18.11.21

Editorial Note

In June 2021, Yoav Galant, the then Israel’s Minister of Education, rejected the recommendation of the Israel Prize Committee to award Professor Oded Goldreich from the Weizmann Institute the Israel Prize for 2021 in the field of Mathematics and Computer Science.  Earlier this year, Goldreich had signed a petition that urged the European Union to withdraw funding from Ariel University in Horizon 2020. 

Goldreich sued, and, in August 2021, the Israeli High Court decided to cancel Galant’s decision. The High Court also tasked the current Minister of Education, Yifat Shasha-Biton, to review the Prize committee recommendation. 

On Thursday, Shasha-Biton rejected the Prize committee recommendation. She stated: “Prof. Goldreich’s signature on a petition calling for a boycott of an Israeli academic institution is an exceptional case that justifies the decision not to award the candidate the prize, despite his outstanding and impressive professional achievements in his field of research.”  She added, “As a Minister of Education and Chairman of the Council for Higher Education, I cannot award the Israel Prize for academic achievements, impressive as they may be, to those who call for a boycott of an Israeli academic institution.”  

She insisted, “In practice, Prof. Goldreich, as a first-class academic, who grew up in the academy in Israel and enjoyed its sponsorship and resources, tried to prevent academic and economic ties from a public institution – Ariel University – only because of its geographical location. This justifies depriving him of receiving the prestigious award,” the Minister wrote in her decision.  

She emphasized “that the purpose of the Israel Prize is to encourage Israeli creativity, excellence and research…  Denying the Prize to anyone who seeks to infringe on freedom of opinion, negates the purpose and objectives of the Israel Prize, and opposes the possibilities of creations and innovations. Awarding the Prize to someone who wishes to harm Israeli creativity and research will go against the purpose of the Prize. Such an absurdity cannot be accepted.” 

Goldreich’s lawyer Adv. Michael Sfard attacked the Minister’s decision, calling it “an unfortunate decision that inflicts a death blow on the prestige of the Israel Prize and continues the trend of incriminating leftist’s positions. A decision marred by improper political considerations and conveys that a prize that should be given for professional achievement is, in fact, also a reward for avoiding criticism of government policy. Prof. Goldreich does not need the honor, he has received international awards and badges for his work, it is the State of Israel that loses from the Minister’s decision.” 

The president of the National Academy of Sciences and its former presidents expressed regret and protest at the Education Minister’s decision: “The President of the Academy and its former presidents view with great concern the involvement of political considerations in decisions regarding the awarding of the Israel Prize to scientists, and express their strong protest against it. Political statements and actions, as in the present case, which are permissible according to the principle of freedom of expression, are irrelevant to the awarding of the prize. Under these circumstances, the current decision damages the status of the prize and that of Israeli science as a whole, as well as Israel’s scientific standing worldwide.” 

It must be added that Goldreich called for the boycott of Ariel University before. In 2010 Goldreich published and circulated an opinion piece by Dr. Anat Matar, discussing a boycott as a tool, which he edited and emphasized some key points, saying: “The only academic institution in the area that I would really like to harm is Ariel College,” emphasizing that “The boycott is the political instrument of the civil community… it is not a step that justifies itself and is detached from its possibilities of success. It is a tool. As such, it is subject to circumstances… Opposition to normalization is one of the main reasons for supporting the boycott policy in general, and those directed at the cultural and academic community of Israel in particular.” 

Both the presidents of the National Academy of Science and Sfard, insisted that it was Goldreich’s politics and ideology that had led to the decision to cancel his award. But this is not true.  Goldreich broke the Boycott Law that the Knesset enacted in 2011, extending to boycotting the settlements.  Calling for the boycott of Ariel University is illegal according to the Boycott Law.

Those who complain about the Minister’s decision need to be reminded that Goldreich broke the law and as a result he is not awarded the Israel Prize.

References:
https://www.jns.org/education-minister-denies-israel-prize-to-professor-who-supports-university-boycott/
Education minister denies Israel Prize to professor who supports university boycott

Professor Oded Goldreich’s attorney, Michael Sfard, pronounced the result “a wretched decision that continues the trend of criminalizing left-wing positions.”

