The Stolen Yemenite Children Affair – The Academic Debate


Editorial Note

Last week IAM reported that pro-Palestinian groups have been using the “kidnapped” Yemenite Children Affair to bash Israel. The IAM post stressed that not a single case of a kidnapped child was evidenced. The accusations of kidnapped children came from Israeli activists, among them academics. A lively debate took place on the Academia IL Network in 2020.

Dr. Nathan Shifriss, University of Haifa, one of the academic leaders of the accusers, blamed the Israeli establishment for kidnapping the missing Yemenite children. He wrote an email with the headline, “Indeed, a campaign of silence on the case of the kidnapped children of Israel.” Shifriss attached his summary of research from 2019, titled “The case of the Yemeni children as a case of systematic removal, banish and disappearance of healthy toddlers from their families.” Shifriss began by quoting David Ben Gurion, the then Prime Minister and Minister of Defense. They spoke in a government meeting on 7/6/1949, just a few weeks before the beginning of the great wave of immigration from Yemen, and said: “After learning about the high mortality among children, and hearing the opinion of Prof. [Shaul] Adler, that the army should intervene, I contacted the head of the medical service. I told him that this was not a military matter but a question of saving children. You have to approach the thing like an army matter… Several actions are needed to save the children. Most of the children are of Mizrahi descent, whose parents don’t know what hygiene, cleanliness, or medical treatment is. Not only do they not know it, but they don’t allow doctors or medics to go to see the children. There were cases where nurses were attacked, beaten, and driven away when they wanted to take the children to be treated. To correct the situation, three things are necessary: A. Hygienic action is necessary to destroy the flies, mosquitoes, and other creepers that transmit the diseases; B. an educational training operation for parents that they know how to take care of children; C. Hospitalization of the children, taking the children out of the camps, isolating them from the mothers, because they prevent help to the children (emphasis mine, N.S.).

Shifriss stated, “there is an institutionalized kidnapping, showing the methods of defrauding the families, taking the children away, making them disappear, and suppressing protests. One by one, the parents negate all the ‘reassuring’ explanations of the establishment according to which things never happened. In particular, based on several assertions by the State’s Commission of Inquiry, I demonstrate that the report issued is clearly false. I am often asked how I dare to go against the conclusions of three commissions of inquiry, the last of which is a state commission. The very question dumbfounds every time: Should the world of academia stand up to the government and its investigative courts, which, as we know in many cases, produce investigations on behalf of it?”

According to Shifriss, a total of 2,050 cases of disappearance have been recorded. The affair lasted close to 100 years: the disappearance of children spanned about 45 years, starting in 1934 amid the British mandate period and ending in 1980, about three decades after the establishment of the state. Of the known kidnapped cases, approximately 115 (6%) occurred in medical institutions of the Jewish community from before the establishment of the state to its first days; about 1,760 (86%) in the first decade – to the state, of which about 925 in the years 1949-1950; and about 170 (8%) between 1959 and 1980. The children were hospitalized, the healthy ones for preventive medicine purposes, the sick for healing, and those born right after birth in at least 65 institutions all over the country. The disappearance of the children from the sight of their parents, and above all when the families still lived in the camps, usually took place according to a fixed pattern. A structured three-station traffic route, beginning in medical institutions in the camps, mostly nurseries, continued in hospitals in the cities and ended in children’s institutions of the women’s organizations. 

For Shifriss, it was sudden death notifications for children in normal medical conditions while refraining from showing parents a body, participating in the funeral, or showing them a grave.

Several academics countered these arguments. Dr. Dov Levitan, Ashkelon Academic College, has researched this issue for over 35 years. He explained that the problem was the failure to report to the Ministry of the Interior, the children who died. This resulted in the children continuing to be registered as if they were still alive, hence the sending of army conscription orders to children who had passed away a long time ago. In a census conducted in 1961, dozens of cases appeared again in which, on the one hand, the missing child had a file (because it was not recorded that he died), and on the other hand, the child was not absent (because he died). In his stupidity, an official at the Ministry of Interior recorded in the files that these children (who were born 8-12 years earlier) had ‘left the country’ in 1961 (or around that time)… So family members who saw this listing in the relevant files at the Ministry of Interior, and received conscription orders for the missing child, had no doubt: the child was smuggled out and adopted abroad in 1961 or at a nearby date. However, since then, the State of Israel has tried to correct the terrible mistakes and established three commissions of inquiry. These commissions all concluded that not a single child was abducted or adopted illegally.” Still, family members are convinced that in the early days of the State of Israel, terrible crimes were committed, and children were kidnapped for adoption or to conduct medical experiments on them. Levitan says this is a”blood libel against the State of Israel.”

Prof. Esther Meir-Glitzenstein, Ben Gurion University, wrote, “I researched the case of Yemenite Jews immigrating to Israel. In light of the findings of my research on the considerable extent of diseases and mortality during the aliyah journey in Yemen and the transit camp in Aden, and knowing the conditions that prevailed in the immigrant camps in Israel, including the polio disease that broke out at the same time, I argued that the high mortality is the explanation for the disappearance of most of the children. These things are in line with the main conclusions of the State Commission of Inquiry.“

Prof. Yechiel Michael Bar-Ilan, Tel Aviv University, wrote an academic article about the case. He summarized, “The tragedy of the Yemeni immigrants was the infant mortality which reached over 60%. The average at that time was 3%. Today’s mortality in Israel is 3 per thousand. These are almost unimaginable numbers. The mourning of death was suppressed and replaced by an ethos of institutionalized kidnappings. This baseless ethos degrades and hides the true grief and the price paid by the immigrants from Yemen and Aden. The health policy regarding all immigrants (not necessarily those from Yemen, and no less concerning Holocaust survivors) was to isolate the babies as much as possible, and certainly the sick babies and children, in open or closed institutions (with accommodation), i.e., children’s homes. Many parents refused to hand over sick children to hospitals, and there is clear documentation that the babies died in the orphanages. In many cases, the sick or suspected ill babies were taken by stealth or force to the hospital. Under these circumstances, it is not true to say that the doctors ‘kidnapped’ or ‘stolen’ babies, just as it is not true to say that the unwilling parents ‘neglected’ the children and ‘abused’ them. 

Bar Ilan argued that ‘In my research, I have gathered diverse testimonies about babies who died in a tent in the passage after their parents refused to hospitalize them or after no place for hospitalization could be found for them. Focusing only on babies who were hospitalized and disappeared or died is flawed. Military medicine tried to promote stronger measures to control epidemics. The medical corps demanded that doctors and medical teams be mobilized by emergency order, that the immigrant camps be quarantined (as was sometimes imposed on residences of permanent servants and kibbutzim when epidemics broke out in them), and that all babies be removed from the camps. The Ministry of Health, the immigrant medical service (on behalf of the Ministry of Health and in cooperation with Hadassa), opposed this policy and, in fact, created sub-hospitalization for sick babies among the immigrants. Delegations from abroad in the children’s homes in the immigrant camps were of medical consultants and benefactors from abroad for donations. Unlike the babies’ parents, these guests were not carriers of typhoid and other contagious diseases, so they had more access to the babies than family members. However, doctors tried to limit their access to babies. The doctors had severe criticism both towards the health habits of Ashkenazi immigrants and also towards the veterans. Terrible (relatively) outbreaks of paralysis of children occurred in kibbutzim that refused to obey the instructions of the Ministry of Health.”

 Bar-Ilan conducted a detailed study of the documents of institutions which shows the total numbers of “children’s arrangements” during the Great Aliya period – “what were the criteria for ‘outside the family’ arrangement and where were the children transferred (to institutions and not to adoption or foster care).” The news of the death of these children was a “surprise only to the hopeful parents and researchers who did not check medical records but declared that the children were in a ‘reasonable’ condition, with ‘mild diarrhea’ and so on. In the state archives, you can find complete lists of all the children in the Jerusalem Wizo dormitory, etc. Names are blacked out, but the birth dates and weights of the babies are recorded, as well as medical diagnoses. It can be seen that these children suffered from serious illnesses and were significantly underweight. They are not babies that anyone would be interested in buying. On the contrary, orphaned and abandoned babies of veterans (not new immigrants) stayed for many months without finding a place for them. There is documentation of many orphaned babies staying in institutions, and it is not clear why it was necessary to wait for Yemeni immigrants to kidnap children for adoption.” 

Bar-Ilan then argued that “it was not acceptable to show a pregnant mother the dead baby in those days. Death certificates were not routinely issued, and there was no need to ask the family for consent for an autopsy. Licensed burials were also carried out without family members. There were no procedures for identifying babies and newborns, etc.” 

The studies quoted above have highlighted the possible sources of the problems with the Yemenite (Mizrachi and Balkan) children affair. Cultural clashes, the chaos in the state’s early days, which was overwhelmed with waves of mass migration, and bureaucratic mistakes combined created the phenomenon. This is not mentioned in the work of activist scholars like Shifriss, who constructed their work around a theory that the Yemenite babies were stolen and given by Ashkenazi clerks to Ashkenazi parents or sent abroad. Not incidentally, this story fits well with the narrative that the “hegemonic” Ashkenazim abused the non-European Jews and the Palestinians. As well known, this is part of the metanarrative used to demonize the Jewish state. 


———- Forwarded message ———
From: Snath Shifris<>
Date: Sun, Sep 6, 2020 at 8:11 PM
‪Subject: [Academia-IL-Bashaar] אכן כן, מסע השתקה בנושא פרשת ילדי ישראל החטופים‬
To: Academia network IL <>

מול מופעי המכחישנות והמשתיקנות, הליצנות והכזב, כולל ברשת אקדמיה, אביא בצרופה הראשונה שוב את תקציר מחקרי, בסימן עשרת ימי תשובה הממשמשים ובאים; ובצרופה השנייה – הזמנה לאירוע זום על הפרשה בימים הקרובים, בסימן מחאה על תביעת ההשתקה הנ”ל.   

