מוניטור האקדמיה הישראלית
English
חיפוש
למה משמש המוניטור?
מאמרי מערכת
מי אנחנו
אוניברסיטת בן גוריון
האוניברסיטה העברית
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת תל אביב
מוסדות אחרים
חרם בשיתוף עם אקדמאים ישראלים
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
מאמרים כלליים
פורום קוראים
צור קשר
אוניברסיטת תל אביב
תשובת ענת מטר לדיונים ברשת אוניברסיטאית על עניין החרם האקדמי על ישראל

 

http://www.wisdom.weizmann.ac.il/~oded/PS/anat-bds.doc

על ההקשר של החרם האקדמי על ישראל

[מתוך תשובת ענת מטר לדיונים ברשת אוניברסיטאית על עניין החרם האקדמי על ישראל.]

[עריכה (ובפרט הדגשות) על ידי עודד גולדרייך]

 

בשנת 2005 יצאה קריאה מטעם החברה האזרחית הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על מדינת ישראל ומוסדותיה. על הקריאה הזו חתומים גופים רבים, איגודי עובדים, ארגונים חוץ-ממשלתיים ומפלגות, המבקשים לקדם מאבק לא מזוין בכיבוש המתמשך ובמדיניות האפרטהייד של ישראל. המהלך הזה הוא חלק ממכלול, אשר צד אחר שלו הוא, למשל, ההפגנות השבועיות נגד גדר ההפרדה וגזל האדמות. מי שהצטרפו למאבק הזה דוחים, מצד אחד, את שיתוף הפעולה המתמשך של הרשות הפלסטינית עם הפארסה המכונה "תהליך השלום", ומצד שני את דרך ההתנגדות המזוינת.

 

הקריאה לחרם שואבת את השראתה מן המאבק באפרטהייד בדרום-אפריקה. מובן שהנסיבות ההיסטוריות אינן זהות, וגם צורות המאבק השונות אינן זהות, אבל ישנם קווי דמיון בצורת המשטר והתנהגותו, וכן ביחס הקהילה הבינלאומית (אני מתכוונת בראש וראשונה לתמיכה המסיבית של ארה"ב ואנגליה, בצד שאט-הנפש של קהילות בינלאומיות, איגודים מקצועיים וכו'). לא אעמיק כאן בניתוח ההשוואות; אציין רק כי אישים רבים, שנודעו במאבקם בדרום-אפריקה של האפרטהייד, מוצאים קווי דמיון כאלה ותומכים במהלכי ההחרמות נגד ישראל בשל כך.

 

החרם הוא המכשיר הפוליטי של הקהילה האזרחית – הפלסטינית, הבינלאומית, וגם הקהילה הישראלית הזעירה המבקשת להפגין סולידריות עם המאבק הזה, כמיטב יכולתה. הוא איננו תכלית לעצמה וגם לא צעד "מוסרי" גרידא; דהיינו, אין הוא צעד המצדיק את עצמו ומנותק מאפשרויות ההצלחה שלו. הוא כלי. ככזה, הוא כפוף לנסיבות, ואם יתברר, למשל, שהוא מזיק יותר משהוא מועיל – גם בטווח הארוך הנראה לעין – יהיה נכון לסלקו. כרגע, ניתוח המצב מצביע – בעיני תומכי החרם, כמובן – על היותו אחד הכלים הבודדים שעשויים להוליך את ישראל לשינוי מדיניותה הנפשעת (אולי ישירות, ואולי דרך שינוי מדיניותן של מדינות אירופה, ואפילו ארה"ב – מה שקשה להאמין – ביחס אליה). יתר על כן, נראה שדרכים אחרות חסומות לגמרי. התמיכה האמריקאית המסיבית, שטיפת-המוח הלאומנית, תמיכתה הכמעט-טוטלית של האוכלוסייה היהודית בישראל במהלכי ממשלותיה (93% תמכו במבצע "עופרת יצוקה", למשל), וכן, גם שיתוף פעולה, שלא לומר התגייסות, של האליטה הכלכלית, התקשורתית והאקדמית – כל אלה מצביעים על כך שללא לחץ חיצוני לא יחול שיפור. אין פירושו של דבר שיש לוותר על דרכים אחרות של מאבק לא מזוין. נהפוך הוא. עבודה בתוך הקהילה הישראלית-יהודית נחוצה, ובמקביל, כמובן, נחוצה גם עבודה פנימית בתוך הקהילה הכבושה.

