11.11.2020
Editorial Note
Over the last two decades, IAM has often reported on scholar-activists whose main interest seems to be promoting the Palestinian agenda.
One recent example is a group of “peace activists,” who, along with the Meretz Party members, petitioned Israel’s Supreme Court to expose a past Mossad operation. Haaretz, the Communist Party, and a group of BDS activists published the petition, written by attorney Eitay Mack, who represents the group. The petition accused “the Mossad’s [of] continued support of the Lebanese Christian Phalanges during the years preceding the Sabra and Shatila massacre.”
The petitioners include Dr. Yishai Menuhin, Dr. Maya Rosenfeld, Dr. Julia Zeitin, Prof. Ruth Hacohen, Dr. Ruhama Merton, Prof. Gideon Freudenthal, Dr. Shani Pace, Prof. Nurit Peled Elhanan, Prof. Ben-Zion Munitz, Dr. Yonatan Nissim Gaz, Prof. Yigal Brunner, Dr. Zivia Shapira, Dr. Snait Gissis, Dr. Gilad Lieberman, Dr. Eliot Cohen, Dr. Batina Birmans, Dr. Hannah Safran, Prof. Veronica Cohen, among other activists.
The issue is related to the Lebanese Civil War. Conveniently, the petitioners ignore the other side of the argument. The topic has been researched by Dr. Jonathan Fine, from the International Institute of Counter-Terrorism at the IDC Herzliya, who wrote that the PLO was relatively new to the Lebanese scene following their expulsion from Jordan when in 1970, a conflict broke out between the Jordanian Armed Forces led by King Hussein and the PLO led by Yasser Arafat, culminating in the Black September armed conflict. Jordan expelled the PLO and some 100,000 Palestinian guerrillas assisted by Syria have entered Lebanon and joined the 240,000 already there, causing havoc and anarchy. The Palestinians took over the refugee camps and an entire section of Beirut where Arafat had set up his headquarters. “The Palestinians set up roadblocks, took over entire residential areas by expelling their owners, collected protection taxes, confiscated private cars, and gave shelter to outlaws.” By April 1975 a new cycle of deadly violence erupted, where many Palestinian-led massacres against Lebanon’s Christian villages and towns took place. The PLO, more than the Syrians, Druze, and Christians, “contributed to the destruction of Lebanon’s fragile infrastructure from within.”
Therefore, the petition raises an interesting question. The petitioners have no chance of forcing the Mossad to reveal information about its operations. So why go to the Supreme Court? The answer can be found in the perverted version of the human rights’ burgeoning field, which seeks to besmirch and delegitimize Israel in the international community. The trend was pioneered during the infamous Durban Conference of 2001, which used the human rights cudgel to denounce Israel as an apartheid state and demand BDS imposition. Things have gotten worse since. Prominent human rights organizations such as Human Rights Watch, Amnesty International, and Oxfam had increased the volume of accusations against Israel. So much so that the Trump administration has pointed to declare these organizations as anti-Semitic, as defined by IHRA, a highly respected and increasingly accepted international definition of what consists of anti-Semitic speech and action.
Indeed, the Emile Zola Chair for Human Rights at the Colman College of Management praises Attorney Eitay Mack. The declaration stated: “Adv. Eitay Mack is a pioneer in the field of human rights, a man who made a brave choice to act alone in a field that is hidden from the public consciousness, as well as away from the spotlight of glory that is often promised to human rights fighters.” Mack, who graduated from TAU with a law degree in 2008, specializes in Palestinian human rights. “He has been working as a self-employed lawyer and struggles in the breach of the rights of Palestinians.” Not only that Mack specializes in the rights of Palestinians, he also focuses on Israel’s arms trade. There is enough evidence to show that the US, Russia, France, China, Germany, Spain, South Korea, UK, and Italy are larger arms traders. Mack targets Israel alone. Mack and his academic and activist peers have also petitioned the Supreme Court to expose Israel’s battle against BDS.
The one-sided condemnation of Israel by the human rights community is highly hypocritical given that key Palestinian groups like Hamas, Palestinian Islamic Jihad (PIJ) and their Lebanese collaborator, Hezbollah, along with their patron Iran, have committed violations of the Geneva Conventions on war conduct. To begin with, Hamas, PIJ, and Hezbollah adopted a policy of radical embedding among the civilian population, something that the Conventions consider illegal. As a rule, they locate their command centers and weapons in schools, hospitals, mosques, and private residences, turning civilians into human shields. All three groups have engaged in shelling Israeli civilians along the northern border and the Gaza Strip. On the other hand, Israel is limited by the Geneva Convention, which demands “proportionality,” a code word for hurting the least of noncombat populations. As the new book, “Proportionality in International Humanitarian Law: Principle, Rule, and Practice,” discovers, humanitarian law unintentionally penalizes state actors like Israel while giving non-state players like terror groups, essentially, a free pass.