בייחולים להוצאת האמת הכואבת לאור השמש המטהרת,

נתן שיפריס

פרשת ילדי תימן כפרשה של הוצאה שיטתית, הרחקה והעלמה של פעוטות בריאים ממשפחותיהם
נתן שיפריס
לאחר שנודע על התמותה הרבה בין ילדים, ושמעתי חוות דעתו של פרופ’ ]שאול[ אדלר, שהצבא צריך להתערב,
פניתי לראש השירות הרפואי. 1 אמרתי לו שזה אינו עניין צבאי, זוהי שאלת הצלת ילדים. יש לגשת לדבר כמו
שניגשים לעניין צבאי. ]…[ להצלת הילדים דרושות כמה פעולות. רוב הילדים הם מעדות המזרח, שההורים
אינם יודעים מה זאת היגיינה, ניקיון, טיפול רפואי, לא רק שאינם יודעים זאת, אלא אינם נותנים לרופא או
לחובשת לגשת לילדים, היו מקרים שהתנפלו על אחיות, היכו אותן, גירשו אותן כאשר רצו לקחת את הילדים
לטיפול, ולתקנת המצב נחוצים שלושה דברים: א. נחוצה פעולה היגיינית להשמדת הזבובים, היתושים ושאר
הרמשים המעבירים את המחלות; ב. פעולת הדרכה חינוכית להורים שהם ידעו לטפל בילדים; ג. אישפוז
הילדים, הוצאת הילדים מהמחנות, בידודם מהאמהות, כי הן מונעות עזרה מהילדים )ההדגשות שלי(.
)ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, ישיבת ממשלה מ – –
6.7.1949 , שבועות ספורים לפני תחילת הגל הגדול של העלייה מתימן(
“היתה תקופה שבאו כמות אנשים מאמריקה למחנה ]עין שמר[ א’, ג’, ה’, ושיחקו עם הילדים. אחת ישבה עם –
ילדה, צלצלה לה באוזן, עשתה לה כל מיני תנועות. ראיתי בדיקת רופאה שישבה לידה. הבנתי שהיא באה
לבדוק אם היא רואה טוב, אם היא שומעת טוב. באו, הביאו שק של בובות. אז חילקו לכל ילד למיטה. הם
בעצמם נכנסו, לא אמרו מאיפה באו, לא כלום. כמו זרם של גשם, לא יותר משבועיים. לא דיברו איתנו מילה.
צעירות, נגיד בגיל 30 , 32 , 20 , נראות יפה, אלגנטיות. היו חוזרים למחרת ובאים לאותו ילד, לאותה מיטה. מנהל
המחנה לא בא איתם. ]…[ המנהלת לא באה, ]…[ האחראית לא באה. רק הם נכנסו לבד לכל המחלקות. נעלמו
הרבה באותה תקופה, היה כל יום חסר ילד. איפה הוא? חולה, שלחו לחיפה. והוא היה בריא, אכל ארוחת ערב
ולא היה לו כלום. גם בביתן א’ סיפרו לי חברות שהיו שמה עוד יותר אנשים, הביאו המון מתנות לילדים”.
)יהודית דורני, מטפלת בבית תינוקות במחנה עין שמר, עדות בוועדת –
החקירה הממלכתית, 7.10.1996 )
“הגיעו מכוניות יפות ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים יפה, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. האחיות
היו מתעסקות איתם. לקחו תינוק או תינוקת. עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. ]…[ שאלתי את
האחיות: רגע, לאן לוקחים אותם? למה לוקחים את התינוקות? אז הן אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר
טובים כדי לשפר את המצב שלהם, לתת להם תנאים יותר טובים. הם הולכים להיות במשפחה אחרת ששמה יש
להם סיכוי להישאר בחיים, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי, שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו
להם אוכל. שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים. כשבאו ההורים הביולוגיים, שיקרו להם שהילדים
מתו. יש פה הורים שבוכים על הילדים שנעלמו להם ואין להם כל סיכוי למצוא אותם. היינו עדוֹת לזה. אבל לא
היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם. ]…[ אנחנו
ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. ידענו
שהולכת שם רמאות. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? לא היתה לנו שום סמכות להתערב. היינו בסך הכל
)שושנה שחם, מטפלת מתלמדת בבית תינוקות במחנה ראש העין, –
ראיון עיתונאי עם תמר קפלינסקי, ‘ידיעות אחרונות’, 5.10.2018 )
חלפו כבר שבעים שנה מתקופת הגאות ב’פרשת ילדי תימן’, בימי העלייה הגדולה של ראשית המדינה, ובעיקר מתימן;
עשרים וחמש שנים מגל המחאה העיקרי על הפרשה בהובלתו של הרב עוזי משולם ז”ל ) 1994 (, שנפטר לפני שש שנים
)גילוי נאות: התחלתי לעסוק בחקר הפרשה בראשית שנות ה- 90 , ופעלתי להבאתה לציבור דרך תזכירים והחתמה על
עצומה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, עם פרוץ המחאה הצטרפתי אליה ואף נעצרתי עקב כך ונכלאתי לשלוש שנים(;
וכשנות דור מסיום פעילותה של ועדת החקירה הממלכתית בדלתיים פתוחות, שהוקמה הודות לאותה מחאה ופסקה
בתום פעילותה שרובם המכריע של הילדים היו חולים ונפטרו.
אף שברקע למינויה ניצבו חשדות כבדים מצד משפחות הנעדרים שהילדים נחטפו בתהליך שיטתי ומאורגן, ואם כך
מתבקש שלתהליך יתלוו רישומי פטירה תואמים, השתיתה הוועדה את תזת הפטירות על סמך מסמכים ורישומים
מבלי להטיל כל ספק בתוקפם ובאמינותם. וכבר עמד על כשל בסיסי זה ביחס לכלל תפקודה של הוועדה המשפטן
פרופ’ בועז סנג’רו, שטען כי היא לקתה בליקוי הבסיסי ביותר שחקירה יכולה ללקות בו, היעדר חשד. 2
1 ד”ר חיים שיבר )שיבא(, מייסד השירות הרפואה הצבאי וקצין הרפואה הראשי הראשון של צה”ל דאז, מקורבו של דוד בן גוריון. –
2 סנג’רו בועז, ‘באין חשד אין חקירה אמיתית: ‘דו”ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן”,
תיאוריה וביקורת, 21 ( 2002 ,) 47 — 76 .
עתה, אומנם מאוחר מידי, ובכל זאת, הגיע שלב המחקר האקדמי של הפרשה, שביטויו בהופעתם באחרונה של שני
הספרים המחקריים הראשונים על אודותיה:
א. קובץ המאמרים ‘ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן’, בעריכה של פרופ’ טובה גמליאל ושלי
)רסלינג והאגודה לטיפוח חברה ותרבות(;
ב. הספר ‘ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההשתקה’, מחקרי על הפרשה )ספרי עליית הגג וידיעות ספרים(.
בספרי, כמו גם במאמר שכתבתי לקובץ המאמרים, אני מוכיח בשורה ארוכה של טיעונים שמאחורי פרשת ילדי תימן
עומדת חטיפה ממוסדת, מציג את השיטות להונאת המשפחות, להרחקת הילדים מהן, להעלמתם ולדיכוי מחאות
ההורים, מפרק אחד לאחד את כל ההסברים ה”מרגיעים” של הממסד שלפיהם לא היו דברים מעולם ובפרט מדגים על
סמך שלל קביעות של ועדת החקירה הממלכתית שהדו”ח שניפקה הוא כוזב במובהק. רבות אני נשאל כיצד אני מעז
לצאת נגד מסקנותיהן של שלוש ועדות חקירה, האחרונה שבהן ממלכתית, וכל פעם מחדש משתומם על עצם השאלה:
האם על עולם האקדמיה לכוף קומה מול השלטון ומול ערכאות החקירה שלו, שכידוע במקרים רבים מייצרות חקירות
מטעם? האם בסיס ההצדקה לקיומה של האקדמיה אינו להקשות על המוסכמות, להטיל ספק, לתהות על אמינותו של
ידע/ “ידע” הגמוני, לחתור להעמיק לחקר האמת ללא מורא וללא כחל ושרק?
קובץ המאמרים ‘ילדים של הלב’ הרקע לפרשה בשני מרחבי הקשר –
עם כ- 15 מאמרי הקובץ, הבוחנים בשלל דיסציפלינות ושאלות מחקר את הפרשה וממשקיה, נמנים ארבעה מאמרים
המציגים את הרקע לה, על האווירה החברתית והתרבותית ועל המעשים הפוליטיים והציבוריים שנגזרו ממנה, אווירה
ומעשים שקדמו לפרשה, שנכחו במהלכה ושהשתלשלו ממנה. רקע זה, החיוני להבנתה, כולל שני הקשרים מרכזיים
שבתוכם היא שזורה:
א. ההקשר המקומי החברתי עדתי שלושה מאמרים בקובץ נדרשים להקשר זה. מאמרה של פרופ’ בת ציון עראקי – – –
קלורמן מתאר את הדימויים האוריינטליסטים השליליים שראשי היישוב ואנשי תנועת הפועלים ייחסו לעולים מתימן.
מ”תוקף” דימויים פטרונליים אלו יועד לעולים תפקיד נחות של “פועלים טבעיים” הנחוצים למיזם “כיבוש העבודה”,
והם הופלו לרעה ביחס לעולים מאירופה בהקצאת משאבים, קרקעות ושכר. מאמרן של ד”ר דפנה הירש וד”ר סמדר
שרון מפנה את הזרקור מהדימויים השליליים הכלליים שרחשה ההגמוניה האשכנזית בתקופת המנדט ובראשית ימי
המדינה כלפי העולים מהמזרח, ובפרט מתימן, למרכיב מרכזי אחד מדימויים אלו, תפישת עולים אלו כנעדרי כשירות
הורית ראויה. מ”תוקף” שיח ההורות הלקויה נגזרה הקריאה הרווחת להציל את ילדי העולים וננקטו פרקטיקות
הגמוניות, בעיקר בתחומי הבריאות והרווחה, של התערבות בחיי משפחותיהם בהתאם לתאוריות הטיפוליות