 

האינטרס הגדול של ממשלות ישראל הוא שמירת מראית-עין של נורמליות. ישראל מבקשת להציג את עצמה כלפי העולם המערבי כחלק אינטגרלי ממנו, כמדינה דמוקרטית, פתוחה, מתקדמת, ליברלית. ככל שמדיניותה הופכת לאלימה יותר, ככל שאופייה מתרחק יותר מן הדימוי הזה, כך מתגברים מאמציה לשמר את הדימוי. הקמפיין של "מיתוג מחודש של ישראל" – אותו ביקר עמיתנו קרלו שטרנגר ב"הארץ" לפני ימים אחדים – הוא חוד החנית של המאמץ הזה. לקהילה התרבותית והאקדמית מייחדים אנשי הקמפיין, במשרדי החוץ וההסברה, תפקיד חשוב. הן אמורות להציג את פניה היפות של ישראל ובכך לטשטש את שאין לראות.

 

ההתנגדות לנורמליזציה היא אחת מהסיבות העיקריות לתמיכה במדיניות ההחרמות בכלל, וכאלה המופנות כלפי הקהילה התרבותית והאקדמית של ישראל בפרט. כך, למשל, מתארגנות מחאות נגד אירועי תרבות ישראליים הממומנים על ידי משרד החוץ ומכוונים ל"מיתוג המחודש" – כפי שקרה בפסטיבל טורונטו לקולנוע בשנה שעברה; אמנים מתבקשים על-ידי תומכי החרם שלא להופיע בישראל, מרצים מתבקשים שלא להשתתף בכנסים בארץ, וכדומה.

 

אולם תפקידה של האקדמיה אינו מסתכם בהיותה ה"פנים הנאורות" שיש להציג בפני העולם כמסכה. העולם האקדמי מחובר בטבורו לממסד המדינתי ומשרת אותו, באינספור פרויקטים צבאיים, מדיניים והסברתיים. במקביל, ביקורת על מדיניות הכיבוש והאפרטהייד של ישראל כמעט ואיננה מושמעת בו – למרות ניסיונות גורמים שונים לצייר את התמונה אחרת. כל אלה הובילו את מנסחי הקמפיין הפלסטיני להכללה, באפיון החרם, גם של קריאה למשיכת השקעות במוסדות האקדמיים ולהימנעות ממימון פרויקטים אקדמיים – בפרט, כמובן, פרויקטים המשרתים ישירות את הממשלה. הרעיון הכולל הוא, שוב, הרצון להקשות על ישראל להתמיד בכיבוש, הן על-ידי הפיכת הכיבוש ל"לא משתלם" והן על-ידי חשיפת המקום אליו הידרדרה החברה הישראלית בפני חבריה עצמה, בדרך של הצבת מראה. לכן, אין לדבר על חרם על האקדמיה באופן מופשט ומנותק מן ההיבטים האחרים של המאבק הלא-מזוין לסיום הכיבוש.

 

עד כאן הצגה בסיסית של הרקע ההכרחי לדיון.  אני מבקשת להתייחס עתה, בקיצור ככל שאוכל, לכמה עניינים שעלו בהתכתבויות שונות.

