12.01.23
Editorial Note
In mid-December, Haaretz published an article by Prof. David Enoch, which was taken from the website of the Faculty of Law, Hebrew University: “In Praise of Boycott Measures (also Academic).” Enoch spoke in favor of a boycott against Israel because “the State of Israel has an interest in being decent, to stop pursuing a policy of oppression and apartheid, to be saved from the anti-democratic jaws that grip its neck. If there is a chance that boycotts will help with that, great.”
Enoch complains that “only in Israel can one argue in the name of democracy for the arrangements that perpetuate the occupation and violent oppression of millions of people for 55 years, without any intention of ending a situation in which the governed have no influence over their rulers…. the reality of the lives of millions of people deprived of any political and legal rights who live under occupation and oppression.”
He argues, “The demand by those of us who still insist on fighting the occupation, on putting up with the decision of the oppressive Jewish majority – ostensibly because of democratic principles, and without any saying to the millions under the occupation – is hypocritical and ridiculous.”
For Enoch, “the basic justification for the boycott measures is as simple as it is convincing: the occupation will probably not end until it is very inconvenient for the Israelis to continue. Of course, there are measures that cannot be justified for this reason as well (such as, for example, terrorism against innocent citizens). But boycott measures are non-violent measures, and given the horrors of the occupation and oppression, and the fact that the State of Israel shows no intention of reaching a reasonable solution, certain boycott measures are completely legitimate.”
He then moves on to discuss the academic boycott. For him, “the decision not to come to Israel for an academic conference that ignores the reality of the occupation… will be justified.” Notably, Enoch justifies a boycott of Ariel University, writing, “Even if the boycott law states otherwise, there is no point in thinking that the right to boycott Ariel University is the same as the right to boycott Tel Aviv University or Haifa University.”
He then argues that the boycott of the academy specifically is not justified, “although the academy is involved in the occupation, but in general, it is not involved in the occupation any more than the extent to which every Israeli is involved in the occupation (and when the involvement of an academic unit is indeed more central, as for example when it comes to Ariel University, boycott measures are indeed more justified).”
Regarding the academic boycott, “I don’t think anyone can seriously think that the professional plight of a number of academics will shock the Israeli public or the decision makers until they reconsider their support for the occupation. There is, therefore, no point in singling out an academic activity that is particularly worthy of a boycott. But there is also no point in distinguishing it as particularly protected from justified boycott measures. I hope that the State of Israel will face more and more boycott measures of various kinds. I hope they will mainly be more effective measures – ones that will burden financially, especially business elites, which will make it difficult for Israelis to show their faces in the world, and those that will harm Israeli representation in world sports. Then, as part of the non-violent boycott struggle against Israeli policy, the thought that the academic circle should be exempted from the consequences of the struggle seems to me ridiculous and somewhat narcissistic. Under such circumstances, I would welcome an academic boycott.”
Two things stand out in Enoch’s views. First, typical of all writings of radical leftist critics is a total decontextualization of Israeli-Palestinian relations to prove that Israel alone is to blame for the prolonged state of affairs. Had Enoch paid more attention to the history of the conflict, he would have known that the Oslo Process was a genuine effort by the Israeli Labor leaders Yitzhak Rabin and Shimon Peres to reach a peace agreement with Yasser Arafat and the PLO. The Iranian theocratic regime was dead set against the move. It has used its Islamist proxies, Hamas and the Palestinian Islamic Jihad, as peace spoilers. Helped by the Revolutionary Guards, they launched waves of suicide bombings in which thousands of Israelis were killed and wounded. The extreme violence undermined the Israeli faith in the Oslo peace. A large and growing body of literature on this and the history of the Arab-Israeli conflict is available, should Enoch be interested in learning.
Second, As IAM discussed before, Enoch supports the Jerusalem Declaration on Antisemitism. The so-called Declaration is a ploy of the radical academic left, centered around the Van Leer Institute, to provide an alternative to the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) Working Definition of Antisemitism, a document that 38 countries adopted. IHRA has become the first line of defense against the growing antisemitism in the United States and other western countries.
