The Strange Career of Shlomo Sand: Polemicist Masquerading as Historian


Editorial Note

Shlomo Sand, a Prof. Emeritus at the Dept. of History, Tel Aviv University, published an article recently, “A Second Nakba or a Binational Solution,” in the Hebrew edition of Haaretz.  Sand argued that a proposed “bi-nationalism” in 1947 did not materialize: “The war and the Nakba that occurred during it prevented its realization.” After the Six Day War of 1967, “Israel, which had expanded even further, began to create a bi-national existence again.” Today, according to Sand, “Despite the civil, legal, and political inequality, and the resulting bloody conflict, the two populations are becoming more and more integrated with each other.”

To recall, in his youth, Sand was a member of the radical left-wing group Matzpen, which tried to bring together Israeli Jews and Arabs. By trying hard to appease Arabs, a group of Matzpen activists was caught spying for Syria. The group included Udi Adiv who was recruited by the Syrian intelligence service. Sand, who was not part of the spy ring, befriended Mahmoud Darwish, the famous Palestinian poet.

As can be seen, Sand hasn’t changed his tune.  Sand wrote, “Many Israelis secretly dream of a second Nakba. They understand that the current situation cannot last much longer. The delusional right-wing partner in the current government promotes not only a boom in settlements but also a massive explosion, which will result in the deportation of the Arab population beyond the Jordan River. But Western interests in the Middle East thwart such a perspective. Deporting two to three million Palestinians to Jordan, Saudi Arabia or Egypt will probably lead to the collapse of their regimes.” This is a straw dog argument, designed to frighten the readers. A massive expulsion of the Palestinians is not on the agenda of the current government, not to mention previous governments.   

Sand’s other arguments in the article are equally specious, designed to explain why the Palestinians rejected the 1947 UN Partition Proposal. “My big surprise was when I found out that 497,000 Arabs were also supposed to belong to the Jewish state! In other words, the planned Jewish state was not really meant to be ‘Jewish,’ but much more ‘binational’. Nearly half a million Arabs were trapped in a project that nationally was not theirs, even if, at best, they would have been entitled to become ‘Israeli’ citizens in it. Therefore, it is no wonder that all the Arab institutions and movements in Palestine and the Arab world (apart from the Arab communists who were followers of Stalin) immediately opposed the partition that was perceived as unfair and started hostilities against the future Jewish state. It is likely that if the principles of the partition were reversed and inclined in favor of the Arab side, all wings of the Zionist movement, and not only the revisionist right, would reject it completely.”   

Any half-decent historian would have known that the Palestinians and their Arab supporters categorically rejected the idea of a Jewish presence under any condition.  

But then again, Sand is not a historian, and his books are mostly polemical and highly controversial. For instance, his most infamous book, The Invention of the Jewish People, argued that it was “a myth that the Romans expelled the Jewish people in the first century.” Rather they were converts who came from different countries, including Eastern Europe. While rejected by serious academic critics, Sand was embraced by the propaganda apparatus of Iran, among other enemies of Israel. His appearances on Press TV, the English language organ of the regime, attest to this fact. 

Needless to say, the Palestinians have been thrilled with Sand as well. Just a few days ago, the Palestinian news outlet, Rai Alyoum, based in London, published an article in Arabic. It cited Arab-Israeli journalist Zuhair Andrews who referred to the book The Invention of the Jewish People, stating that “Sand concludes that the Zionist historical narrative began to disintegrate at the end of the twentieth century in Israel itself and in the world and transforms to mere literary fables separated from the actual history by an abyss that is impossible to bridge,” adding that “the irrefutable archaeological facts on the ground confirm that Israel was founded on a myth and historical lies made by global Zionism to occupy Palestine to plant a strange entity that possesses military power and serves the West.” 

Another Palestinian article referred to Sand, stating, “Sand spoke one day about the friendship that brought him together with the great Palestinian poet Mahmoud Darwish on a humanitarian ground that sought love and peace for all, and admitted that Darwish had profoundly influenced his formation. And the suffering of Sand, who was serving as a soldier in the Zionist army in 67, and regretted that, as he lived dreaming of a society where love and peace prevailed. With a singing street and a lit house… I want a good heart, not loading a gun, I want a sunny day, not a crazy fascist moment of victory, I want a smiling child who laughs for the day, not a piece of the war machine.”