המערביות בנות הזמן. ומאמרה של פרופ’ אסתר הרצוג, המתחקה אחר מדיניות הרווחה של מדינת ישראל מאז
הפרשה ועד ימינו בסוגיית ‘קטינים בסיכון’. מדיניות זו “מצדיקה” במקרים לא מעטים מעורבות מערכתית, והפעם
בגלוי ובגיבוי בית המשפט, בהוצאה כפויה של תינוקות, ילדים ובני נוער מקבוצות מוחלשות ובהעברתם לאימוץ
במשפחות מבוססות יותר או בהשמתם הכפויה במוסדות רווחה; בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת.
ב. ההקשר העולמי מאמרה של ד”ר רות אמיר ממקם את פרשת ילדי תימן של ראשית ימי המדינה בהקשר הרחב –
של מפעלי העברה בכפייה של ילדים בני שכבות כלכליות ו/ או חברתיות מוחלשות, שנעשו בעת ההיא על ידי קבוצות
הגמוניות בשורה של מדינות בעולם. בקנדה ובאוסטרליה הממסד כבר הודה במעשים, קיבל אחריות ופעל לתיקון.
ואילו אצלנו? יוק!
הספר ‘ילדי הלך לאן’ הפרשה בעשרה פרקים –
המחקר מתבסס על מגוון סוגי מקורות, אולם מושתת בעיקר על כ- 980 העדויות שנמסרו בוועדת החקירה הממלכתית
ותומללו לפרוטוקולים רשמיים המשתרעים על פני יותר מ- 17,000 עמודים. מבין עדויות אלה נעשה שימוש במיוחד
בשני מכלולי עדויות מרכזיים: כ- 815 מצד משפחות הנעדרים וכ- 90 מפי אנשי מערך הקליטה בשנות העלייה הגדולה.
שאלת המחקר הראשית מוקדשת להתחקות אחר מסלולי התנועה של הילדים למן השלב שבו הוצאו מחיק
משפחותיהם למוסדות רפואה ורפואה מונעת ועד לשלב שנעלמו מאופק ראייתם; והודות לעדויות הקולטים ולחומר
נוסף מתאפשרת אף “הצצה” חטופה לשלב שמעבר לכך. שאלת רוחב זו של מסלולי התנועה נבדקת לפי שלל שאלות
עומק המתייחסות לתחנות השונות במסלול זה ולמגוון סוגיות בכל תחנה ותחנה: האם הילדים נלקחו או נמסרו? מה
היה מצבם הרפואי? איך נרשמו? כיצד טופלו? אילו דפוסי תקשורת התקיימו בין הקולטים לעולים סביב אשפוז
הילדים? מה היו מאפייני הזיקה בין ההורים לילדיהם המאושפזים בתחנת המוצא ובתחנות הבאות? מה היו משכי
האשפוז בכל תחנה? כיצד הילדים הועברו מתחנה אחת לאחרת? האם להורים הייתה מעורבות בהעברות אלה, ואם כן
מה היה אופייה? מה נמסר להם על יעדי השיגור של ילדיהם? מה נמסר להם בעל פה ושמא אף בכתב בסוף –
ההתרחשויות על גורל ילדיהם פטירה או היעלמות? אילו ראיות נמסרו להם או הוצגו בפניהם ביחס לפטירה? מול –
אלו מערכות פעלו ההורים לאחר בשורת הפטירה או ההיעלמות?
שאלות אלה, ואחרות, שרובן טרם לובנו עד כה במחקר, נדונו בדרך כלל תוך שילוב בין מחקר איכותני למחקר כמותי,
ונבחנו במספר רמות: טענות המשפחות, טענות הקולטים, סוגי מקורות רלבנטיים נוספים, ההשוואה בין כל אלו,
קביעות הוועדה בנדון, השוואה בין סוגי המקורות השונים לבין גרסת הוועדה, ולבסוף מסקנותיי שלי.
הספר מורכב מחמישה חלקים. שלושת הראשונים מוקדשים לשלוש תחנות מרכזיות בדרכם של הילדים: בתי
תינוקות במחנות, בתי חולים מחוץ למחנות ומעונות ילדים של אירגוני הנשים. ביחס לכל אחת מתחנות אלה נבחר
כמקרה מבחן עיקרי המחנה או המוסד שביחס אליו נמסר מספר העדויות הרב ביותר, מצד המשפחות ו/ או מצד
הקולטים. כך למשל ביחס לתחנה הראשונה נבחר אחד משני מחנות עולי תימן הראשיים, עין שמר, על בתי התינוקות –
שלו. ביחס אליו נמסרו בוועדה 127 עדויות משפחות על היעלמות ילדים ו- 13 עדויות מצד עובדי המחנה. אולם הדיון
כלל לכל אורכו התייחסויות גם למחנה הראשי הנוסף, ראש העין, וליתר המחנות, הן של עולי תימן הן של יוצאי יתר
שני החלקים האחרונים של הספר מתייחסים לשתי סוגיות מובחנות, האחד להתרחשויות לאחר בשורת הפטירה או
ההיעלמות, ובעיקר למאמצי ההורים לזהות גופה, להשתתף בלוויה ולראות קבר, והאחר לעניין האימוצים, שלב שכבר
היה מחוץ לטווח הידיעה של ההורים.
להלן עיקרי הממצאים:
א. היקף הנעדרים יותר מאלפיים: בפני שלוש ועדות החקירה שהמדינה הקימה לפרשה ) – 1967 — 2001 (, הוצגו כ-
1,100 תלונות על היעלמות ילדים; מאז נאספו עוד כ- 950 תלונות, חלקן במסגרת מחקרי וחלקן האחר בעיקר על ידי
עמותות ‘עמרם’ ‘ו’אחים וקיימים’, העוסקות במסירות בהנכחת הפרשה בציבוריות הישראלית ובדרישה לפתרונה.
בסך הכול תועדו כבר 2,050 מקרי היעלמות. לנוכח העובדה שכמעט חצי מהתלונות לא הוצגו בפני ועדות המדינה,
ומכיוון שכל הזמן נחשפים מקרים נוספים, ברי כי היקף הפרשה רחב משמעותית מהידוע עתה.
ב. פרשה שנמשכה קרוב ליובל שנים: תופעת היעלמות ילדים השתרעה על פני כ- 45 שנים, החל מ- 1934 , בעיצומה של
תקופת המנדט, וגמור ב- 1980 , כשלושה עשורים לאחר קום המדינה. מבין המקרים הידועים התרחשו כ- 115 ( 6% )
במוסדות רפואה של היישוב היהודי מלפני קום המדינה ועד לימיה הראשונים; כ- 1,760 ( 86% ( בעשור הראשון –
למדינה, שמהם כ- 925 בשנים 1949 — 1950 ; וכ- 170 ( 8% ( בין – 1959 ל- 1980 .
ג. מרכזיות העולים מה’מזרח’, ובמיוחד מתימן: הנעדרים היו מגיל לידה ועד ארבע, ורובם המכריע מהעולים בראשית
ימי המדינה, בעיקר מארצות ה’מזרח’ ולרוב מתימן. ההתפלגות לפי מוצא של 2,050 מקרי ההיעלמות הידועים היא:
מתימן כ – – 1,160 ( 57% (; מיתר ארצות ה’מזרח’ כ – – 740 ( 36% (; מ’אשכנז’ כ – – 150 ( 7% (. שיעור הנעדרים המקורב
מתוך קבוצת המוצא הגילית שלהם הוא: ‘אשכנז’ אחד מכל – 255 ילדים; ‘מזרח’ אחד מכל – 53 )בערך פי 5 (; תימן –
אחד מכל 5 )פי 10 משאר יוצאי ‘מזרח’ ופי 50 מיוצאי ‘אשכנז'(.
ד. עשרות מוסדות ציבור כתחנות בנתיב ההיעלמות: הילדים אושפזו, הבריאים למטרות רפואה מונעת, החולים
לריפוי והנולדים לאחר לידתם, ב- 65 מוסדות לפחות בכל רחבי הארץ )ובמחנה היציאה מתימן(, בתי תינוקות,
מרפאות, בתי חולים ומעונות ילדים באתרי הקליטה ובערים הוותיקות. המוסדות היו כפופים לממשלה, לסוכנות,
לג’וינט, להסתדרות, לרשויות העירוניות ולארגוני נשים. בין בתי החולים המרכזיים בפרשה: רמב”ם, חיפה; הדסה
בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע; צריפין; צהלון, יפו; בילינסון, פתח תקוה; העמק, עפולה. – – –
ה. דפוס היעלמות קבוע לפי מסלולי תנועה מובנים: היעלמות הילדים מאופק ראייתם של הוריהם, ובעיקר
כשהמשפחות גרו עדיין במחנות, התרחשה לרוב לפי דפוס קבוע, במסלול תנועה מובנה משולש תחנות, שתחילתו
במוסדות רפואה במחנות, לרוב בתי תינוקות, המשכו בבתי חולים בערים וסיומו במוסדות ילדים של ארגוני הנשים.
1 ( בתי תינוקות: במחנות עולי תימן הונהגה בשנות העלייה הגדולה, ובעיקר ב- 1949 — 1950 , מדיניות אשפוז ייחודית
כלפי הילדים הבריאים הרכים בשנים. הם הוצאו בשיטתיות מהוריהם סמוך ככל האפשר לעלייתם או ללידתם,
תכופות אף בכפייה, כדי להכניסם לבתי תינוקות ששכנו במבני קבע, בטענה ששם שוררים תנאים נאותים יותר
לשמירה על בריאותם מאשר באוהלים, וזאת עד צאת משפחותיהם ליישובי הקבע.
לקיחת התינוקת מלכה יעקב )שרעבי( ממשפחתה לבית תינוקות במחנה ראש העין במעמד רישום המשפחה במחנה עם העלייה, אוקטובר –
1949 )הצלם: טד בראונר, לשכת העיתונות הממשלתית(; לאחר כעשרים יום המשפחה התבשרה על פטירתה
עם הכנסתם לבתי התינוקות הוזמנו האימהות להניקם מספר פעמים ביום. לפי רוב העדויות של סגל בתי התינוקות,
ככלל הילדים שם היו בריאים, במיעוט מקרים לקו במחלות קלות שטופלו תרופתית במקום, ולא היו שם פטירות.
התינוקות היו אמורים להימצא במוסדות אלו לפחות מספר חודשים, במקביל לתקופת השהייה הממוצעת בת
כחמישה החודשים של המשפחות במחנות עד צאתן להתיישבות. אולם בכשלושה רבעים מהמקרים הילדים שהו שם
משכי זמן קצרים בהרבה, מימים ספורים ועד חודש! שכן ממוסדות אלו ומהמחנות בכלל נשלחו מאות ילדים
בשיטתיות ובפתאומיות, ללא עילה רפואית ברורה, לבתי חולים מרוחקים בתואנה שחלו ונזקקים לטיפול. הוצאת
הילדים התרחשה כמעט תמיד באישון לילה, ללא אישור ההורים וללא יידועם מראש.