Quite shockingly, the World Zionist Organization – Department for the Struggle against Antisemitism and the Boosting of Jewish Resilience, invited Enoch to its annual conference, “Challenges of Fighting Boycotts Against Israel,” in December 2022. The organizers apparently did not know that Enoch supports the boycott.
Moreover, just a couple of weeks ago, Enoch won the Hebrew University President’s Award for an Outstanding Researcher, the Israel Pollak Prize in Memory of Prof. Yoram Ben-Porath. Enoch, of the Faculty of Law and the Department of Philosophy, is “recognized as a leading thinker and researcher in moral philosophy, political philosophy, and the philosophy of law.
Awarding Enoch the President’s Award is highly problematic. Israel has accepted the IHRA definition, which argues that singling out Israel, as per the calls to boycott Israel, is an act of antisemitism. There is also the 2011 Boycott Law that makes advocating BDS illegal. Clearly, it is a slap in the face of numerous Jewish organizations worldwide that struggle against BDS. Sending mixed messages is detrimental to the fight for IHRA.
References:
https://www.hujilawblog.com/single-post/בשבחם-של-צעדי-החרמה-גם-אקדמיים
בשבחם של צעדי החרמה (גם אקדמיים)
דיונים על צעדי החרמה שונים שמופעלים או שיופעלו נגד ישראל – הן בזירה האקדמית, הן באופן כללי יותר – יוצאים מהנחות מוצא שחשוב לאתגר.
הנחת מוצא שגויה אחת כזו היא שמדובר באיום שלמדינת ישראל יש אינטרס עליון להילחם בו. חרמות כאלה דווקא משרתים את האינטרס האמיתי של המדינה. הם לא משרתים את האינטרס של קבוצות מסויימות בתוכה, של השלטון שלה, אולי אפילו לא את האינטרס שלה כפי שזה מובן על ידי רוב אזרחיה. אבל זה לא משנה דבר – למדינת ישראל יש אינטרס להיות הגונה, להפסיק לנקוט מדיניות דיכוי ואפרטהייד, להינצל מהמלתעות האנטי-דמוקרטיות שלופתות את צווארה. אם יש סיכוי שחרמות יעזרו בכך, מהטוב.
הנחת מוצא שגויה שנייה היא שמדינת ישראל היא דמוקרטיה צודקת, ושעל כן נסיון להתערב בפעולותיה פסול (ואולי גם אנטישמי). אלא שרק בישראל אפשר לטעון בשם הדמוקרטיה להסדרים שמנציחים כיבוש ודיכוי אלים של מיליוני אנשים כבר 55 שנה, ללא כל כוונה להביא לקיצו מצב שבו לנשלטים אין שום השפעה על שולטיהם. הדרישה לאלה מאיתנו שעדיין מתעקשים להיאבק בכיבוש להשלים עם הכרעת הרוב היהודי המדכא – לכאורה מכח עקרונות דמוקרטיים, וללא פתחון פה למיליונים הנתונים תחת הכיבוש – צבועה ומגוחכת.
במילים אחרות: אולי אם רצונכם שאנשים הגונים ברחבי העולם (ורבים מהתומכים בצעדי החרמה, גם אם לא כולם, הם אנשים הגונים) יפסיקו לראות בנו מצורעים מוסרית, כדאי שנפסיק להיות מצורעים מוסרית.