Sand’s new book in Hebrew, Israel-Palestine and the Question of Binationalism, is another polemical exercise.  He blames the Jews for all and sundry calamities that have befallen the Palestinians without explaining the historical origin of the conflict, namely the rejection of the UN partition proposal. Moreover, Sand does not bother to explain that the Palestinian Islamists, with support from Iran, sabotaged the Oslo Peace process. If Sand were a historian, as he claimed to be, he would have researched the large volume of literature on the role of Palestinian Islamic Jihad (PIJ) and Hamas in abrogating Oslo.  

Sadly, Sand has used his academic credentials as a professor of history at Tel Aviv University to push his polemics. He is not the only one, as IAM frequently pointed out.  


Yehudith Harel

5 May at 09:54


*נכבה שנייה או פתרון דו לאומי*

מאת שלמה זנד

הארץ, 5.5.23

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה”, שורר בזמנו מאיר אריאל. ברוח זו אפשר לומר, שבשולי כל שיח על הקונפליקט הלאומי הכאוב שלנו עדיין רובצת לה הנכבה. 75 שנים עברו, והפלסטינים עדיין לא שכחו. 75 שנים, והישראלים עדיין אינם רוצים לזכור. מה עוד, שכולנו משוכנעים מעבר לכל ספק שהיתה זו אשמתם של הערבים: הרי הם פתחו במלחמה שהמיטה עליהם את אסונם.

אם עד שנות ה–90 של המאה הקודמת נהוג היה להכחיש את אופי הנכבה — לטעון בביטחון שהפליטים כלל לא גורשו והתעמולה הערבית היא שדחפה אותם לנוס, הרי מאז שהתפרסמו המחקרים של בני מוריס, אילן פפה ואחרים השתנתה הגישה: רבים התוודעו למעשי הגירוש ואפילו לשאיפות לא מוסתרות לטרנספר שעמדו מאחוריהם. ועם זאת, דבר אחד נותר יציב ושריר גם בחוגים ליברליים בעלי מצפון ומלאי הבנה: נכון שנעשה עוול, אך סירובם העיקש של הערבים לקבל את החלטת האו”ם 181 מ–29 בנובמבר 1947, שהציעה את חלוקת הארץ, והעובדה שהם פתחו בהתקפה רבתי על היישוב העברי הצעיר — הם שהוליכו לטרגדיה.

אודה על האמת, אף אני נטיתי זמן רב לקבל עקרונית את הגישה ההיסטורית הזו. כידוע, בשעה שהימין הרוויזיוניסטי דחה את הצעת החלוקה, כל השמאל אימץ אותה, אפילו השמאל היהודי הלא־ציוני. אפילו סטאלין תמך באותם ימים בהתלהבות בהקמת מדינה יהודית, ואף ציווה על כל גרורותיה של ברית המועצות ועל חסידיו המקומיים לתמוך בחלוקה. ידעתי שעשור וחצי מאוחר יותר, עם הצטרפותן של מדינות קולוניאליות לשעבר לאו”ם, קרוב לוודאי ההחלטה הגורלית לא היתה מתקבלת, לכן חשבתי שטוב שהכרונולוגיה היתה כזו, מדינת ישראל הרי הוקמה ב”נס” ברגע האחרון.

כמו רבים לא התעמקתי בעיקרי החלטת החלוקה. ידעתי בשלב מוקדם למדי שמבחינה טריטוריאלית ההחלטה העניקה יותר שטח ליהודים (62%), אך גם ידעתי שחלק גדול ממנו היה מדברי. ב–1947 היו בפלשתינה המנדטורית יותר ממיליון ורבע ערבים וכ–600 אלף יהודים, כלומר 67% ילידים מקומיים ו–33% מתיישבים, שרובם המכריע היו מהגרים חדשים יחסית. החלטת החלוקה לקחה בחשבון שעקורים יהודים נוספים יגיעו בשנים הבאות מהמחנות בגרמניה. רוב המדינות שתמכו בחלוקה לא רצו אותם בשטחן, ונוח היה להן לתמוך בהקמת מדינה יהודית במבואות העולם הערבי.