2 ( בתי החולים בערים: מיד עם העברת הילדים מהמחנות לבתי החולים החלו הורים רבים לתור אחריהם. עבור
העולים החדשים, חסרי הכול, שלא שלטו בשפה המדוברת ולא הכירו את מפת הארץ ואת מערך התחבורה
הציבורית, הייתה זו משימה מורכבת מאוד. אולם בעיות פיזיות אלה היו משניות ביחס לקשיים הגדולים
שהקולטים ערמו עליהם, במקרים שלא הנחיתו עליהם עוד במחנות בשורת פטירה מידית: במקרים רבים לא
נמסרו להם יעדי השיגור; כשהופנו לבתי חולים מוגדרים, לרוב התבשרו על פטירה ילדם עם הגיעם, או שהוכחש
בפניהם הימצאותו שם, או שהם הופנו ליעדים אחרים; כך טורטרו ממוסד אחד למשנהו ופניהם הושבו ריקם
בשיטתיות; רק הורים מעטים הצליחו למצוא את ילדיהם בבתי החולים ולראותם, וכמעט תמיד במצב רפואי תקין
או לפחות רחוק מסכנת חיים, אך גם אז בתוך יום עד מספר ימים, בביקור הבא שם או במוסדות המחנה התבשרו –
על פטירתם.
לפי עדויות המשפחות, בכ- 77% מהמקרים הילדים שהו בבתי החולים עד שבוע, ובכ- 90% עד שבועיים. עדויות –
אלה נתמכות בתיעוד הרפואי שהציגו ועדות החקירה, שלפיו הילדים אכן שהו בבתי החולים תקופות קצרות ביותר.
גרסה מנוגדת מסרו רוב העדים מסגל בתי החולים, שלפיה ילדים רבים היו מאושפזים שם שבועות וחודשים,
ההורים כמעט שלא באו לבקרם, ואפילו בתום האשפוז לא באו לאוספם; לפי גרסה זו גדשו הילדים את המחלקות
עד מחנק, הניסיונות להחזירם למחנות כשלו, ובלית ברירה נאלצו הקולטים במקרים רבים לשגר את הילדים
הרכים לכתובת חדשה, מעונות הילדים של ארגוני הנשים הציוניות.
3 ( מעונות הילדים של ארגוני הנשים: לפי שלל עדויות ומסמכים, רבים מילדי העולים, ובפרט מתימן, הועברו
מבתי החולים למעונות ילדים של ארגוני הנשים הציוניות, ובראשם המוסדות של ויצ”ו ושל ארגון אימהות עובדות,
תנועת הנשים של מפא”י. בחלק ניכר מהעדויות הוסברו שיגורים אלו בהיעדר יכולת לאתר את המשפחות ולהשיב
להן את הילדים. ברם, בעוד שבמקרים רבים ההורים סבבו את הארץ והקיפוה במאמציהם העילאיים למצוא בבתי
החולים את ילדיהם, הרי שהתחנה הבאה במסלול תנועתם, אותם מעונות, הוסתרה מהם באופן גורף.
עובדים מאותם מוסדות העידו כי דייריהם היו לרוב ילדי עולים, חלק משמעותי מהם מתימן, שהוגדרו “מנותקי
קשר” מהוריהם, ולכן לא היה מנוס אלא לשגרם לאימוץ. לפי עדויות ממעון ויצ”ו צפת המרוחק, לא דרכה שם כף
רגל של אף הורה ולפי אחת העדות תירצה זאת מנהלת המוסד בטענה שההורים “לא רוצים את הילדים שלהם, יש
להם עומס, ובעד זה לא באים לקחת אותם. אנחנו רוצים להחזיר אותם והם לא רוצים אותם”. מנגד, מעדויות
המשפחות עולה כי ההורים לא ביקרו במוסד זה ודומיו משום שבמקום להודיע להם שילדיהם נשלחים לאותם
מוסדות הודיעו להם שהם כבר נפטרו או שנעלמו. ואפילו במקרים נדירים, פחות מאחוז, שהורים הצליחו לאתר
מוסדות אלו שלא דרך המערכת הרשמית ולבקר בהם, הם לא זכו לשיתוף פעולה מצד עובדיהם.
נוכח העובדה שכתובתם החדשה של הילדים אותם מעונות ילדים של ארגוני הנשים הוסתרה מהוריהם – –
בעקביות, מתבקשת המסקנה שמגמת אותו תהליך סדור הייתה מלכתחילה להפקיעם מהם, החל מאיסופם
השיטתי של מאות ילדים בריאים מחיקן החם של משפחותיהם לבתי התינוקות במחנות, דרך הוצאתם השיטתית
ללא עילה רפואית ראויה מהמחנות ושיגורם מהמחנות לבתי חולים מרוחקים, יישום אחד לאחד של דברי בן גוריון –
המצוטטים לעיל, תוך הכשלת ההורים להגיע אליהם, וגמור בהפנייתם כ”מנותקי קשר” ממשפחותיהם וללא יידוע
ההורים למעונות הילדים. בתחנה זו האחרונה הם הפכו בין לילה ל”נטושים” ולמועמדים “כשרים” לאימוץ.
ו. מוסדות סגורים ומאובטחים: מוסדות הרפואה שבהם הילדים אושפזו היו בעיקרון סגורים בפני המשפחות, כאשר
לבתי התינוקות רק האימהות המניקות הורשו להיכנס, בשעות קבועות; בבתי החולים שלטה מדיניות ביקורים
נוקשה; ומעונות הילדים של ארגוני הנשים היו בכלל מחוץ לתחום, שכן כאמור המידע על תפקודם במסלול העברת
הילדים מתחנה לתחנה מודר מההורים. הסגירות הכמעט הרמטית בפני ההורים של המוסדות הושגה באמצעות מערך
אבטחה שסבבם. מעדויות המשפחות מתברר כי מערך זה הופעל פחות על מנת לשמור על הילדים עבור הוריהם עד
צאת המשפחה במלואה מהמחנה, ויותר כדי להגן על הילדים מהוריהם, ובמשתמע להוות מרכיב חיוני בתכנית הניתוק
ובמסלול ההרחקה. כך התייצבו שומרים ושוטרים במלוא “עוזם”, כולל תוך שימוש בכוח, נגד הורים שניסו מסיבות
שונות להוציא/ “לחטוף” את ילדיהם שלהם מבתי התינוקות. ומנגד, כשהילדים נעלמו בהיחבא באישון לילה מאותם
מוסדות מתחת לאף של הוריהם ליעדים בלתי ברורים, אותם אנשי אבטחה לפתע פתאום נעמדו מנגד מבלי לסייע
להורים, ובחלק מהמקרים אף התגייסו לסלק מהמוסדות את אותם הורים “טורדנים”.
ז. נהלי רישום קפדניים: נהלי הרישום של המשפחות בקליטתן במחנות ובהעברתן להתיישבות הקבע, כמו גם של
הילדים באשפוזם במוסדות הרפואה ובשיגורם ממוסד ולמוסד, היה מוקפד מאוד, וכלל שלל טפסים לרישום ולמעקב,
ובמקרה של העוללים אף הוצמד לזרועם צמיד זיהוי אישי )ראו תצלום(, ש אפשר זיהוי ומעקב קבוע, לכל אורך מסלול
תנועתם. הנהלים הקפדניים של רישום ילדים רכים בשנים גובשו במערכת הקליטה עוד בהקמת בית תינוקות ראשון
לעולי קפריסין ב- 1947 , ומאז ואילך רווחו בכל המערכת. ובכלל, בשנות השיא של הפרשה מזרק שהוכנס לבית תינוקות
או מגבת שהוצאה לכביסה משם לוו בתיעוד, וספל או מזלג שנופקו לעולים נרשמו בדקדקנות להתחשבנות עתידית.
טיפול בתינוק עם צמיד זיהוי במתקן רפואי במחנה היציאה של עולי תימן, שליד עדן )החוברת ‘יציאת תימן’, קרן היסוד(
ח. בשורת פטירה פתאומית “סיטונאית” לילדים במצב רפואי תקין: לפי חלק ניכר מעדויות המשפחות חלף פרק זמן
קצר ביותר, ממספר שעות ועד יממה, מהפעם האחרונה שהילדים נראו בעיני הוריהם בריאים, או לכל היותר לוקים
בליקוי רפואי קל, ובמקרים רבים אף ינקו מאימהותיהם, לבין בשורת הפטירה. תופעה זו אינה מוכרת בעולם הרפואה.
על סוגיית המוות הפתאומי העידו בוועדה שני רופאים בלשון זו: “מישהו שהיה בריא ויונק, ולמחרת נפטר, לא מתקבל
על הדעת הרפואית”; “ילד שינק בערב, לא צריך למות בבוקר. אם הוא ינק, זה מצביע על כך שיש לו מספיק חיות
להחזיק מעמד עוד 24 שעות. המצב התזונתי והתברואתי היה ירוד ביותר, ואף על פי כן אינני מקבל מוות תוך 12 או 18
שעות בקנה מידה גדול. מאוד קשה מבחינה רפואית לשער שזה קרה בממדים גדולים”.
ט. הימנעות מלהראות להורים גופה, לשתף בלוויה ולהראות קבר: בעדויות המשפחות ביחס לשורה ארוכה של
מוסדות, הסתיים אשפוז הילדים בדיווח לקוני על פטירה או על היעלמות. מסירת הדיווח התאפיינה במקרים רבים
בהודעות סותרות בדבר גורלם של הילדים, בהתחמקות, בהתעלמות ובהתנערות מאחריות, לעתים תוך סילוק אלים
של ההורים ממוסדות הרפואה ומהמשרדים. ומכ- 95% מעדויות המשפחות משתמעת שלילה סדרתית של זכות
ההורים לראות את גופות ילדיהם, ללוותם בדרכם האחרונה ולראות את קבריהם.
ואפילו במקרים המועטים שבהם לכאורה התאפשר להורים לראות גופה או קבר או להשתתף בלוויה, בחלקם היה
מדובר בגופה/ בחבילה שאינה ניתנת לזיהוי, או בגיבוב סמרטוטים. כשהוצגה גופה בת זיהוי, לטענת ההורים היא לא –
התאימה לילדם, מבחינת הגיל, המין ומצב ההשתמרות. כשזומנו ללוויה, בחלק ניכר מהמקרים נמנעה מהם לבסוף
ההשתתפות במעמד. כשהופנו לחברה קדישא ו/ או נשלחו לבית קברות, לרוב הקבר לא נמצא או לא זוהה. כך, אף
באותם מקרים מעטים שבהם הוצגו בפני ההורים ראיות לכאורה לפטירת הילד, הועצם חשדם לעתים אף עד ידיעה –
שאין מדובר לא בגופה, לא בלוויה ולא בקבר של ילדם. –
י. היסטוריה שכנגד “תחיית המתים”: לצד עדויות המשפחות על היעדרות ילדיהן תועדו כבר שורה של מקרים –
שלפיהם הורים שנלחמו בחירוף נפש לאחר בשורת הפטירה לראות את גופות ילדיהם, שאיימו והשתוללו, חזו
ב”תחיית המתים” כשילדיהם הוחזרו להם לפתע פתאום בריאים ושלמים מחדר צדדי או ממוסד מרוחק. “היסטוריה