As a lawyer, Mack and his academic cheerleaders must be aware of the egregious violations of international humanitarian law committed by the Palestinians and their Iranian-Hezbollah patrons. Petitioning the Supreme Court is a diversion tactic that seeks to delegitimize Israel instead of dealing with the real problems of the Palestinian leadership, which has refused to accept the Abraham Accord and the new realities of the Middle East.
עתרו לבג”צ: דורשים לחשוף תמיכת המוסד במליציות הנוצריות במלחמת האזרחים בלבנון
קבוצה גדולה של פעילי שלום, באמצעות עו”ד איתי מק, הגישו השבוע עתירה לבג”צ בדרישה לחשוף את מסמכים בדבר התמיכה שהעניק המוסד למיליציות הנוצרים במהלך מלחמת האזרחים בלבנון. עו”ד מק מסר “העתירה הוגשה מאחר שעל אף שחלפו כ-40 שנים מאז שהמוסד היה אחראי על התמיכה של מדינת ישראל במיליציות נוצריות רצחניות שביצעו זוועות במלחמת האזרחים בלבנון, בין השנים 1982-1975. המוסד עדיין סבור שזכותו להמשיך להסתיר מהציבור את המידע בנוגע כך ‘מטעמים ביטחוניים'”.
אנשי מיליציות נוצריות לאחר קבלת אספקה מישראל (צילום ארכיון: הומניטה)
בשל אינטרסים שונים של מדינת ישראל, המוסד תמך במליציות הנוצריות בלבנון בזמן מלחמת האזרחים, באמצעות מתן הדרכה, אימונים, נשק וכסף. זאת אף שידע היטב כי הן מבצעות זוועות כלפי חברי מליציות אחרות, וכן נגד פעילים שמאל ופלסטינים, אזרחים ואזרחיות שהשתייכו לקבוצות פוליטיות, דתיות, לאומיות ואתניות יריבות.
“אמנם הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה, שהתחולל בספטמבר 1982, עורר זעקה במדינת ישראל ובעולם אשר הובילה להקמת ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (“ועדת כהן”), אך היה זה רק אירוע אחד בשרשרת של אירועי טבח, הוצאות להורג, חטיפות, היעלמויות, חיתוך איברים והתעללות בגופות ע”י המליציות הנוצריות”, הדגיש עו”ד מק.
העותרים סבורים כי הפרשה העלומה צריכה לצאת לאור כדי שיהיה אפשר לעשות מעט צדק עם קורבנות המליציות הנוצריות ומלחמת האזרחים בלבנון באמצעות חשיפת האמת, וכן כדי לאפשר דיון והפקת לקחים ציבוריים שעשויים למנוע את המשך התמיכה מצד המוסד ומדינת ישראל בכוחות ביטחון ומיליציות ברחבי העולם המבצעים זוועות. בעתירה נטען כי סירוב המוסד לחשוף לציבור את המסמכים שאותרו על ידיו לוקה בחוסר סבירות קיצוני; המוסד לא שקל את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה את האינטרס הציבורי העצום והזכות למידע; וכן המוסד מפר את חובותיו לפי הוראות תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), תש”ע-2010, כללי המשפט המינהלי והפסיקה.
בין העותרים: ניצה אמינוב, חנה בר”ג, ד”ר ישי מנוחין, יעל אגמון, נורה בנדרסקי, ד”ר מאיה רוזנפלד, אור בן דוד, יונתן גר, ד”ר ג’וליה צייטין, עופרה עופר אורן, פרופ’ רות הכהן פינצ’ובר, איה גבריאל, רעיה רותם, ד”ר רוחמה מרטון, מוסי רז, אמנון לוטנברג, מיקי פישר, פרופ’ גדעון פרוידנטל, עומר ארוילי, יאיר בונצל, מארי בונצל, עדי בונצל, אריאל נייזנה, ד”ר שני פייס, נעמי שור, נורה גרינברג, סא”ל (מיל’) תולי עמית פלינט, נפתלי אורנר, פרופ’ נורית פלד אלחנן, רחל חיות, פרופ’ בן ציון מוניץ, עירית הלביא, אבישי הלביא, קלאודיו קוגון, ד”ר יונתן ניסים גז, שירה יהב, רוני סגולי, עדית ברסלאור, נוני טל, פרופ’ יגאל ברונר, ורדה חלד, ד”ר צביה שפירא, שירלי נדב, תאיה גוברין–סגל, ירדן שפר, ד”ר סנאית גיסיס, מיאקו גליקו, דפנה בנאי, סיגל קוק אביבי, יהודית אלקנה, גיא בוטביה, שושנה לונדון ספיר, תמר כהן, צילי גולדנברג, ד”ר גלעד ליברמן, איתמר פיגנבאום, גליה ברנד, דליה קרשטיין, גיא הירשפלד, ד”ר אליוט כהן, נעמי קירשנר, אלי אמינוב, דניאלה יואל, ד”ר בטינה בירמנס, זהבה גרינפלד, עפר ניימן, יואב הס, נפתלי ספיר, ד”ר חנה ספרן, חיה אופק, ורד ביתן, שאול צ’ריקובר, חיים שוורצנברג, פרופ’ ורוניקה כהן, גדי שניצר, סמדר יערון, אמיר ביתן, עודד אפרתי, ג’סיקה נפומנשי ושרון גמזו.