אולם מה היו עקרונות החלוקה הדמוגרפית של ההחלטה? בשטחה של המדינה הערבית המיועדת היו אמורים להיכלל 725 אלף ערבים ו–10,000 יהודים. ובשטח המדינה היהודית היו אמורים להיכלל 598 אלף יהודים, לכל הדעות מספר הגיוני למדי. הפתעתי הגדולה היתה כשגיליתי שהיו אמורים להשתייך למדינה היהודית גם 497 אלף ערבים! כלומר המדינה היהודית המתוכננת לא ממש נועדה להיות “יהודית”, אלא הרבה יותר “דו־לאומית”.

קרוב לחצי מיליון ערבים היו לכודים בפרויקט שמבחינה לאומית לא היה שלהם, גם אם במקרה הטוב הם היו זכאים להפוך בו לאזרחים “ישראלים”. לכן אין זה פלא שכל המוסדות והתנועות הערביים, בפלשתינה ובעולם הערבי (מלבד הקומוניסטים הערבים חסידי סטאלין), התנגדו מיידית לחלוקה שנתפשה כלא הוגנת, ופתחו בפעולות איבה נגד המדינה היהודית העתידית. סביר להניח שאילו עקרונות החלוקה היו הפוכים ונוטים לטובת הצד הערבי, כל אגפי התנועה הציונית, ולא רק הימין הרוויזיוניסטי, היו דוחים אותה מכל וכל.

ה”דו־לאומית” של 1947 לא התממשה. המלחמה והנכבה שהתרחשה במהלכה מנעו את מימושה. למרות שרוב האוכלוסייה המקומית של איכרים ערבים לא השתתפה בקרבות בפועל, כ–750 אלף מהם נעקרו ונאלצו לנטוש את אדמותיהם בשטח ישראל, שגבולותיה התרחבו, ורק כ–150 אלף מהם נותרו בשטחה.

ב–1967, ישראל, שהתרחבה עוד יותר, החלה שוב ליצור הוויה דו־לאומית. 150 אלף הערבים שנותרו בה ב–1948 נהפכו כיום לשני מיליון, וליותר מ–21% מאזרחי ישראל. בגדה המערבית ובמזרח ירושלים חיים תחת שלטון צבאי ישראלי עוד כ–3.25 מיליון פלסטינים, וברצועת עזה 2.25 מיליון נוספים. יחד — כ–7.5 מיליון פלסטינים. מספר זהה של ישראלים לא ערבים חיים בין הים לירדן (לא רחוק היום שקרוב למיליון מהם יתגוררו מעבר לקו הירוק). למרות האי־שוויון האזרחי, המשפטי והפוליטי, והקונפליקט המדמם הנובע מכך, שתי האוכלוסיות הולכות ומשתלבות זו בזו יותר ויותר.

ישראלים רבים חולמים בחשאי על נכבה שנייה, הם מבינים שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך עוד זמן רב. הימין ההזוי השותף בשלטון הנוכחי מקדם לא רק תנופה בהתנחלויות אלא גם פיצוץ רבתי, שיביא לגירוש האוכלוסייה הערבית אל מעבר לנהר הירדן. אבל האינטרסים המערביים במזרח התיכון מסכלים פרספקטיבה מעין זו. גירוש שניים־שלושה מיליון פלסטינים לירדן, לסעודיה או למצרים יביא ככל הנראה להתמוטטות המשטרים בהן.

צרפת לשווייץ

בדרכי לז’נבה, ישבה מולי צעירה שווייצרית דוברת צרפתית. בהתקרב הרכבת ז’נבה, שאלתי אותה באיזו תחנה לרדת כדי להגיע למזרח העיר. היא ציינה בפני את שם התחנה, ואגב כך שאלה, בגלל מבטאי, מאין אני. עניתי לה שמישראל. כעבור כמה דקות היא חייכה והוסיפה בהומור: “תיזהר, אם תפספס את התחנה ותמשיך הלאה, תיפול ישר לידי הגרמנים”.

*פרופ’ זנד הוא היסטוריון. ספרו “ישראל־פלסטין ושאלת הדו־לאומיות” ראה אור באחרונה בהוצאת רסלינג*


ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות

מאת:שלמה זנד


כמות של ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות

+הוספה לסל

ההשתלבות ההולכת וגדלה בין האוכלוסייה הישראלית והאוכלוסייה הפלסטינית נראית היום כבלתי ניתנת להתרה. יותר ויותר אנשי רוח, עיתונאים וסופרים שואלים את עצמם האם הסיסמה “שתי מדינות לשני עמים” עדיין ברת-תוקף ומהי מידת הכנות והיושרה הפוליטית להמשיך ולשאת אותה. מעטים, לעומת זאת, יודעים שרעיונות ביחס לפתרונות דו-לאומיים נולדו כבר עם ראשית הופעתו של החזון הציוני. מאחד-העם עד גרשום שולם, ממרטין בובר עד חנה ארנדט, ולאחרונה ממירון בנבנישתי עד א”ב יהושע, בכל שלב של התפתחותה ונפתוליה של ההגות הפוליטית קמו אנשים שהטילו ספק האם מדינה יהודית קטנה ובלעדית, מנוכרת לסביבתה ומסוגרת מול המזרח הערבי הגדול, מהווה מענה נכון למצוקותיהם של יהודים נרדפים בעידן המודרני. האם מלכתחילה אי-הכללתה של האוכלוסייה הילידית בתמונת העולם העתידית הייתה נבונה דיה? האם ניתן היה אי-פעם להפריד באמת בין שני העמים שהלכו והתהוו תוך קונפליקט אלים וכואב בין הים לירדן?

בתקופה הנוכחית הקיום הלא-שוויוני של שני העמים החיים תחת שלטון אחד הוא מציאות המתדרדרת למצב של אפרטהייד. 875.000 הישראלים החיים מעבר ל”קו הירוק” (500.00 בהתנחלויות ו-375.000 במזרח ירושלים) הם בעלי זכויות אזרח מלאות. שכניהם, לעומת זאת, חסרי ריבונות עצמית ונטולי כל הגנה אזרחית ומשפטית. אי-שוויון בסיסי זה המתקיים כבר למעלה מיובל שנים מייצר שוב ושוב אלימות מדממת ועלול להסתיים בקטסטרופה. האם נותר עדיין זמן לשנות את המגמה? האם ישראלים ופלסטינים עשויים יום אחד לחיות בשלום אזרחי ובשוויון פוליטי תחת מסגרת משותפת?

בספר מרתק ורב-ערך זה להבנת אפשרות התנהלותנו במרחב מעלה שלמה זנד את הסוגייה שרובנו מעדיפים להתעלם ממנה: היות ולא ניתן לחלק ארץ, האם אין להתחיל צעד אחר צעד, למרות הקשיים והמהמורות, ללמוד להתחלק בריבונות עליה?

שלמה זנד הוא היסטוריון ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב. מבין ספריו שתורגמו לשפות רבות ניתן למנות את “הקולנוע כהיסטוריה” (עם עובד 2002), “מתי ואיך הומצא העם היהודי?” (רסלינג 2008), “לחיות ולמות בתל אביב” (ידיעות ספרים 2019), “קיצור תולדות השמאל בעולם” (רסלינג 2021).


ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות

שלמה זנד

האם ישראלים ופלסטינים עשויים יום אחד לחיות בשלום אזרחי ובשוויון פוליטי תחת מסגרת משותפת?

רעיונות ביחס לפתרונות דו-לאומיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נולדו עם ראשית הופעתו של החזון הציוני. מאחד העם עד גרשום שולם, ממרטין בובר עד חנה ארנדט, ולאחרונה ממירון בנבנישתי עד א”ב יהושע, בכל שלב של התפתחותה ונפתוליה של ההגות הפוליטית קמו אנשים שהטילו ספק האם מדינה יהודית קטנה ובלעדית, מנוכרת לסביבתה ומסוגרת מול המזרח הערבי הגדול, היא מענה נכון למצוקותיהם של יהודים נרדפים בעידן המודרני. האם מלכתחילה אי-הכללתה של האוכלוסייה הילידית בתמונת העולם העתידית הייתה נבונה דיה? האם ניתן היה אי פעם להפריד באמת בין שני העמים שהלכו והתהוו תוך קונפליקט אלים וכואב בין הים לירדן?

בישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות מעלה ההיסטוריון ו”הילד הרע” של השמאל הישראלי, פרופסור אמריטוס שלמה זנד, סוגייה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: בהנחה שלא ניתן לחלק ארץ, האם אין להתחיל צעד אחר צעד, למרות הקשיים והמהמורות, ללמוד להתחלק בריבונות עליה?


May 13, 2023

الياس فاخوري: المقاومة: نحن القضاءُ المبرمُ.. سيفٌ يَقطَعُ ويُطيحُ بالثالوث الاقدس للكيان الاسرائيلي المؤقت “الأمن والاستقرار والرخاء الاقتصادي”!