(November 18, 2021 / JNS) Israel’s Minister of Education Yifat Shaha-Biton announced on Thursday that an Israeli professor who signed a petition calling for a boycott of Ariel University Center of Samaria will not receive the Israel Prize.

In doing so, Shasha-Biton upheld a decision by her predecessor, former Education Minister Yoav Galant.

Walla reported that in August, Israel’s Supreme Court judges overturned Galant’s decision to deny the award to Oded Goldreich, a professor at the Weizmann Institute of Science’s Faculty of Mathematics and Computer Science, instructing that the matter be returned to the aegis of the current education minister.

In a statement, Shasha-Biton said that Goldreich’s signature on a “petition that calls for the boycott of an Israeli academic institution forms an unusual case that justifies the choice not to grant the prize, despite his prominent, professional and impressive achievements in his area of research.”

She added that “as education minister and the chairperson of the Council for Higher Education, I cannot grant the Israel Prize for academic achievements, as impressive as they are, to someone who calls for a boycott of an Israeli academic institution.”

Shasha-Biton said Goldreich attempted to deny academic and economic links to a public institution “only due to its geographic location,” adding that this formed an unusual external circumstance justifying the decision to withhold the prestigious award.

She affirmed that the goal of the prize is to “encourage Israeli creativity, excellence and research.”

Goldreich’s attorney, Michael Sfard, pronounced the result “a wretched decision that lands a death blow on the prestige of the Israel Prize and continues the trend of criminalizing left-wing positions.”

He added that it “is dipped up to its neck in invalid political considerations and broadcasts [the message] that a prize that should be given for professional achievements is in actuality a prize for withholding criticism of government policy.”

=========================================================
https://www.academy.ac.il/News/NewsItem.aspx?nodeId=837&id=2213

An Open Letter from the President and Former Presidents of the Academy Regarding the Minister of Education’s Decision Not to Award the Israel Prize to Professor Oded Goldreich

18/11/2021
The President of the Israel Academy of Sciences and Humanities and its former presidents express their protest and deep sorrow over the final decision of the Minister of Education, Dr. Yifat Shasha-Biton, not to award the Israel Prize in Mathematics and Computer Science to Professor Oded Goldreich, due to his political views and actions. The sole criterion for awarding the Israel Prize in the scientific fields is excellence in research. It is thanks to this that the prize retains the position of the highest honor that the State of Israel bestows upon its scientists. The Prize Committee repeatedly found Professor Goldreich worthy of receiving the Israel Prize, for his accomplishments and excellence in research. The President of the Academy and its former presidents view with great concern the involvement of political considerations in decisions regarding the awarding of the Israel Prize to scientists, and express their strong protest against it. Political statements and actions, as in the present case, which are permissible according to the principle of freedom of expression, are irrelevant to the awarding of the prize. Under these circumstances, the current decision damages the status of the prize and that of Israeli science as a whole, as well as Israel’s scientific standing worldwide. The Israel Academy of Sciences and Humanities was established by law (1960/5721). Under this law, the Academy is required to advise the Government of Israel on subjects related to research and scientific planning that are of national importance, and is entrusted with the advancement of scientific excellence in Israel.Professor David Harel, President (elected 2021)Professor Nili Cohen, President Emerita (2015-2021)Professor Ruth Arnon, President Emerita (2010–2015)Professor Menahem Yaari, President Emeritus (2004–2010)Professor Jacob Ziv, President Emeritus (1995–2004)Professor Joshua Jortner, President Emeritus (1986–1995)

===================================================
https://news.walla.co.il/item/3471858

שאשא ביטון החליטה לא להעניק את פרס ישראל לפרופסור גולדרייך
לאחר שבג”ץ ביטל את החלטת שר החינוך הקודם גלנט שלא להעניק לגולדרייך את הפרס בשל חתימה על עצומה הקוראת להחרים את אוניברסיטת אריאל, הודיעה שרת החינוך כי ההחלטה עומדת על כנה. “אינני יכולה להעניק את פרס ישראל למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי בישראל”
סוניה גורודיסקי וטל שלו יום חמישי 18 בנובמבר 2021