ההצדקה הבסיסית לצעדי החרמה היא פשוטה כשם שהיא משכנעת: ככל הנראה לא יבוא קץ לכיבוש עד שלישראלים יהיה מאוד לא נוח להמשיכו. מובן שיש אמצעים שאי אפשר להצדיק גם מהטעם הזה (כמו למשל טרור נגד אזרחים חפים מפשע). אבל צעדי החרמה הם צעדים בלתי אלימים, ובהינתן זוועות הכיבוש והדיכוי, והעובדה שמדינת ישראל לא מראה שום כוונה להגיע לפתרון סביר, צעדי החרמה מסויימים הם לגיטימיים לחלוטין. המשמעות של הכחשת טענה זו היא של עם תחת דיכוי אין זכות לפעול בדרך כלשהי – גם בלתי אלימה – כנגד מדכאיו. אדם הגון לא יסכים לעמדה כזו (וגם לא לצביעות שכורכה בהכרזה על צעדים בלתי אלימים ומדודים בהחלט כ”טרור משפטי” או “טרור כלכלי”).
ואם כך הם הדברים באופן כללי, מה אפשר לומר באופן ספציפי על החרם האקדמי?
ראשית, יש לומר שאין כזה דבר “החרם האקדמי”. יש צעדי החרמה שונים, עם הבדלים חשובים ביניהם. כך, למשל, ההחלטה שלא לבוא לישראל לכנס אקדמי שמתעלם ממציאות הכיבוש היא סוג אחד של צעד, וההחלטה לסרב לשפוט בכתב עת אקדמי בינלאומי מאמרים שכתבו ישראלים היא החלטה אחרת. בנסיבות רבות הצעד הראשון יהיה מוצדק, והשני לא. בדרך כלל יהיה מועיל יותר לדון בצעדים השונים ובשאלה באילו תנאים הם מוצדקים, מאשר בשאלה הכללית הרבה יותר מדי מתי חרם אקדמי מוצדק.
באופן דומה, יש להבחין בין צעדי החרמה אקדמיים של ישראל, לבין צעדי החרמה חלקיים, למשל, של אוניברסיטת אריאל. הנסיון לטשטש את ההבחנה בין צעדים כאלה הוא עוד ניסיון להתעלם מהקו הירוק, ועימו ממציאות חייהם של מיליוני אנשים נטולי כל זכויות פוליטיות ומשפטיות שחיים תחת כיבוש ודיכוי. גם אם חוק החרם קובע אחרת, אין שום טעם לחשוב שדין החרמת אוניברסיטת אריאל כדין החרמת אוניברסיטת תל אביב או אוניברסיטת חיפה.
צעדי החרמה אקדמיים הם תמיד בעייתיים – הם עלולים לפגוע במדע, בקריירות של א/נשים צעירים/ות, אולי אף בקולגיאליות אינטקטואלית כלשהי. לכן אין להקל ראש בנקיטתם. יש לוודא שאין נזקם מרובה על תועלתם. לכן ייחודה של האקדמיה דווקא לחרם אינו מוצדק: אמנם האקדמיה מעורבת בכיבוש, אבל באופן כללי היא אינה מעורבת בכיבוש יותר מהמידה שבה כל ישראלי מעורב בכיבוש (וכשהמעורבות של יחידה אקדמית אכן מרכזית יותר, כמו למשל כשמדובר באוניברסיטת אריאל, אכן צעדי החרמה מוצדקים יותר). ואינני חושב שיש מי שיכול ברצינות לחשוב שמצוקתם המקצועית של מספר אנשי אקדמיה תזעזע את הציבור הישראלי או את מקבלי ההחלטות עד שישקלו מחדש את תמיכתם בכיבוש.
אין, אם כן, טעם לייחד פעילות אקדמית כראויה במיוחד להחרמה. אבל גם אין טעם לייחדה כמוגנת במיוחד מצעדי החרמה מוצדקים. אני מקווה שבפני מדינת ישראל יעמדו יותר ויותר צעדי החרמה מסוגים שונים. אני מקווה שהם יהיו בעיקר צעדים אפקטיביים יותר – כאלה שיכבידו כלכלית, בעיקר על אליטות עסקיות, כאלה שיקשו על ישראלים להראות את פרצופם בעולם, כאלה שיפגעו בייצוג ישראלי בספורט העולמי. ואז, כחלק ממאבק החרמות בלתי אלים במדיניות ישראל, המחשבה שיש לפטור את המעגל האקדמי מהשלכות המאבק נראית לי מגוחכת,וגם נרקיסיסטית משהו. בנסיבות כאלה, אקבל צעדים רבים מאוד של החרמה אקדמית בברכה.