שכנגד” זו חותרת תחת אמינות בשורת הפטירה, בשעתה, ותחת תוקפן של תעודות הפטירה, שהוצגו ברובן המכריע
בפני המשפחות רק שנים הרבה לאחר האירועים על ידי ועדות החקירה השונות.
הפרשה במבט היסטורי
שנים אחדות לאחר השואה, וזמן קצר לאחר שהיישוב היהודי בארץ ישראל הצליח סוף סוף להקים מדינה ריבונית, –
ניצלו בכירים במערכות הקליטה והרפואה וסביבן, בסיוע עובדים צייתנים, את כוחם הפוליטי והמעשי להרחיק המוני
עוללים ממשפחות שזה מקרוב עלו ארצה, לנתקם ממשפחתם וממורשתם ולהעלימם. חטיפה כזאת, שרקעה תשתית
רעיונית גזענית אוריינטליסטית בדבר היעדר מסוגלות הורית ביהדות המזרח, מוגדרת במשפט הבין לאומי “פשע נגד –
האנושות”. לאחר כאלפיים שנות גלות, כשהקמת המדינה ונחשולי העולים מקצות תבל הצטיירו כקרובים ביותר
להתגשמות נבואות הגאולה בדבר שיבת ציון, קיבוץ הנידחים והתקומה, דווקא בתוך אותו עם שראה את ייעודו
הרוחני כאור לגויים וכמגדלור מוסרי אירעה מפולת מוסרית. תהום נפערה בין ערכי היסוד שעל אדניהם נוסדה
המדינה לבין המעשה המחפיר.
חסרי אונים ניצבו העולים העשוקים מילדיהם מול כוחה העצום של המדינה. מתוך כיסופים לציון, אהבת ישראל,
הכרת הטוב מול הקולטים וראייתם כשליחים בתהליך הגאולה, רחשו רוב העולים אמון מוחלט בהם, ולכן האמינו
לבשורת הפטירה. רק לאחר כשנות דור מאז ההתרחשויות החלו המשפחות להיוודע לכך שמדובר בתופעה הכוללת
מקרי היעלמות רבים באותם דפוסים ולקשר בין המקרים, והתעורר חשדן שמאחורי ההתרחשויות עמדה יד מכוונת.
מחקרי, הצורף יחדיו את עדויות המשפחות, עדויות הקולטים ויתר סוגי המקורות למקשה אחת, מוכיח שחשדן של
המשפחות לא היה לשווא, חושף כיצד פעלה מערכת הקליטה לנכס את הילדים ולהרחיקם לצמיתות מהוריהם וקורא
להכרה מדינתית בפשע ולתיקונו.
נספח: תכני העניינים של שני הספרים
א. תוכן העניינים של קובץ המאמרים ‘ילדים של הלב’
טובה גמליאל, הקדמה: מעמדה האינטלקטואלי של הפרשה
שער ראשון: קצוות בטווח הטרגדיה
בת ציון עראקי קלורמן, יחס מנהיגות היישוב ליוצאי תימן כרקע להבנת תופעת היעלמות הילדים לאחר קום המדינה –
סיגל עוזרי רויטברג, המחאה המתמשכת על פרשת ילדי תימן: בין ‘עדה’ ל’מדינה’ –
רות אמיר, פרשת ילדי תימן בראי תופעת ההעברה בכפייה של ילדים במאה ה – 20
אסתר הרצוג, הפקעת הורות מפרשת ילדי תימן ועד היום –
שער שני: מוראותיה של מעבריות
אסתר מאיר גליצנשטיין, בין תימן לישראל: מ’מרבד הקסמים’ לפרשת ‘ילדי תימן’ –
דפנה הירש וסמדר שרון, “אמהות מזניחות”: הבניית האמהוּת של נשים מזרחיות בתקופת המנדט ובראשית שנות החמישים
נתן שיפריס, בעקבות הילדים הנעדרים בנתיב היעלמותם, או: כיצד פעלה השיטה?
טובה גמליאל, ‘חַ ק’הוּם להוּם’: על אובדן ומלנכוליה אזרחית
שער שלישי: לימבו: בין אין מוצא לתקווה
מנשה ענזי, “אם אח אני, איה אחוָתי?”: על גל המחאה הראשון שהובילו ‘הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן’ ועיתון ‘אפיקים’ –
דב לויטן, מדוע נחקרה פרשת ‘ילדי תימן הנעדרים’ לראשונה רק בשנים 1967 — 1968 ?
בועז סנג’רו, ‘באין חשד אין חקירה אמיתית’: על דו”ח ועדת החקירה הממלכתית לעניין העלמות ילדי תימן
שושנה מדמוני גרבר, דיווח או טיוח? פרשת ילדי תימן בראי התקשורת הישראלית –
נסים ליאון ואורי כהן, מעמד הביניים המזרחי ושאלת מיצוי הבירור הממלכתי בפרשת ילדי תימן
עדות אישית
שושי זייד, אירועי יהוד: מס עי כעדה חוקרת אל האמת והצדק שמאחורי ה”כת התימהונית”
יוסף ויילר, אפילוג דיאלוגי
ב. תוכן העניינים של הספר ‘ילדי הלך לאן’
פתח דבר
מפה: יישובים ומוסדות הקשורים לפרשת ילדי תימן
מבוא: לחשוף את האמת בפרשת ילדי תימן
ועדת החקירה הממלכתית יוצאת לדרך
המאפיינים של מקרה ההיעלמות הפרטי
איך הצטברו התלונות ליותר מ־ 2,000 מקרים
מקורות המידע העיקריים
קירבת העדים לאירועים ומהימנות העדויות
הרקע ההיסטורי
גורמי הקליטה: אחריות, סמכויות, תקשורת עם העולים
התפלגות מקרי ההיעדרות לפי תקופות
תחנות היציאה בדרכם של הילדים
התפלגות מקרי ההיעדרות לפי קבוצות מוצא
גודלן של משפחות העולים מתימן
קריסת ההסברים המימסדיים
ההקשרים הרחבים של הפרשה
תפיסת “ההוֹרוּת הלקויה”
חלק ראשון: בתי התינוקות במחנות
מחנה עין שמר כמקרה מבחן
פרק א: הכנסת הילדים למוסדות הרפואה במחנות
לאן הועברו הילדים במחנות, ואיך נעשה הדבר?
מצבם של הילדים במוסדות הרפואה במחנות
נוהלי רישום הילדים במוסדות הרפואה במחנות
פרק ב: השהייה בבתי התינוקות
תקופות האישפוז
בית התינוקות כמוסד סגור
פרק ג: הפינוי מבתי התינוקות אל מחוץ למחנות
המצב הרפואי של הילדים ערב הפינוי
נוהלי פינוי הילדים מהמחנות
יעדי שיגור הילדים ממוסדות הרפואה במחנות
הוצאת הילדים ממחנה עין שמר המידע שנמסר להורים וביקוריהם –
ביקורי הורים ממחנות אחרים בבתי החולים
יעדי השיגור של ילדים מראש העין גירסת הקולטים —
פרק ד: יעדי שיגור נוספים: אימוצים ומעונות ויצ”ו
שיגורי ילדים מהמחנות ישירות לאימוץ
גירסת ד”ר שטרנברג: העברה המונית של ילדים מהמחנות למוסדות ויצ”ו
בית התינוקות של ויצ”ו בראש העין
עוד עדויות על העברת ילדים מהמחנות למוסדות ויצ”ו בערים
סיכום: בית התינוקות כמכשיר להוצאת ילדים מרשות הוריהם
חלק שני: בתי החולים מחוץ למחנות
בית החולים רמב”ם כמקרה מבחן
פרק א: הכנסת הילדים לבתי החולים
מסלולי הילדים בדרך לבתי החולים
מאין הגיעו הילדים לבית החולים רמב”ם
נוהל קבלת הילדים לאישפוז
שאלת הרישום גירסאות הוועדה —
פרק ב: תקופת האישפוז בבתי החולים
משך האישפוז בבתי החולים
הקשר בין ההורים לילדיהם בתקופת האישפוז
המצב הרפואי של המאושפזים ושיעורי הפטירה
פרק ג: הוצאת הילדים מבתי החולים
נוהל שיחרור הילדים לאחר האישפוז
בעיות בהחזרת הילדים למשפחות
האחריות על החזרת הילדים להורים
ריכוז סודי של ילדים ברמב”ם?
דיווח כוזב על פטירה ברמב”ם ושיגור לאימוץ: סיפור צבי עמירי
אל מעונות הילדים של אירגוני הנשים בדרך לאימוץ —
גורלם של הילדים מנותקי הקשר גירסת הוועדה —
סיכום: הפניה סידרתית של ילדים מבתי החולים למעונות ילדים
חלק שלישי: מעונות הילדים של אירגוני הנשים
המוסד לאם ולילד של ויצ”ו בתל־אביב כמקרה מבחן
פרק א: מוסד אומנה של אירגון אמהות עובדות בחיפה
פרק ב: מעונות הילדים של ויצ”ו
מעון ילדים/בית הבראה של ויצ”ו בצפת
המוסד לאם ולילד של ויצ”ו בתל־אביב
עדויות המשפחות
סיכום: מעון הילדים כמוסד להסתרת ילדי העולים מהוריהם
חלק רביעי: לאחר בשורת הפטירה או ההיעלמות
סיום האישפוז מה נמסר להורים —
פרק א: בטרם בשורה
תיחקור ההורים על מצבם המשפחתי והכלכלי
מסרים מן הקולטים: הורים צעירים, ילדים רבים
מקרים נוספים של התעניינות בילדים מצד אנשי הסגל הרפואי ואחרים
בשורות פטירה לאחר הזמנה לשיחרור או לאחד משני אחים
פרק ב: היחס להורים עם בשורת הפטירה או ההיעלמות
מסירת ההודעה למשפחות
במחנות: מידע מפוקפק, הרחקה וסילוק
בבתי החולים: הדרה וסילוק
פרק ג: הצגת גופה, שיתוף בלוויה, הפניה לקבר
דחיית הבקשה לראות גופה וקבר: בית החולים צריפין
היענות חלקית לבקשת ההורים לראות גופה וקבר
הלוויה והקבורה גירסת ועדת החקירה —
פרק ד: ענייני רישום הפטירה ובירורים במעגלים רחבים
רישום ותיעוד בסוף האירוע
בירורים מצד המשפחות מול גורמים נוספים
סיכום: מידור עקבי של ההורים לאחר בשורת הפטירה
חלק חמישי: אימוצים
אימוצים בראשית ימי המדינה: בין תיאוריה למעשה
פרק א: התחיקה בתחום האימוץ
פרק ב: תופעת האימוצים והיקפה
פרק ג: האימוצים למעשה
פרק ד: הוצאת ילדים לאימוץ ממעונות הילדים
פרק ה: סחר בילדים לאימוץ
פרק ו: אימוץ ילדים מהארץ בחו”ל
פרק ז: אימוצים גירסת הוועדה —
סיכום: ילדי האימוצים כמשאב יקר
אחרית דבר
רשימת 2,050 הילדים הנעדרים
מי ומי בפרשה וסביבה
מקורות והפניות לקריאה נוספת
שלמי תודה