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון הודיעה היום (חמישי) כי החליטה שלא להעניק את פרס ישראל בתחום המתמטיקה וחקר מדעי המחשב לפרופסור עודד גולדרייך. בכך, הותירה שאשא ביטון על כנה את החלטתו של שר החינוך הקודם, יואב גלנט.
באוגוסט ביטלו שופטי בג”ץ את החלטת גלנט למנוע מגולדרייך את הפרס בעקבות חתימתו על עצומה הקוראת להחרים את אוניברסיטת אריאל. השופטים הורו להחזיר את ההחלטה לשרה הנוכחית שאשא ביטון.
“חתימתו של פרופ’ גולדרייך על העצומה הקוראת להחרים מוסד אקדמי ישראלי מהווה מקרה חריג המצדיק את הבחירה שלא להעניק למועמד את הפרס, על אף הישגיו המקצועיים הבולטים והמרשימים בתחום מחקרו”, כתבה השרה שאשא ביטון. “כשרת החינוך ויו”ר המל”ג, אינני יכולה להעניק את פרס ישראל על הישגים אקדמיים, מרשימים ככל שיהיו, למי שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי”.
“הלכה למעשה, פרופ’ גולדרייך כאקדמאי מן השורה הראשונה, שצמח באקדמיה בישראל ונהנהמחסותה וממשאביה, ניסה למנוע קשרים אקדמיים וכלכליים, ממוסד ציבורי – אוניברסיטת אריאל – רק מחמת מיקומו הגיאוגרפי. קריאה זו לחרם על מוסד אקדמי ישראלי עולה לשיטתי כדי נסיבה ‘חיצונית’ חריגה המצדיקה לשלול ממנו את קבלת הפרס היוקרתי”, כתבה השרה בהחלטתה.
לדבריה, “בהקשר זה חשוב להדגיש, כי מטרתו של פרס ישראל לעודד יצירה ישראלית, מצוינות ומחקר. קריאה לחרם על מוסדות אקדמיים בישראל, חותרת תחת מטרה זו, שכן היא מבקשת לגדוע אתהיצירה, המגוון וחופש הדעות. חרם אקדמי מבקש לקבע עמדות מסוימות, ולשלול אחרות. שלילת הפרס ממי שמבקש לפגוע בחופש הדעות, מגנה למעשה על תכליותיו ומטרותיו של פרס ישראל,מגנה על האפשרות ליצור ולחדש. הענקת פרס ישראל למי שמבקש לחבל ולפגוע בעידוד היצירה והמחקר הישראלי, תחתור תחת התכליות שבהענקת הפרס. אבסורד כזה לא ניתן לקבל”.
עורך דינו של גולדרייך, מיכאל ספרד, תקף את החלטת השרה וכינה אותה “החלטה אומללה שמנחיתה מכת מוות על יוקרתו של פרס ישראל וממשיכה את המגמה של הפללת עמדות שמאל. ההחלטה טובלת עד צוואר בשיקולים פוליטיים פסולים ומשדרת שפרס שאמור להינתן בגין הישגים מקצועיים הוא למעשה גם פרס על הימנעות מביקורת של מדיניות הממשלה. פרופ’ גולדרייך לא צריך את הכבוד, הוא קיבל פרסים ואותות בינלאומיים על עבודתו, זו מדינת ישראל שמפסידה מהחלטת השרה”.
שר החינוך לשעבר, יואב גלנט, שבזמן כהונתו החליט שלא להעניק לגולדרייך את הפרס: ‏”אני מברך על כך ששרת החינוך הנכנסת אימצה את החלטתי שלא להעניק את פרס ישראל לפרופ’ גולדרייך. ‏כפי שקבעתי בהחלטתי, אין לאפשר מצב בו אדם פועל בידו האחת להחרים את מדינת ישראל ומוסדותיה האקדמיים, ובידו השנייה מבקש לקבל את פרס ישראל”.
בקואליציה החלו להישמע דברי ביקורת על החלטת השרה. ח”כ מיכל רוזין (מרצ) כתבה בחשבון הטוויטר שלה: “‏פרס ישראל ניתן על מצוינות אקדמית, לא על עמדות פוליטיות. ממשלה יקרה שלי – איפה השינוי?” בהמשך הוסיפה כי “שרת החינוך שגתה בהחלטתה לא להעניק את פרס ישראל לפרופ’ גולדרייך, זו החלטה שגויה מהותית ומשפטית. המשך רדיפת אנשים בשל דיעותיהם, זו לא ממשלת שינוי”.
גם חברה למפלגה, ח”כ מוסי רז, תקף את שרת החינוך: “שוחחתי עם פרופסור גולדרייך והבעתי בפניו שאט נפש מהחלטת שרת החינוך. ממשלת השינוי ממשיכה בדרכה של ממשלת הרדיפה והשחיתות. פרופסור גולדרייך הוא מדען בעל שם עולמי ונקבע כראוי לפרס ישראל על ידי ועדה מקצועית. רדיפה פוליטית נגדו בשל תמיכתו בשלום שוללת ממנו את הפרס”.
נשיא האקדמיה הלאומית למדעים ונשיאיה לשעבר הביעו צער ומחו על החלטתה של שרת החינוך: “רואים בדאגה רבה עירוב שיקולים פוליטיים בהחלטות הנוגעות למתן פרס ישראל במדעים ומוחים עליו בתוקף. התבטאויות ופעילויות פוליטיות, כמו במקרה הנוכחי, שהן בגדר המותר על פי עקרון חופש הביטוי אינן רלוונטיות בעניין הענקת הפרס. בנסיבות אלה יש משום פגיעה במעמדו של הפרס ובמדע הישראלי כולו, וכן במעמדה המדעי של ישראל בעולם”.
מנגד, בארגון הימין אם תרצו, שהוביל את המאבק נגד הענקת הפרס לגולדרייך, בירכו. “מצדיעים לשרת החינוך שקיבלה את ההחלטה הנכונה. לאחר מאבק ממושך שלנו יחד עם אלפי ישראלים, מי שיקרא להחרים את ישראל לא יקבל את פרס ישראל. נמשיך לפעול כדי לשמור על שקיפות באקדמיה ולחשוף את המחרימים”.
במרץ החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לגולדרייך את הפרס, על פועלו בנושא סיבוכיות חישובית. לאחר שגלנט גילה שגולדרייך חתום על פנייה לפרלמנט הגרמני לבטל את ההכרה בתנועת ה-BDS כתנועה אנטישמית, לצד חתימה על עצומה הקוראת להחרים את אוניברסיטת אריאל, הוא פנה לוועדת הפרס בבקשה לבחון מחדש את הענקתו.