وها هو الاستاذ “زهير أندراوس” يلاقي “ديانا” وقد. اشار بالامس لكتاب “اختراع الشعب اليهوديّ” (The Invention of the Jewish People) للبروفيسور “شلومو ساند” (Shlomo Sand) من جامعة تل أبيب حيث يخلص “ساند” إنّ الرواية التاريخية الصهيونية بدأت تتفسخ في نهاية القرن العشرين في إسرائيل نفسها وفي العالم وتتحول إلى مجرد خرافات أدبية تفصلها عن التاريخ الفعلي هوة سحيقة يستحيل ردمها مضيفاً ان “الحقائق الأركيولوجية الدامغة على الأرض تؤكِّد أنّ إسرائيل أُسست على أسطورة وأكاذيب تاريخية صنعتها الصهيونية العالمية لاحتلال فلسطين لزرع كيانٍ غريبٍ يملك القوّة العسكريّة ويخدم الغرب.”


Translated by Google

Published by the Palestinian Amad News, translated by Google.

Shlomo Sand and the Deconstruction of Zionist Myths

   09:31 2022-03-09
By Dr. Muhammad Emara Taqi Al-Din
“Israel is the most racist society in this world.. The Jewish people is a term invented in the nineteenth century.. Today’s Jews have nothing to do with the ancient Hebrews.”

These are some of the sayings of the Israeli Professor Shlomo Sand, one of the most prominent new Israeli historians at the present time, those sayings were based on serious scientific historical studies through which he was able to blow up many Zionist myths that were deepened in the global consciousness in an attempt to justify the Zionist project and claim false eligibility for the Zionists In Palestine.

Shlomo Sand was born in Austria in 1946 to a Jewish family who survived the Holocaust, then immigrated to the Zionist entity, and is now working as a professor at Tel Aviv University. He is the author of the famous trilogy (Inventing the Jewish People, Inventing the Land of Israel, How Can I no longer be a Jew).

In his most famous book, The Invention of the Jewish People, he emphasized that the Zionist talk about the Romans expelling the Jews from Palestine in the past is something for which there is no historical or archaeological evidence, and then their call to return to Palestine is invalid, as they were never there, and that the current Jews are Most of them are descendants of the historical Khazar Empire in the Caucasus region that had converted to Judaism, which refutes the well-known Zionist thesis that the Jews of the modern world are the descendants of the ancient Jews who lived in Palestine and who spread in the world after the Roman expulsion of them.

Sand asked: Why is the Torah relied upon as a true historical reference that shovels of doubt should not extend to it and that it should not be criticized despite the many myths and legends it contains? Stressing that this mistake was deliberately committed by the Zionist movement in an attempt to employ these historical religious myths to give an aura of sanctity to its political theses and to root them in the Jewish public consciousness.

Sand confirms that the historical research has confirmed that the Jews belong to many nationalities, and they are framed only by affiliation and in general with the Jewish religion, and he believes that the myth of the ethnic purity of the Jews cannot withstand serious scientific and historical research, and that it is nothing more than a Zionist invention. It was invented in the nineteenth century by the Zionists through a group of fabricated researches carried out by well-known Zionist writers. Before that, this people did not have a real existence as a group that included a single national framework. Sand says: “The fact is that, over the past two thousand years, the Jews were not a people in the sense known to the word, but they were just a religious minority.”

Rather, Shlomo Sand confirmed that all the efforts of the Israeli antiquities committees were in vain, as they did not discover anything that reinforces the Zionist myths, but rather what was discovered confirms the opposite.

And that if we arrange the world as it was two thousand years ago, as Zionism did and granted the Jews the right to Palestine, then why don’t we return the Arabs to Spain and everyone who settled in a country in a certain historical era and other similar cases that are full of human history.

Shlomo Sand moves on to direct another stab at the term Land of Israel, stressing that this concept was newly invented as part of the Zionist colonial project to give it religious justifications. Peoples and nationalities, and then he wonders: Did the Jews suddenly wake up due to the efforts of the Zionists, only to discover that they had made a mistake on their way to Palestine? And then they have to turn to it strongly and intensively to establish their historical homeland, as the Zionists, according to Sand, dealt with the Torah as a binding legal document and a historical title deed according to which they must be granted Palestine on which to establish their state.