———- Forwarded message ———
From: Michael Barilan<>
Date: Tue, Jan 7, 2020 at 4:02 PM
‪Subject: [Academia-IL] ילדי תימן – תקציר מחקר גדול היוצא כעת לאור על סמך חומרים רפואיים ומנקודת מבט של המשפט הרפואי בזמנו‬
To: <>

בימים הקרובים יוצא לאור מאמר בן למעלה מ60 עמודים הסוקר את פרשת “ילדי תימן וכו'” מנקודת מבט רפואית ומשפט רפואי. המאמר מגובה במסמכים ובספרות רפואית רבה ומקורית, אשר עד כה לא נעשה בה שימוש בדיון בפרשה. 

המאמר יופיע בגליון הבא של משפט רפואי וביאותיקה היוצא על ידי הקריה האקדמית אונו.

עיקרי הממצאים:

1.      הטרגדיה הנוראית של עולי תימן היתה תמותת התינוקות שהגיעה למעלה מ 60% . הממוצע בישוב המבוסס אז היה 3%. התמותה כיום בישראל היא 3 לאלף. אלו הם מספרים בלתי נתפסים כמעט. שכול המוות הודחק והוחלף באתוס של חטיפות ממוסדות.  האתוס חסר הבסיס הזה מוזיל ומסתיר את השכול האמיתי ואת המחיר היחידאי ששילמו עולי תימן ועדן לעליה ארצה.

2.      מדיניות הבריאות בנוגע לעולים כולם (לאו דווקא יוצאי תימן, ולא פחות ביחס לניצולי שואה) היתה לבודד ככל הניתן את התינוקות ובוודאי שאת התינוקות והילדים החולים, במוסדות פתוחים או סגורים (עם לינה), היינו בתי ילדים. 

3.      הורים רבים סרבו למסור ילדים חולים לאשפוז, ויש תיעוד ברור כי התינוקות מתו באהלים. במקרים רבים התינוקות החולים או החשודים כחולים נלקחו בעורמה או בכח לאשפוז. בנסיבות אלו אין זה נכון לומר שהרופאים “חטפו” או “גנבו” תינוקות, כמו שאין זה נכון לומר שההורים הסרבנים “הזניחו” את הילדים ו”התעללו” בהם. העיסוק בפרשה לוקה באנכרוניזם קשה. במחקרי אספתי עדויות מגוונות על תינוקות שמתו באוהל במעברה לאחר שהוריהם סרבו לאשפזם או לאחר שלא נמצא להם מקום אשפוז. ההתמקדות רק בתינוקות שאושפזו ונעלמו או מתו הינה לוקה בחסר. 

4.      הרפואה הצבאית ניסתה לקדם אמצעים יותר תקיפים להשתלטות על המגפות. חיל הרופאה דרש לגייס בצו חירום רופאים וצוותים רפואיים, להטיל הסגר על מחנות העולים (כפי שהוטל לעתים על שיכונים של משרתי קבע, וקיבוצים בעת שפרצו בהן מגפות), ולהעביר את כל התינוקות מחוץ למחנות. משרד הבריאות, השירות הרפואי לעולה (מטעם משרד הבריאות ושיתוף פעולה עם “הדסה”) התנגדו למדיניות זו ולמעשה יצרו תת אשפוז של תינוקות חולים מקרב העולים. 

5.      משלחות מחו”ל בבתי הילדים במחנות העולים היו של יועצים רפואיים ושל נדבנים מחו”ל _”שנור”. בניגוד להורי התינוקות, האורחים הללו לא היו נשאים של טיפואיד ומחלות מדבקות אחרות, ולכן היתה להם גישה לתינוקות יותר מבני משפחה. אולם, הרופאים ניסו לצמצם את הגישה שלהם לתינוקות

6.      לרופאים היתה ביקורת קשה גם כלפי הרגלי הבריאות של עולים אשכנזים, וגם כלפי הוותיקים. התפרצויות נוראיות (יחסית) של שיתוק ילדים אירעו בקיבוצים שסרבו להשמע להנחיות משרד הבריאות. 

7.      עיון מפורט במסמכים של מוסדות, משרד הרווחה ומשרד הסעד מציג את המספרים המלאים של “סדור ילדים” בתקופת העליה הגדולה – מה היו הקריטריונים לסידור “מחוץ למשפחה” ולאן הועברו הילדים (למוסדות ולא לאימוץ או אומנה).

8.      בחינה פרטנית של המצב הרפואי של ילדים רבים, כפי שמביא שיפריס בספרו, מעלה כי מדובר במקרים רפואיים קשים עם פרוגנוזה רעה ביותר. הבשורה על מותם של ילדים אלו הייתה הפתעה רק להורים מלאי התקווה ולחוקרים שלא בדקו כלל את הספרות הרפואית, אך חזרו והצהירו כי מדובר בילדים במצב “סביר”, עם “שלשולים קלים” וכד’. 