בעקבות זאת, הוועדה עתרה לבג”ץ, ובהחלטת ביניים אישר בית המשפט לשר לבדוק תוך 30 ימים האם עמדותיו של פרופ’ גולדרייך מנוגדות לחוק למניעת פגיעה במדינה באמצעות חרם ולכן מצדיקות שלא לאשר את המלצת הוועדה.
בחודש יולי הודיעה השרה שאשא-ביטון כי לא תהפוך את החלטת קודמה בתפקיד. לאחר הודעה זו כתב היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו לבג”ץ כי ההחלטה לשלול את הפרס לא עומדת במבחן משפטי.

==============================================================
http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/PS/

	anat-bds.doc	2010-05-26 12:56	54K

על ההקשר של החרם האקדמי על ישראל

[מתוך תשובת ענת מטר לדיונים ברשת אוניברסיטאית על עניין החרם האקדמי על ישראל.]

[עריכה (ובפרט הדגשות) על ידי עודד גולדרייך]

בשנת 2005 יצאה קריאה מטעם החברה האזרחית הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על מדינת ישראל ומוסדותיה. על הקריאה הזו חתומים גופים רבים, איגודי עובדים, ארגונים חוץ-ממשלתיים ומפלגות, המבקשים לקדם מאבק לא מזוין בכיבוש המתמשך ובמדיניות האפרטהייד של ישראל. המהלך הזה הוא חלק ממכלול, אשר צד אחר שלו הוא, למשל, ההפגנות השבועיות נגד גדר ההפרדה וגזל האדמות. מי שהצטרפו למאבק הזה דוחים, מצד אחד, את שיתוף הפעולה המתמשך של הרשות הפלסטינית עם הפארסה המכונה “תהליך השלום”, ומצד שני את דרך ההתנגדות המזוינת.