קישור לעתירה:
https://documentcloud.adobe.com/link/track?uri=urn:aaid:scds:US:03936e49-dfab-4871-aab0-743205622886#pageNum=122 באוקטובר 2020 ב-דמוקרטיה.
======================================
https://www.facebook.com/150236278473965/posts/1763905263773717/
https://www.haaretz.co.il/debate/hebrew/1.9264802
המוסד הוביל את הקשר עם הפלנגות
פלסטינים: וועדת כהן הטילה אחריות עקיפה על הטבח בסברה ושתילה צילום: Bill Foley / APאיתי מק
פורסם ב-27.10.20
للمقالة بالعربية: الموساد والمليشيات اللبنانية قصة حب طويلة
בחודש מאי ציינה התקשורת הישראלית 20 שנה לנסיגת צה”ל מלבנון. שתי תמות הובילו את השיח התקשורתי, פילוג החברה הישראלית וסיפורי מורשת קרב בסגנון שיעורים לטירונים בצה”ל.
לא מעט ישראלים ועיתונאים ישראלים אוהבים למצוא הקבלות בין המעורבות הישראלית בלבנון למעורבות האמריקאית בוייטנאם. אך ההשוואה הזו נעשית בדרך כלל באופן שטחי וממוקדת בחיילים שנהרגו ונפצעו, בבעיות התנהלותו של הדרג המדיני והפוליטי ובמלחמה שההפסד בה היה ידוע מראש. בדרך כלל לא נעשית השוואה בין מעורבות כוחות הביטחון הישראלים והאמריקאים בזוועות שבוצעו כלפי האוכלוסיות המקומיות.
המקרה היחיד בו גם התקשורת הישראלית וגם הישראלים עוד מוכנים קצת לשמוע על מעורבות מדינתם וכוחות הביטחון בזוועות בלבנון, הוא הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה. אמנם הטבח שהתחולל שם בספטמבר- 1982, עורר זעקה במדינת ישראל ובעולם, והוביל לאחר מכן להקמת ועדה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות (“ועדת כהן”), אך היה זה רק אירוע אחד בשרשרת של אירועי טבח, הוצאות להורג, חטיפות, היעלמויות, חיתוך איברים והתעללות בגופות ע”י המיליציות הנוצריות.
אחד ממקרי הטבח הגדולים התרחש בתל אל-זעתר, כשש שנים לפני הטבח בסברה ושתילה. כך תיארה ועדת כהן את האירוע: “באוגוסט 1976 נכבש על ידי הכוחות הנוצריים מחנה הפליטים תל אל-זעתר בביירות, שבו התבצרו מחבלים פלסטינים, ואז נטבחו אלפי פליטים פלסטינים. כל מעשה טבח גרר אחריו מעשי נקם בעל אופי דומה. מספר הקורבנות של מלחמת האזרחים נאמד בקרוב למאה אלף הרוגים, ביניהם מספר רב של אזרחים ובהם גם נשים וילדים”. ראש אמ”ן לשעבר, יהושע שגיא, העיד בפני ועדת כהן ואמר: “הם רצחו כל הזמן. אנשים כמו סמיר ג’עג’ע, אלי חבייקה וקוברה (רוברט חאתם, מפקד יחידת שומרי הראש) ידעו לרצוח פלסטינים ואחרים בלי שמישהו יגיד להם לעשות זאת”. ועדת כהן קבעה כי היה ידוע על מקרים בהם המיליציות הנוצריות רצחו אזרחים פלסטינים ודרוזים: “היו ידיעות על מעשי רצח נשים וילדים בכפרים דרוזים שבוצעו ע”י הפלנגות וכן על פעולות חיסול נגד הפלסטינים שבוצעו על ידי יחידת המודיעין של אלי חבייקה”.
