך גורדון – חיפהענת ברנעהמכללה למנהלראובן חורשאוניברסיטת בר-אילןחנה כשררימון כשרבצלאל מנקיןדוד סנשהקריה האקדמיתאורלי שנקרמכללת בית ברלדיאנה סילברמן קלרמכללת לוינסקי לחינוךדורית כהןמכללת רמת גןיעל ברדהחו”לז’ק נגרה