9.      בארכיון המדינה ניתן למצא רשימות מלאות של כל הילדים במעונות ויצ”ו ירושלים ועוד. השמות מושחרים, אך תאריכי לידה ומשקל התינוקות רשומים וכן אבחנות רפואיות. ניתן לראות כי הילדים הללו סבלו ממחלות קשות ותת משקל משמעותי. אין הם תינוקות שמישהו יהיה מעוניין לקנות. אדרבא, תינוקות יתומים ונטושים של ותיקים (לא עולים חדשים) שהו חודשים ארוכים מבלי שנמצא להם סידור. יש תיעוד על תינוקות יתומים רבים ששהו במוסדות, ולא ברור למה היה צריך לחכות לעולי תימן על מנת לחטוף ילדים לאימוץ – מוסד שלא היה ממש קיים בזמנו.

10.  עד לחקיקתו של חוק אימוץ ילדים (1959), לא הייתה כל מסגרת אימוץ בה מתקיים ניתוק קשר בין המשפחה הביולוגית לזו המאמצת. לא ניתן היה להשיג תלושי מזון לילדים מאומצים ללא העתק של תעודת הלידה המקורית, ועל כן (ומסבות נוספות המבוארות במאמר) חטיפה לשם אימוץ היתה התנהלות בלתי סבירה עד בלתי אפשרית, גם אם מישהו חשב לעשות זאת. 

11.  התנהלויות רבות הנראות לנו כיום כבלתי אפשריות או אנושיות, היו מקובלות, וחוקיות באותם ימים – לא היה מקובל להראות לאם שכולה את התינוק המת, לא הונפקו תעודות פטירה דרך שגרה, לא היה כל צורך לבקש מן המשפחה הסכמה לשם נתיחה שלאחר המוות, רשיונות קבורה הוצאו גם ללא נוכחות בני משפחה, לא היו כל נהלים לזיהוי תינוקות וילודים, ועוד.

12.  כאשר הוחלט לסגור את בית החולים של ראש העין, פנו עשרות רבני ונכבדי העדה לממשלה בעצומות והפגנות בדרישה להשאיר את המוסד על מכונו. מנהיגי העדה התימנית כתבו בעצמם כי יהיה חשש לילדים חולים משום שהורים רבים יסרבו לאשפז אותם. מקדמי אתוס החטיפה והקיפוח מתייחסים בזלזול והתנשאות כלפי מנהיגי העולים אז, כאילו אין הם יודעים כי עשרות (מאות?) ילדים נחטפו כבר (לכאורה) באמצעות בית החולים של ראש העין. 

13.  כמו במקרה זה, גם במקרים אחרים, טענות לגבי “מסוגלות הורית” הושמעו כל ידי מנהיגי העולים עצמם. בכל מקרה, הרופאים דחו את הטענות (מכיוון התקשורת והרווחה) על פיהן פיגור תרבותי הוא המפתח לתחלואה והתמותה הגבוהה. המדיניות הרפואיות התייחסה לתנאים החומריים ולא לרקע התרבותי של העולים. 

14.  לא היה מחסור ברופאים בישראל הצעירה. היה מחסור משווע ברופאים שהיו מוכנים לשרת את העולים, ובעובדים מיומנים באפן כללי. בבית החולים בעין שמר (130 מיטות) ממנו “נעלמו” תינוקות רבים, היה עובד אחד בלבד ששלט בעברית, והוא ביצע את כל מטלות הרישום והפקידות. בחדרה גרו 8000 איש, מתוכם 20 רופאים. במעברת חדרה שהו 18000 עולים ולהם רופא אחד בלבד. במחנות לא שהו רופאים בשעות הלילה, רק אחיות (מה הפלא שתינוקות רבים פונו לבתי חולים בשעות הלילה). הפעילים החברתיים האמיתיים בסיפור היו צוותי הרפואה שהתמסרו לעולים. 

15. הספורים על ניסויים רפואיים בילדים עולים הם עורבא פרח. מקורם באי הבנות ובעגה לקויה. למשל, בדיקות לבירור הימצאותו של “דם כושי” בילדי תימן היו בדיקות רפואיות חדשניות ביותר הנוגעות לאנמיה חרמשית ואשר היו רלוונטיות למגפת המלריה שהכתה שמות בעולים. בשל חוסר הבנה רפואי, ההנגשה של אמצעי הרפואה המתקדמים ביותר לטובת עולי תימן מתוארת כניסויים אכזריים בבני אדם ר”ל.  

16. כשהמגפות השתוללו במחנות והתמותה הרקיעה שחקים, הממשלה עסקה במריבות על חינוך ילדי עולים (חרדי, דתי או חילוני) ואף הוקמה ועדת חקירה בנושא (ועדת פרומקין).  הירידה החדה בתמותת התינוקות בעשור הראשון למדינה היא עדות ניצחת לחוב שכולנו (כולל עולי תימן) חבים לבירוקרטיה של המדינה הצעירה, לבריאות הציבור, מפעלי הדסה וויצו ולרופאים שהתמסרו לעליה. 

לסיכום, ההתנהלויות התמוהות לכאורה של הצוותים הרפואיים, כלל אינן תמוהות למי שמכיר את הרפואה ואת החוק בימיים ההם. תרחיש החטיפה הינו בלתי סביר בעליל להסבר ההתנהלויות התמוהות שכלל אינן תמוהות. שיעור הנעלמים הינו זעום ביחס למספר התינוקות שלא חלו תקלות קריטיות ברישומם.

מסקנות מעשיות העולות מן המאמר הינן רלוונטיות גם כיום, בעיקר בסוגיות של אסון המוני רח”ל:

1.      נוהלים וטכנולוגיה של זיהוי ושיוך תינוקות (וחסרי אונים בכלל) הינו קריטי לניהול משבר פליטים וכל אסון.

2.      נוהלי אחריות מוגדרים ביחס לכל מי ש”שוחרר מאשפוז” אך עדיין לא חבר עם משפחתו הינם קריטים. העדרם בימים ההם פתחו פתח לצרות. 

3.      עד היום אין הסדרה בחקיקה ראשית של ניהול העורף במצבי אסון. חס וחלילה, שוב יעמדו צוותי ההצלה מול האחריות להצלת חיים, מבלי שיש להם סמכויות ברורות, והם יטלטלו בין ויתור (ומחיר בחיי אדם) לבין שימוש באמצעי אכיפה ומניפולציות ללא סמכויות ונהלים ברורים.

4. כל ביקורת על מפעל אנושי, צריכה לצאת מאמות מידה ריאליות על פיהן שופטים מפעל זה. למשל: כיצד אמורים להודיע על שחרור מאושפזים ועל פטירות כאשר במחנה עולים אחד יש קו טלפון בודד שלא תמיד מתפקד, אין אמבולנסים, והאחראי על הרכב של המחנה מסרב בעקביות להקצות אותו לשם פינוי חולים ויולדות. 

מה ניתן לעשות מן הבחינה המחקרית?

האתגר המשמעותי ביותר הוא תיקי האימוצים הרבים. אלו הם חסויים על מנת להגן על פרטיות האמהות (חלקן אמהות נוטשות ומרקע קשה כגילוי עריות וכד’) וממילא הילדים. אבל נראה לי שוועדה מקצועית של הרווחה יכולה לעבור על התיקים וליצור מסד נתונים אנונימי לעיבוד סטטיסטי. השאלות הבאות הינן קריטיות לדיון:

1.      כמה צווי אימוץ הוצאו, כמה על ידי בתי משפט וכמה על ידי בתי דין רבניים?

2.      כמה צווי אימוץ ניתנו שלא במעמד אחד ההורים ומבלי שיש תיעוד חד משמעי כי ההורים מתו?

3.      כמה צווי אימוץ הוצאו לטובת קרובי משפחה (היינו דוד המאמץ אחיין וכד’. אלו היו רוב האימוצים לפני קום המדינה)?

4.      כמה צווי אימוץ הוצאו על פי התפלגות עדתית (ילדים והורים) וגילית?

5.      כמה צווי אימוץ הוצאו לטובת מאמצים תושבי חו”ל (ככל הידוע, בכל פעם שנציג המדינה השתתף בדיון כזה, הוא התנגד לכך)?

למרות כל הכתוב לעיל, עצם החסיון על תיקי אימוץ ימשיך להערכתי ללבות את להבת אתוס החטיפות.  לכן, יש חשיבות מיוחדת לנסות וללמוד קצת יותר על פרק זה בהיסטוריה החברתית של המדינה הצעירה.  

כל טוב ותודה על ההקשבה

יחיאל בר אילן

Y. M. Barilan

בי”ס לרפואה של אונ’ תל אביב

======================================================================================= via 

 Mon, Jan 13, 2020, 10:11 AM 

להלן 8 ההודעות המסכמות לדיון בנושא “פרשת ילדי תימן” אשר נשלחו אלינו לפרסום.

לתגובות בנושא, נבקש לשלוח הודעות אישיות לכותבים, שכן בשלב הנוכחי לא יאושרו פרסומים בנושא “פרשת ילדי תימן” בתפוצה המלאה של academia-IL.

ההודעות שהועברו אלינו, מופיעות לפי סדר כרונולוגי וללא חשיבות לסדר זה:

1.     הודעתו של פרופ’ מאיר שטרנברג, אוניברסיטת תל אביב

2.     הודעתו של פרופ’ בועז סנג’רו, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים והמכללה האקדמית ספיר

3.     הודעתה של פרופ’ אסתר מאיר-גליצנשטיין, אוניברסיטת בן גוריון

4.     הודעתו של ד”ר דב לויטן, ראש החוג הרב-תחומי במדעי החברה, המכללה האקדמית אשקלון

5.     הודעתו של פרופ’ בנימין בית-הלחמי, פסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה

6.     הודעתו של ד”ר אבי פיקאר, המחלקה ללימודי א”י, אוניברסיטת בר אילן

7.     הודעתה של פרופ’ טובה גמליאל, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

8.     הודעתו של ד”ר נתן שיפריס, אוניברסיטת חיפה

3. הודעתה של פרופ’ אסתר מאיר-גליצנשטיין, אוניברסיטת בן גוריון

תשובתי לתגובתו של ד”ר נתן שיפריס:

א. מכתב התגובה שכתב ד”ר נתן שיפריס רווי ביטויים לא מכבדים כמו “קפצה כנשוכת נחש”, “לבי לבי עליה” בצד האשמות ב”השתלחויות בוטות”, “התרת דם אקדמית”, “סיכול ממוקד”, “התקפה מתלהמת” ו”חוסר יושרה אקדמית”.  הביטויים הללו לא רלוונטיים לוויכוח המתנהל כאן, אבל הם מזכירים לי מדוע במשך תקופה כל כך ארוכה נמנעתי מלהשתתף בוויכוח.