 

שאלת החרם האינדיווידואלי מול זה המוסדי

כאמור, החל משנת 2005 נתנה החברה האזרחית הפלסטינית צורה ממוסדת לחרם. בצד הפנייה לקהילה הבינלאומית להחרמה, משיכת השקעות וסנקציות כלפי ישראל, ישנו גם פירוט של אופני ההחרמה הרצויים, וגם הסברים על אופני החרמה לא רצויים. על פי הפירוט הזה, החרם על האקדמיה הישראלית אינו כולל הימנעות מהזמנת אקדמאים ישראליים להרצאות וכנסים בחו"ל, שיתופם במחקרים, שיפוט ופרסום מאמרים וספרים שלהם, וכדומה. עד כמה שידוע לי, החל מאותה שנה, 2005, לא רבים המקרים בהם בחרו אקדמאים ברחבי העולם בדרכי החרמה כאלה.

 

שתי שאלות נוספות עלו בהקשר זה. ראשית, האם האקדמאים האירופיים מאמצים את הנוסח המוסדי-בלבד עליו דיברתי. לפי מיטב התרשמותי, הקריאה הפלסטינית יצרה מין "רגולציה" של החרם, ולכן פחתו המקרים שבהם קיבלו ההחרמות צורה אינדיווידואלית מן הסוגים האמורים. מקרים כאלה היו ועוד יהיו בוודאי, אבל לא התמיכה בקריאה הפלסטינית לחרם היא המקדמת אותם, אלא להיפך. בכל מקרה, הקריאה הפלסטינית מצביעה על קיומם של "אזורים אפורים", ולי, כמו לאחרים – פלסטינים, ישראלים וזרים – יש לעתים הסתייגויות מפעולת חרם כזו או אחרת. אחרי הכל, פועל כל אדם לפי טעמו הפוליטי ומזגו האישי.

 

שנית, האם תמיכה בחרם מוסדי אינה, למעשה, גם תמיכה בחרם אינדיווידואלי. ובכן, כאן התשובה היא כן ולא. מובן שאקדמאים ייפגעו מכך שעמיתיהם יסרבו להגיע לכאן לכנסים שהם מבקשים לארגן. אבל (אם נסלק יוזמות אישיות מן הסוג האמור לעיל), לא תהיה פגיעה בהזמנת אקדמאים ישראליים לשבתונים והרצאות, בפרסומים וכו'. לעומת זאת ברור שקרנות מחקר תדולדלנה, השקעות באוניברסיטה תצטמצמנה, וכו'. כן, זה מחיר שלדעתי הקהילה האקדמית רבת-הפריבילגיות צריכה לשלם – מן הנימוקים שהבאתי לעיל.

 

תמיכה במהלך מסוים (כמו תמיכה בחרם) מאפשרת – תמיד – ניצול שלו או פרשנות מוטעית שלו

(למשל שימוש בחרם על-ידי גורמים אנטישמיים, או אחרים, שאינם מונעים מרצון לסיום הכיבוש ומדיניות האפרטהייד בלבד). אפשרות זו קיימת, ולדעתי, כל שאפשר לעשות נגדה הוא הבהרה חד-משמעית של הרציונל של החרם, מטרותיו, מסגרתו, וכו'. מצד שני, לא רק מעשים, אלא גם מחדלים, מפורשים ומנוצלים על ידי גורמים שונים ומשונים, ודי לחכימא ברמיזא.

 

מדוע דווקא ישראל?

אחת מן השאלות הקשות יותר בה נתקלים תומכי החרם היא השאלה, הסבירה לגמרי, בעניין ייחודה של ישראל. האם פשעיה של ארה"ב קטנים יותר? ואלו של אנגליה? כידוע, חומסקי נמנע מהחרמה משום שהוא טוען שהיא מפלה את ישראל לרעה ביחס לארצו. מן הצד השני, נהג הפיסיקאי, פרופ' דניאל עמית המנוח, להחרים גם את האקדמיה האמריקאית. אבל אני לא שם. למה? משום שהחרם הוא כלי פוליטי ולא מטרה לעצמה ומשום שיש כמה הבדלים בין ישראל לארה"ב. ציינתי שהחרם איננו מצדיק את עצמו כשלעצמו, במנותק מאפשרויות ההצלחה שלו, מהנסיבות. כדי לקבל הנמקה כזו צריך לאמץ גישה מסוימת ליחסים בין מוסר ומחשבה פוליטית. זו סוגיה פילוסופית חשובה, שלא זה הפורום המתאים לבירורה, אך דנתי בה ובכוונתי לדון בה בהקשרים המתאימים. על כל פנים, כמו במקרה של דרום-אפריקה, מסתמן סיכוי שהחרם על ישראל יישא פירות (ואולי משום כך הוא מבהיל כל כך ישראלים רבים). אין צל של אפשרות אפילו לדמיין חרם על כלכלתה, תרבותה והאקדמיה של ארה"ב, ומובן שאין שום סיכויי הצלחה לחרם כזה.