הקריאה לחרם שואבת את השראתה מן המאבק באפרטהייד בדרום-אפריקה. מובן שהנסיבות ההיסטוריות אינן זהות, וגם צורות המאבק השונות אינן זהות, אבל ישנם קווי דמיון בצורת המשטר והתנהגותו, וכן ביחס הקהילה הבינלאומית (אני מתכוונת בראש וראשונה לתמיכה המסיבית של ארה”ב ואנגליה, בצד שאט-הנפש של קהילות בינלאומיות, איגודים מקצועיים וכו’). לא אעמיק כאן בניתוח ההשוואות; אציין רק כי אישים רבים, שנודעו במאבקם בדרום-אפריקה של האפרטהייד, מוצאים קווי דמיון כאלה ותומכים במהלכי ההחרמות נגד ישראל בשל כך.

החרם הוא המכשיר הפוליטי של הקהילה האזרחית – הפלסטינית, הבינלאומית, וגם הקהילה הישראלית הזעירה המבקשת להפגין סולידריות עם המאבק הזה, כמיטב יכולתה. הוא איננו תכלית לעצמה וגם לא צעד “מוסרי” גרידא; דהיינו, אין הוא צעד המצדיק את עצמו ומנותק מאפשרויות ההצלחה שלו. הוא כלי. ככזה, הוא כפוף לנסיבות, ואם יתברר, למשל, שהוא מזיק יותר משהוא מועיל – גם בטווח הארוך הנראה לעין – יהיה נכון לסלקו. כרגע, ניתוח המצב מצביע – בעיני תומכי החרם, כמובן – על היותו אחד הכלים הבודדים שעשויים להוליך את ישראל לשינוי מדיניותה הנפשעת (אולי ישירות, ואולי דרך שינוי מדיניותן של מדינות אירופה, ואפילו ארה”ב – מה שקשה להאמין – ביחס אליה). יתר על כן, נראה שדרכים אחרות חסומות לגמרי. התמיכה האמריקאית המסיבית, שטיפת-המוח הלאומנית, תמיכתה הכמעט-טוטלית של האוכלוסייה היהודית בישראל במהלכי ממשלותיה (93% תמכו במבצע “עופרת יצוקה”, למשל), וכן, גם שיתוף פעולה, שלא לומר התגייסות, של האליטה הכלכלית, התקשורתית והאקדמית – כל אלה מצביעים על כך שללא לחץ חיצוני לא יחול שיפור. אין פירושו של דבר שיש לוותר על דרכים אחרות של מאבק לא מזוין. נהפוך הוא. עבודה בתוך הקהילה הישראלית-יהודית נחוצה, ובמקביל, כמובן, נחוצה גם עבודה פנימית בתוך הקהילה הכבושה.

האינטרס הגדול של ממשלות ישראל הוא שמירת מראית-עין של נורמליות. ישראל מבקשת להציג את עצמה כלפי העולם המערבי כחלק אינטגרלי ממנו, כמדינה דמוקרטית, פתוחה, מתקדמת, ליברלית. ככל שמדיניותה הופכת לאלימה יותר, ככל שאופייה מתרחק יותר מן הדימוי הזה, כך מתגברים מאמציה לשמר את הדימוי. הקמפיין של “מיתוג מחודש של ישראל” – אותו ביקר עמיתנו קרלו שטרנגר ב”הארץ” לפני ימים אחדים – הוא חוד החנית של המאמץ הזה. לקהילה התרבותית והאקדמית מייחדים אנשי הקמפיין, במשרדי החוץ וההסברה, תפקיד חשוב. הן אמורות להציג את פניה היפות של ישראל ובכך לטשטש את שאין לראות.

ההתנגדות לנורמליזציה היא אחת מהסיבות העיקריות לתמיכה במדיניות ההחרמות בכלל, וכאלה המופנות כלפי הקהילה התרבותית והאקדמית של ישראל בפרט. כך, למשל, מתארגנות מחאות נגד אירועי תרבות ישראליים הממומנים על ידי משרד החוץ ומכוונים ל”מיתוג המחודש” – כפי שקרה בפסטיבל טורונטו לקולנוע בשנה שעברה; אמנים מתבקשים על-ידי תומכי החרם שלא להופיע בישראל, מרצים מתבקשים שלא להשתתף בכנסים בארץ, וכדומה.