ב. נכונים הדברים שאני עצמי הצהרתי על כך שמעולם לא חקרתי את פרשת ילדי תימן, אכן כך. אבל כן חקרתי את פרשת עלייתם של יהודי תימן לישראל. לאור ממצאי המחקר שלי על ההיקף הכל כך גדול של מחלות ותמותה בזמן מסע העלייה בתימן ובזמן השהות במחנה המעבר בעדן, ומתוך ידיעת התנאים ששררו במחנות העולים בישראל, כולל מחלת הפוליו שפרצה באותו זמן, טענתי שתמותה גדולה היא ההסבר להיעלמותם של רוב הילדים. הדברים הללו עולים בקנה אחד עם עיקרי מסקנותיה של וועדת החקירה הממלכתית. חבל שאף הסבר שאינו תואם את עמדותיו המוקדמות של ד”ר שיפריס לא התקבל על דעתו.

ג. עם כל הכבוד להורים התימנים ועם כל הכבוד לניצולי השואה, המחקר ההיסטורי אינו מסתמך על עדויותיהם כדי להוכיח מדיניות של ממשלות, לא של השמדה וגם לא של חטיפות. וחבל שד”ר שיפריס נדרש לעניין השואה בהקשר לפרשה זו.

ד. מוזרה גם הטענה שדווקא ילדיהם של ניצולי השואה היו אמורים להיות במצב רפואי פחות טוב מזה של עולי המזרח. הרי ילדיהם של ניצולי השואה לא נולדו במהלך המלחמה אלא אחריה.

ה. אבל הדבר החשוב מכל הוא שמכתב התשובה הזה בעצם מיותר. מאמרו של פרופ’ יחיאל בר-אילן, העתיד להתפרסם בקרוב, עוסק במצב הרפואי במחנות של עולי תימן ומתאר את ההיקף העצום של התמותה במחנות העולים ואת התנהלות הצוותים הרפואיים. זהו המחקר המיוחל – מחקר המתבסס על המסמכים הרבים המצויים בארכיונים הישראליים. המחקר הזה גם מוכיח שנכונים דבריו של ד”ר לזוביק, שכל החומר בנושא זה פתוח לעיון הציבור. כל שיש לעשות – לחקור.

אסתר מאיר-גליצנשטיין, אוניברסיטת בן גוריון.

4.   הודעתו של ד”ר דב לויטן, ראש החוג הרב-תחומי במדעי החברה, המכללה האקדמית אשקלון

הדיון המעניין והערני שהתנהל בשבועות האחרונים ב”רשת אקדמיה” בפרשת “ילדי תימן” מלמד, כי מדובר בפרשה מיוחדת שאין לה מקבילה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. הפרשה שתחילתה בשנים הראשונות מדינת ישראל ואשר נחקרה בידי שלוש ועדת חקירה, האחרונה שבהן ועדת חקירה ממלכתית, ממשיכה להעסיק את הציבור היום כ-70 שנים לאחר התרחשותה.

במשך למעלה מ-35 שנים אני חוקר את הפרשה. פרסמתי ארבעה מאמרים אקדמיים בסוגיה זו והחמישי בדרך. במהלך השנים ראיינתי מאות בני משפחה, רופאים ואחיות, עובדי ומנהלים במערכות העלייה והקליטה, ראשי וחוקרי שלוש ועדות החקירה, ילדים מאומצים ומשפחות מאמצות. כמו-כן נסעתי לארה”ב כדי לבחון את הטענה לפיה ילדים תימניים אומצו בדי משפחות יהודיות בצפון אמריקה. בעקבות זאת הגעתי למסקנות חד-משמעיות:

ילדי תימן לא נחטפו ולא נמכרו לאימוץ בארץ או בחו”ל וכי כמעט כל הילדים נפטרו במהלך קליטת העלייה הגדולה.

אין זאת אומרת שמדינת ישראל פעלה בצורה נכונה והגונה בפרשה כאובה זו: אפשר להצביע על כמה משגים חמורים שנעשו בידי קברניטי ופקידי המדינה ומערכת הקליטה ואשר הזינו וממשיכים להזין את המיתוס ש”ילדי תימן” כביכול חיים היום. אזכיר כמה מהם בקצרה:

1.    הגישה המתנשאת כלפי העולים מארצות המזרח בכלל וכלפי עולי תימן בפרט.

2.    אי-חקירת הפרשה בראשית שנות ה-50 כאשר כבר היה ברור כי קיימת פרשה ציבורית שדורשת בירור וחקירה. אם הגורמים האחראים היו עושים זאת, הפרשה לא הייתה מתפתחת כפי שהיא אכן התפתחה, ואפשר היה לחקור ולסיים את הפרשה כאשר כל המסמכים ועדויות עדיין היו נגישות. הדבר היה מביא לסגירת כמעט כל התיקים והנפקת תעודות פטירה וקבורה בהתאם. אולם מסיבות פוליטיות הדבר לא נעשה, כפי שהוכחתי במאמר האחרון שפרסמתי בנדון.

3.    אי דיווח למשרד הפנים (“גנזך ההורדות) לגבי ילדים שנפטרו. הדבר הביא לכך שהילדים המשיכו להיות רשומים כאילו הם עדיין בחיים ומכאן משלוח צווי גיוס (צווי התייצבות) לילדים שנפטרו מזמן.

4.    במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1961 הופיעו שוב עשרות מקרים בהם מצד אחד היה לילד הנעדר תיק (כי לא נרשם שהוא נפטר) ומצד שני “הילד” לא נפקד (כי הוא נפטר). פקיד במשרד הפנים רשם, ברוב טיפשותו, בתיקים של הילדים האלו (שנולדו 12-8 שנים קודם לכן) “עזב את הארץ” בשנת 1961 (או במועד קרוב לכך). על-כן נאמר שעשרה חכמים לא יכולים להוציא אבן אחת שטיפש השליך לבור. לגבי בני המשפחה שראו את הרישום הזה בתיקים הרלוונטיים במשרד הפנים, וחלקם אף קבלו צווי גיוס-התייצבות עבור הילד הנעדר” אין ספק: הילד הוברח ואומץ בחו”ל בשנת 1961 או במועד סמוך.

אולם, מאז מדינת ישראל ניסתה לתקן את הטעויות המצערות והטרגיות והקימה שלשו ועדות חקירה. הועדות האלו הגיעו כולן למסקנה כי לא נמצא ולו ילד אחד שנחטף או אומץ בדרך לא חוקית.

למה אם כן ממשיכים גורמים שונים לטעון שאלפי ילדים נחטפו ואומצו ו/או הוברחו לחו”ל? למה הפרשה לא נסגרה בעקבות פרסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בשנת 2001?

הסיבה העיקרית היא פעילותם של עוזי משולם וחסידיו ממשיכי דרכו. “באירועי יהוד”  (1994) הפגינו עוזי משולם וחסידיו סלידה ושנאה כלפי מדינת ישראל היהודית-ציונית, ויחד עם זה התבצרות אלימה וצבירת נשק שהופעל נגד אנשי המשטרה. פעילותם של עוזי משולם שהיה עבריין אלים, והטענות שלו ושל תומכיו שהופצו בתזכירים ובאלונים, בהם נטען כי 4500 ילדים נחטפו ואומצו , ממשיכים להזין את חסידי “הקונספירציה” עד היום הזה.

פעילי העמותות שמשמעים את קולם היום בנושא “ילדי תימן” ממשיכים את דרכו של עוזי משולם ואף “מקדשים” את זכרו. הם דורשים לתת לו ריהביליטציה ולהכיר בצדקת דרכו וטענותיו. כמה פוליטיקאים, דוגמת השרה גילה גמליאל, מיישרים קו והצטרפו לדרישה “לטהר את שמו” של משולם.

האווירה המתלהמת שמוצאת את ביטויה בהפגנות ובעיקר בשיח אלים ברשתות החברתיות פוגעת בראש ובראשונה בהורים ובבני המשפחה מהדור השני והשלישי. הם, בני המשפחה, משוכנעים כי בימיה הראשונים של מדינת ישראל אכן בוצעו פשעים נוראים ונחטפו ילדים לצורכי אימוץ, או כדי לערוך בהם ניסויים רפואיים. באשר לפעילי העמותות ותומכיהם, חשוב להדגיש כי לא מדובר באמת היסטורית או בוויכוח עניני אלא בעלילת דם נגד מדינת ישראל.

כמי שעוסק בפרשה שנים כה רבות, אני יודע לצערי הרב כי את רוב בני המשפחות כבר לא ניתן לשכנע. אי לכך היום חשוב היום לעודד את המחקר האקדמי בסוגיה. המחקר הזה חייב להיות מחקר שעומד בסטנדרטים האקדמיים המקובלים, ולא בפרסומים שלא עברו את הביקורת האקדמית המקובלת כפי שקרה לגבי כמה ספרים שפורסמו בפרשה.

מי שמעוניין בפרסומים אקדמיים בנושא מוזמן לפנות אלי:

ד”ר דב לויטן

ראש החוג הרב-תחומי במדעי החברה

המכללה האקדמית אשקלון

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s