 

זה המקום בו שואל אדם את עצמו: האם תמכתי, או הייתי תומך, בחרם על דרום-אפריקה? מי שמשיב בחיוב, צריך לדעתי לשאול את עצמו מדוע לא כאן ועכשיו. [עודד: יתכנו תשובות סבירות לשאלה מדוע לא "כאן ועכשיו", אבל תשובות סבירות צריכות להיות מנוסחות במונחים יחסיים (ולא מוחלטים) ולהתייחס לנסיבות הפוליטיות של "כאן ועכשיו" – הן מבחינת הצורך להחריף את המאבק במדיניות הישראלית והן מבחינת האפקטיביות הצפויה של צעדים מסוימים.]

 

שאלה מקבילה, מן הצד השני, נוגעת לפשעיהן של ארצות כמו סין או איראן. מדוע לא להחרים גם אותן? ובכן, ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית יותר מסין או איראן, ולדעתי ליומרה הזו יש מחיר. יתר על כן, ישראל זוכה להטבות מפליגות ממדינות המערב בשל ה"דמוקרטיה" בה היא מתפארת לשווא. קיצוץ בפריבילגיות הללו, לנוכח מדיניותה, נראה לי מעשה ראוי וחשוב.

 

מדוע אינני מתפטרת?

השאלה הזו מניחה תשובה לשאלה אחרת: האם אני, כלשון העצומה, מבקשת לפגוע בעמיתיי ובתלמידיי, באוניברסיטת תל-אביב וביתר האוניברסיטאות בארץ? תשובתי (הצפויה) היא לא ולא. המוסד האקדמי היחיד בסביבה שהייתי רוצה באמת לפגוע בו הוא מכללת אריאל, ולכך, נדמה לי, שותפים גם אחרים. (אגב: אלה צריכים לשאול את עצמם אם אינם מייחלים לחרם על המרכז האוניברסיטאי באריאל; אם יסרבו להרצות שם ולהשתתף בכנסיו; אם יתמכו בהסבת השקעות ממנו. אם ישיבו בהן על השאלות הללו, ברי שאף הם שמים סייגים לאותו "חופש אקדמי" בו מרבים לנפנף כאן לשווא לאחרונה – ובצדק יעשו כן. אינני מבקשת חלילה לגזור גזירה שווה בין מכללת אריאל לבין האוניברסיטאות הישראליות, אולם את הנקודה הזו חשוב להבהיר.)

 