אולם תפקידה של האקדמיה אינו מסתכם בהיותה ה”פנים הנאורות” שיש להציג בפני העולם כמסכה. העולם האקדמי מחובר בטבורו לממסד המדינתי ומשרת אותו, באינספור פרויקטים צבאיים, מדיניים והסברתיים. במקביל, ביקורת על מדיניות הכיבוש והאפרטהייד של ישראל כמעט ואיננה מושמעת בו – למרות ניסיונות גורמים שונים לצייר את התמונה אחרת. כל אלה הובילו את מנסחי הקמפיין הפלסטיני להכללה, באפיון החרם, גם של קריאה למשיכת השקעות במוסדות האקדמיים ולהימנעות ממימון פרויקטים אקדמיים – בפרט, כמובן, פרויקטים המשרתים ישירות את הממשלה. הרעיון הכולל הוא, שוב, הרצון להקשות על ישראל להתמיד בכיבוש, הן על-ידי הפיכת הכיבוש ל”לא משתלם” והן על-ידי חשיפת המקום אליו הידרדרה החברה הישראלית בפני חבריה עצמה, בדרך של הצבת מראה. לכן, אין לדבר על חרם על האקדמיה באופן מופשט ומנותק מן ההיבטים האחרים של המאבק הלא-מזוין לסיום הכיבוש.

עד כאן הצגה בסיסית של הרקע ההכרחי לדיון.  אני מבקשת להתייחס עתה, בקיצור ככל שאוכל, לכמה עניינים שעלו בהתכתבויות שונות.

שאלת החרם האינדיווידואלי מול זה המוסדי

כאמור, החל משנת 2005 נתנה החברה האזרחית הפלסטינית צורה ממוסדת לחרם. בצד הפנייה לקהילה הבינלאומית להחרמה, משיכת השקעות וסנקציות כלפי ישראל, ישנו גם פירוט של אופני ההחרמה הרצויים, וגם הסברים על אופני החרמה לא רצויים. על פי הפירוט הזה, החרם על האקדמיה הישראלית אינו כולל הימנעות מהזמנת אקדמאים ישראליים להרצאות וכנסים בחו”ל, שיתופם במחקרים, שיפוט ופרסום מאמרים וספרים שלהם, וכדומה. עד כמה שידוע לי, החל מאותה שנה, 2005, לא רבים המקרים בהם בחרו אקדמאים ברחבי העולם בדרכי החרמה כאלה.

שתי שאלות נוספות עלו בהקשר זה. ראשית, האם האקדמאים האירופיים מאמצים את הנוסח המוסדי-בלבד עליו דיברתי. לפי מיטב התרשמותי, הקריאה הפלסטינית יצרה מין “רגולציה” של החרם, ולכן פחתו המקרים שבהם קיבלו ההחרמות צורה אינדיווידואלית מן הסוגים האמורים. מקרים כאלה היו ועוד יהיו בוודאי, אבל לא התמיכה בקריאה הפלסטינית לחרם היא המקדמת אותם, אלא להיפך. בכל מקרה, הקריאה הפלסטינית מצביעה על קיומם של “אזורים אפורים”, ולי, כמו לאחרים – פלסטינים, ישראלים וזרים – יש לעתים הסתייגויות מפעולת חרם כזו או אחרת. אחרי הכל, פועל כל אדם לפי טעמו הפוליטי ומזגו האישי.

שנית, האם תמיכה בחרם מוסדי אינה, למעשה, גם תמיכה בחרם אינדיווידואלי. ובכן, כאן התשובה היא כן ולא. מובן שאקדמאים ייפגעו מכך שעמיתיהם יסרבו להגיע לכאן לכנסים שהם מבקשים לארגן. אבל (אם נסלק יוזמות אישיות מן הסוג האמור לעיל), לא תהיה פגיעה בהזמנת אקדמאים ישראליים לשבתונים והרצאות, בפרסומים וכו’. לעומת זאת ברור שקרנות מחקר תדולדלנה, השקעות באוניברסיטה תצטמצמנה, וכו’. כן, זה מחיר שלדעתי הקהילה האקדמית רבת-הפריבילגיות צריכה לשלם – מן הנימוקים שהבאתי לעיל.