Zionism fabricated a lot of historical scientific research for this purpose, and it also twisted the neck of religious texts and re-read them in the light of its racist political ideology to justify its theses of settler colonialism.

The Zionist entity, according to Shlomo Sand, is nothing more than a colonial project to which false religious preambles have been fabricated.

The first: Employing Western persecution of the Jews and, consequently, their right to a homeland outside Europe as a way out of this persecution.

The second: Employing the imperialist colonial tendency that prevailed in Europe at the time, and then they identified a lot with what the Europeans called for at that time to set out to establish new colonies.

Through this proposition, Sand appears to be strongly influenced by his parents’ pro-communist views and against global imperialism in its colonial form.

Accordingly, he calls for making every effort to save the Zionist entity from racism that exaggerates in its inhumanity, and to abandon the idea of the chosen people, and then open the door wide for displacement in this tumultuous Arab environment, by starting to refute the historical lies promoted by the Zionists, and even disavow them in a way Full recognition of the existence of indigenous inhabitants of this place (Palestine), and dealing with them as owners of land and right.

Sand believes, according to what the researcher Mervat Auf reported, that the Zionist entity is like a foundling child, and his analysis of that is that the Zionist gangs committed a sinful act, which is the usurpation of Palestine in 1948, so this Zionist entity emerged from the womb of that rape and as a result of it, and that this foundling child (the Zionist entity ) If he wants to live and then continue his existential continuity as a state, he must stop following the criminal behavior of his rapist father and announce his absolute disavowal of this act.

Shlomo Sand also argues that the racist regime in Israel is very similar, and even more horrible, than the outdated racist regime (apartheid) in South Africa, and that Israel is the state It is one of the most racist societies, as he saw that the victory of Israel in the Six-Day War in 1967 was what led to the growth of the Zionist ego and the liberation of the tendency to worship and glorify the power and excessive violence among its inhabitants as a satanic force from its bottle, so it exaggerated its crime against the Palestinians, and then called to save Israel from itself before the great collapse by forcing it by all means to choose the option of peace with the continuous and escalating pressure on it from the international community.

He also called for Israel to renounce its racism and become a state for all the citizens who live within it by establishing a democratic, bi-national state and completely abandoning the Jewish thesis of the state, that racist thesis in its depth.

With regard to the policy of building illegal settlements pursued by the Zionist entity, Sand believes that this matter does not concern him much because the existence of Israel as a whole is illegal, as it is like a large illegal settlement, as it was established by force after the extermination of the indigenous population.

In 2012, Shlomo Sand received a number of threats, as a sealed envelope came to him that included white powder and an explicit death threat message as belonging to the Nazi ideology and anti-Semitism, and the message stated: “Make sure that you do not live any longer.”

In his latest book, “How I Stopped Being a Jew,” Sand disavows the racist, ethnic convictions dormant in the depths of the Jewish personality, stressing that that position is a moral commitment that he pledged himself to years ago, although with this proposition he swims in the opposite direction and against a sweeping stream of racism and chauvinism. within Israeli society.

Then we find him repeating the words of the Turkish poet Nazim Hikmat, those words full of general human concern: “If I do not burn, and if you do not burn, then who will enlighten the darkness for others?”

Hence, he calls for a general human vision and formula that accommodates everyone and puts them on an equal footing.

Sand spoke one day about the friendship that brought him together with the great Palestinian poet Mahmoud Darwish on a humanitarian ground that sought love and peace for all, and admitted that Darwish had profoundly influenced his formation. And the suffering of Sand, who was serving as a soldier in the Zionist army in 67, and regretted that, as he lived dreaming of a society where love and peace prevailed. With a singing street and a lit house… I want a good heart, not loading a gun, I want a sunny day, not a crazy fascist moment of victory, I want a smiling child who laughs for the day, not a piece of the war machine.

In the final analysis, these are the theses, then, of Shlomo Sand, which are very much aligned with Arab convictions and are very supportive of Palestinian rights. These are the theses that were based on serious scientific research by a historian who was very consistent with himself and respected the results that his research leads to without prior bias, so he dealt with historical documents a lot. From impartiality and objectivity, and then he developed a complete conviction that the foundational statements from which Zionism was launched are false in their depth, and that they were widely promoted through the massive Zionist propaganda machine, in order to forcibly root the Zionist entity in the Palestinian reality.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in: Logo

You are commenting using your account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s