איך זה שאני תומכת בחרם ובכל זאת רוצה בטובת האוניברסיטה? ממש כשם שאני רוצה בטובת ישראל ומצדדת בחרם עליה. תביעה להתפטרותי מן האוניברסיטה גוררת גם תביעה להסתלקותי מן הארץ. אין לי צל של ספק שסיום הכיבוש ומדיניות האפרטהייד נחוצים למען עתיד טוב יותר, לכולנו, במקום הזה; וכאמור, אני מאמינה שלחץ בינלאומי, כפי שתיארתי לעיל, הוא כלי חשוב לקידום המטרה הזו. כולנו חברים בקהילות שונות, והפגנת סולידריות עם קהילה אחת עשויה להתנגש עם הסולידריות שאנחנו מפגינים כלפי האחרת.  הסולידריות הראשונית שלי עתה היא עם חבריי למאבק הבלתי מזוין נגד הכיבוש. עם זאת, אני רואה את עצמי בשר מבשרה של הקהילה האקדמית בישראל. היא חשובה לי, היא מהווה חלק משמעותי מחיי, תלמידיי חשובים לי מאד וכך גם עבודתי האקדמית. בוודאי שהתנגשות כזו יוצרת מתיחות – אולי אפילו סתירה. מי שמאמין שאפשר לחיות ללא סתירות ומתחים פנימיים, יבושם לו. בלי שום קשר לנושא הנוכחי, אני לא מאמינה באפשרות כזו. רצוי, כמובן, למוסס את המתח, ואת זאת אני עושה יום יום, בתפקודי באוניברסיטה ובשמאל.

 

לעניין הפגיעה באוניברסיטה יש להוסיף עוד שני היבטים לפחות. הראשון הוא שגם אמצעי השביתה (אף הוא אמצעי פוליטי, לא מנותק מהקשר ולא בר-הכללה באופן פורמלי), שכולנו או לפחות רובינו תומכים בו, עשוי להזיק בטווח הקצר. השביתה הגדולה של הסגל אכן הזיקה לכיסי האוניברסיטה. סטודנטים עזבו לטובת המכללות, בטענה ש"שם לא שובתים". (למרבה השמחה הם התבדו – ראו את מכללת ספיר.) דרישות שאנחנו מעלים, בצדק רב, לגבי העסקתם של עובדי הקבלן, או המורים-מן-החוץ, אף הן מרעות לכאורה את מצבה הכלכלי של האוניברסיטה – ובכל זאת אנחנו מאמינים שהן מוצדקות, ואף מצדיקות שביתות וסנקציות שונות.

 

ההיבט השני נוגע למה שאפשר לקרוא לו בהכללה "המיליטריזם של האוניברסיטה". שיתוף הפעולה הסמוי והגלוי עם הצבא, תוכניות הלימוד המיוחדות, מינוי מרצים שמוצנחים היישר מן הפיקוד הבכיר – כל אלה, שהאוניברסיטה נוטה להתגאות בהם, מזיקים לה, לטעמי, לא פחות מן התמיכה בחרם. הרבה יותר. אינני מתכוונת רק ליחסי-החוץ, לעובדה שהמיליטריזם הזה מקל על תומכי החרם. אני מתכוונת קודם כל לפרצופה של האוניברסיטה עצמה, לסדר היום של מחקריה, למחויבותה האזרחית.

 

 

 

עד כאן. חשבתי לכתוב לכם מסמך קצר המכיל תשובות לשאלות, אך משהתיישבתי לכתוב אותו הבנתי עד כמה ניסיון כזה הוא מופרך. ברור לי לגמרי עד כמה קשה סוגיית החרם (הכולל, וזה על האקדמיה בפרט). אינני מצפה לשכנע איש, אלא לסלק אי הבנות ולהציע לכם לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. ברור לי גם שלשם ראייה כזו דרושה הסכמה מינימלית בעניינים הפוליטיים. יתר על כן, אני סבורה, וכתבתי על כך בהרחבה בהקשר האקדמי, כי דרוש לה גם שינוי בהוויה, באורח החיים. אבל, כאמור, עד כאן.

 

[מאי 2010]

 

 

 

חזרה ל "אוניברסיטת תל אביב"שלח תגובה
חזרה לראש הדף
התגובות שלכם
    1.  ללא נושא
     מאת מיקי, נשלח בתאריך 30-09-2012
    2.  תגובה
     מאת גיא, נשלח בתאריך 15-07-2016
    האתר הוקם ע"י Sitebank ומתוחזק ע"י Blueweb Internet Services
    מבקרים: 218329818שלח לחברהוסף למועדפיםהפוך לעמוד הביתתצורת הדפסה
    blueweb