תמיכה במהלך מסוים (כמו תמיכה בחרם) מאפשרת – תמיד – ניצול שלו או פרשנות מוטעית שלו

(למשל שימוש בחרם על-ידי גורמים אנטישמיים, או אחרים, שאינם מונעים מרצון לסיום הכיבוש ומדיניות האפרטהייד בלבד). אפשרות זו קיימת, ולדעתי, כל שאפשר לעשות נגדה הוא הבהרה חד-משמעית של הרציונל של החרם, מטרותיו, מסגרתו, וכו’. מצד שני, לא רק מעשים, אלא גם מחדלים, מפורשים ומנוצלים על ידי גורמים שונים ומשונים, ודי לחכימא ברמיזא.

מדוע דווקא ישראל?

אחת מן השאלות הקשות יותר בה נתקלים תומכי החרם היא השאלה, הסבירה לגמרי, בעניין ייחודה של ישראל. האם פשעיה של ארה”ב קטנים יותר? ואלו של אנגליה? כידוע, חומסקי נמנע מהחרמה משום שהוא טוען שהיא מפלה את ישראל לרעה ביחס לארצו. מן הצד השני, נהג הפיסיקאי, פרופ’ דניאל עמית המנוח, להחרים גם את האקדמיה האמריקאית. אבל אני לא שם. למה? משום שהחרם הוא כלי פוליטי ולא מטרה לעצמה ומשום שיש כמה הבדלים בין ישראל לארה”ב. ציינתי שהחרם איננו מצדיק את עצמו כשלעצמו, במנותק מאפשרויות ההצלחה שלו, מהנסיבות. כדי לקבל הנמקה כזו צריך לאמץ גישה מסוימת ליחסים בין מוסר ומחשבה פוליטית. זו סוגיה פילוסופית חשובה, שלא זה הפורום המתאים לבירורה, אך דנתי בה ובכוונתי לדון בה בהקשרים המתאימים. על כל פנים, כמו במקרה של דרום-אפריקה, מסתמן סיכוי שהחרם על ישראל יישא פירות (ואולי משום כך הוא מבהיל כל כך ישראלים רבים). אין צל של אפשרות אפילו לדמיין חרם על כלכלתה, תרבותה והאקדמיה של ארה”ב, ומובן שאין שום סיכויי הצלחה לחרם כזה.

זה המקום בו שואל אדם את עצמו: האם תמכתי, או הייתי תומך, בחרם על דרום-אפריקה? מי שמשיב בחיוב, צריך לדעתי לשאול את עצמו מדוע לא כאן ועכשיו. [עודד: יתכנו תשובות סבירות לשאלה מדוע לא “כאן ועכשיו”, אבל תשובות סבירות צריכות להיות מנוסחות במונחים יחסיים (ולא מוחלטים) ולהתייחס לנסיבות הפוליטיות של “כאן ועכשיו” – הן מבחינת הצורך להחריף את המאבק במדיניות הישראלית והן מבחינת האפקטיביות הצפויה של צעדים מסוימים.]

שאלה מקבילה, מן הצד השני, נוגעת לפשעיהן של ארצות כמו סין או איראן. מדוע לא להחרים גם אותן? ובכן, ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית יותר מסין או איראן, ולדעתי ליומרה הזו יש מחיר. יתר על כן, ישראל זוכה להטבות מפליגות ממדינות המערב בשל ה”דמוקרטיה” בה היא מתפארת לשווא. קיצוץ בפריבילגיות הללו, לנוכח מדיניותה, נראה לי מעשה ראוי וחשוב.

מדוע אינני מתפטרת?

השאלה הזו מניחה תשובה לשאלה אחרת: האם אני, כלשון העצומה, מבקשת לפגוע בעמיתיי ובתלמידיי, באוניברסיטת תל-אביב וביתר האוניברסיטאות בארץ? תשובתי (הצפויה) היא לא ולא. המוסד האקדמי היחיד בסביבה שהייתי רוצה באמת לפגוע בו הוא מכללת אריאל, ולכך, נדמה לי, שותפים גם אחרים. (אגב: אלה צריכים לשאול את עצמם אם אינם מייחלים לחרם על המרכז האוניברסיטאי באריאל; אם יסרבו להרצות שם ולהשתתף בכנסיו; אם יתמכו בהסבת השקעות ממנו. אם ישיבו בהן על השאלות הללו, ברי שאף הם שמים סייגים לאותו “חופש אקדמי” בו מרבים לנפנף כאן לשווא לאחרונה – ובצדק יעשו כן. אינני מבקשת חלילה לגזור גזירה שווה בין מכללת אריאל לבין האוניברסיטאות הישראליות, אולם את הנקודה הזו חשוב להבהיר.)