=====================================================
https://www.facebook.com/groups/bashaaracil/permalink/5671660686296235/
הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
2d ·
ברכות חמות לפרופ’ דוד אנוך על זכייתו בפרס פולק לזכר פרופ’ יורם בן-פורת לחוקר מצטיין מטעם נשיא האוניברסיטה העברית.
פרופ’ אנוך מוכר ומוערך כחוקר והוגה מוביל בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית ובפילוסופיה של המשפט, בישראל ובעולם.
טקס הענקת הפרס נערך בתחילת שבוע שעבר בהשתתפות הנהלת האוניברסיטה והפקולטה, ורבים.ות נוספים.
Warmest Congratulations to Prof. David Enoch for winning the Hebrew University President’s Award for an Outstanding Researcher, the 2022-2023 Israel Pollak Prize in Memory of Prof. Yoram Ben-Porath.
Prof. Enoch, of the Faculty of Law and the Department of Philosophy, is recognized as a leading thinker and researcher in moral philosophy, political philosophy, and the philosophy of law. The award was granted earlier in the last week at a ceremony attended by the leadership of the University and Faculty, and many others.
========================================================
https://www.jpost.com/opinion/article-724535
December 11, 2022: Beyond blarney Movers and shakers in Israeli society.
By Greer Fay Cashman
The Jerusalem Post,
THERE IS no doubt that antisemitism in its diversity keeps Jews actively engaged in fighting it and in forming local, national and international networks for the exchange of information about increased verbal and physical aggression against Jews, means of combating such manifestations and what is needed to protect Jewish communities from assaults. Strangely, the social negativism that brings all this about helps to identify and develop Jewish leadership potential, which finds outlets not only in the struggle against antisemitism and boycotts, but also in other avenues of Jewish life and even in the broader community. If all the antisemites realized that what they do helps to develop Jewish leadership – they might stop delegitimizing and persecuting Jews. On Thursday, December 15, the World Zionist Organization and its Department for the Struggle against Antisemitism and the Boosting of Jewish Resilience, will hold its annual conference on the Challenges of Fighting Boycotts Against Israel.
The event, which will be held at the ANU Museum on the campus of Tel Aviv University, will examine the situation from legal, economic and social perspectives. There will be three separate panels, with panelists including inter alia several academics such as Prof. Rafi Melnick, the president of Reichman University, Prof. Oded Murdoch of Ariel University, Prof. Asa Kasher, emeritus professor of philosophy at Tel Aviv University, and one of Israel’s most consulted experts on ethics, and Prof. David Enoch, of the Hebrew University’s Faculty of Law.
The day’s discussions will be summed up by Mark Regev, the head of the Abba Eban Institute for Diplomacy at Reichman University, and Prof. Albert Pinhasov, the rector of Ariel University.
Regev who writes a weekly column for The Jerusalem Post, is a former Israel ambassador to the UK, where he frequently encountered antisemitic and anti-Israel attitudes.
One of the highlights of the event will be a one-on-one discussion on the legitimacy of a boycott in which Jerusalem Deputy Mayor Fleur Hassan-Nahoum, a British-born lawyer by profession, will talk with controversial American lawyer Prof. Alan Dershowitz, professor emeritus of the Harvard University Law School.
=============================================
Education
– Ph.D. in philosophy, New York University, May 2003.
– B.A. in philosophy, Magna cum Laude, Tel Aviv University, March 1993.
– LL.B. (in law), Tel Aviv University, March 1993.
israel-academia-monitor.com 