איך זה שאני תומכת בחרם ובכל זאת רוצה בטובת האוניברסיטה? ממש כשם שאני רוצה בטובת ישראל ומצדדת בחרם עליה. תביעה להתפטרותי מן האוניברסיטה גוררת גם תביעה להסתלקותי מן הארץ. אין לי צל של ספק שסיום הכיבוש ומדיניות האפרטהייד נחוצים למען עתיד טוב יותר, לכולנו, במקום הזה; וכאמור, אני מאמינה שלחץ בינלאומי, כפי שתיארתי לעיל, הוא כלי חשוב לקידום המטרה הזו. כולנו חברים בקהילות שונות, והפגנת סולידריות עם קהילה אחת עשויה להתנגש עם הסולידריות שאנחנו מפגינים כלפי האחרת.  הסולידריות הראשונית שלי עתה היא עם חבריי למאבק הבלתי מזוין נגד הכיבוש. עם זאת, אני רואה את עצמי בשר מבשרה של הקהילה האקדמית בישראל. היא חשובה לי, היא מהווה חלק משמעותי מחיי, תלמידיי חשובים לי מאד וכך גם עבודתי האקדמית. בוודאי שהתנגשות כזו יוצרת מתיחות – אולי אפילו סתירה. מי שמאמין שאפשר לחיות ללא סתירות ומתחים פנימיים, יבושם לו. בלי שום קשר לנושא הנוכחי, אני לא מאמינה באפשרות כזו. רצוי, כמובן, למוסס את המתח, ואת זאת אני עושה יום יום, בתפקודי באוניברסיטה ובשמאל.

לעניין הפגיעה באוניברסיטה יש להוסיף עוד שני היבטים לפחות. הראשון הוא שגם אמצעי השביתה (אף הוא אמצעי פוליטי, לא מנותק מהקשר ולא בר-הכללה באופן פורמלי), שכולנו או לפחות רובינו תומכים בו, עשוי להזיק בטווח הקצר. השביתה הגדולה של הסגל אכן הזיקה לכיסי האוניברסיטה. סטודנטים עזבו לטובת המכללות, בטענה ש”שם לא שובתים”. (למרבה השמחה הם התבדו – ראו את מכללת ספיר.) דרישות שאנחנו מעלים, בצדק רב, לגבי העסקתם של עובדי הקבלן, או המורים-מן-החוץ, אף הן מרעות לכאורה את מצבה הכלכלי של האוניברסיטה – ובכל זאת אנחנו מאמינים שהן מוצדקות, ואף מצדיקות שביתות וסנקציות שונות.

ההיבט השני נוגע למה שאפשר לקרוא לו בהכללה “המיליטריזם של האוניברסיטה”. שיתוף הפעולה הסמוי והגלוי עם הצבא, תוכניות הלימוד המיוחדות, מינוי מרצים שמוצנחים היישר מן הפיקוד הבכיר – כל אלה, שהאוניברסיטה נוטה להתגאות בהם, מזיקים לה, לטעמי, לא פחות מן התמיכה בחרם. הרבה יותר. אינני מתכוונת רק ליחסי-החוץ, לעובדה שהמיליטריזם הזה מקל על תומכי החרם. אני מתכוונת קודם כל לפרצופה של האוניברסיטה עצמה, לסדר היום של מחקריה, למחויבותה האזרחית.

עד כאן. חשבתי לכתוב לכם מסמך קצר המכיל תשובות לשאלות, אך משהתיישבתי לכתוב אותו הבנתי עד כמה ניסיון כזה הוא מופרך. ברור לי לגמרי עד כמה קשה סוגיית החרם (הכולל, וזה על האקדמיה בפרט). אינני מצפה לשכנע איש, אלא לסלק אי הבנות ולהציע לכם לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. ברור לי גם שלשם ראייה כזו דרושה הסכמה מינימלית בעניינים הפוליטיים. יתר על כן, אני סבורה, וכתבתי על כך בהרחבה בהקשר האקדמי, כי דרוש לה גם שינוי בהוויה, באורח החיים. אבל, כאמור, עד כאן.

[מאי 2010]