בחקירת הטבח במחנות סברה ושתילה עיקר הזרקור הופנה לצה”ל, אך מי שהיה אחראי מתחילת מלחמת האזרחים (בשנת 1975) על הקשר עם המיליציות הנוצריות, היה דווקא המוסד. כך נקבע בדו”ח ועדת כהן: “על הקשר עם הפלנגות היה מופקד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ונציגיו של המוסד בתקופות השונות קיימו קשר הדוק למדי בדרכים שונות עם מנהיגות הפלנגות”.
מתוך רצון לקדם אינטרסים ישראליים שונים, המוסד תמך במליציות הנוצריות בלבנון בזמן מלחמת האזרחים, באמצעות מתן הדרכה, אימונים, נשק, ציוד אלקטרוני למעקב וכסף. זאת אף שידע היטב כי הן מבצעות זוועות כלפי חברי מליציות אחרות, וכן נגד פעילים פוליטיים, אזרחים ואזרחיות שהשתייכו לקבוצות פוליטיות, דתיות, לאומיות ואתניות יריבות. האלוף (מיל’) עמוס גלעד, אמר בראיון שפורסם בעיתון הארץ, ביום 6.5.2020 לגבי המליציות הנוצריות: “היו להם אנשים כמו סמיר ג’עג’ע, שהיו לו עיניים בוהקות בטירוף והוא באמת עסק ברצח… בשיר ג’ומייל היה מוקף באנשים כמו אלי חובייקה, האיש הנורא הזה שהיה מְרַצח ופושע… חובייקה היה אדם אכזר שעשה מעשי זוועה”. גלעד אמר שניסה ללא הצלחה להתריע על הסכנה הטמונה בקשר עם המליציות הנוצריות: “ניסיתי להתריע, אבל נתקלתי בחומה בצורה. המוסד הוביל את הקשר עם הפלנגות, וכל ביקורת נגדו נדחתה על הסף ונמחצה”.
אכן במהלך מלחמת האזרחים בוצעו זוועות גם בנוצרים אך כפי שנכתב בדו”ח ועדת כהן :”כל מעשה טבח גרר אחריו מעשי נקם בעל אופי דומה”, ולכן לא היה בכך די כדי להצדיק את תמיכת המוסד במליציות הנוצריות ובמעגל הדמים.
ועדת כהן הטילה “אחריות עקיפה” לטבח בסברה ושתילה על בכירים ישראלים שונים, אבל היא התייחסה רק להחלטה שנגעה במתן היתר כניסה לפלנגות לאותם מחנות, ללא פיקוח מספק ולאי עצירת הטבח מהרגע שהחל בלבד. ה”אחריות העקיפה” שלא נדונה בוועדה, הייתה אמורה להתמקד בתמיכה המתמשכת של המוסד במיליציות הנוצריות במהלך השנים שקדמו לטבח בסברה ושתילה. הרצחנות של חברי המיליציות הנוצריות, לא שכנעה את המוסד להפסיק את תמיכתו בהן. כך העיד בפני ועדת כהן ראש המוסד דאז, נחום אדמוני: “המוסד ניסה כמיטב יכולתו, במשך כל התקופה להציג את הנושא ולגשת אליו מתוך היבט אובייקטיבי ככל שיכול, אבל מכיוון שהוא היה מופקד על הקשרים, אני מקבל, כהנחה, שנוצרו גם יחסים סובייקטיביים ולא רק אובייקטיביים. אני מוכרח לקבל את זה, במגעים, מדברים עם אנשים, נוצרים מגעים”.
הזחיחת והקהות המוסרית שעולה מדבריו של ראש המוסד בנוגע למעורבות הישראלית בלבנון ולתמיכתו של המוסד במיליציות הנוצריות, באה לידי ביטוי, גם בחוות דעת שנמצאה בתיקי משרד החוץ ופורסמה באתר ארכיון המדינה ב- 15.6.1982.
פלסטינים: המוסד תמך והדריך את המיליציותת הלבנוניותצילום: עוזי קרן
באותה חוות דעת – שהכין אשר גורן ממחלקת המחקר במשרד החוץ, ושלח ללשכת שר החוץ, למנכ”ל ולסמנכ”ל משרד החוץ – והגיעה תשעה ימים לאחר תחילת הפלישה של צה”ל ללבנון וכשלושה חודשים לפני הטבח בסברה ושתילה נבדק הרווח וההפסד בעניין:” נוסחת חיסול אש”ף” שכללה גם “הריגת בני אדם בסיטונות”. בפתח חוות הדעת גורן הבהיר שהוא לא מתייחס בה להיבטים מוסריים, אלא הסברתיים-מדיניים גרידא. בשיקולי “התועלת” צוינה ההנחה שהריגה בסיטונות תשמש הרתעה כלפי הטרור הפלסטיני ותקדם את מדיניות ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה ותבטל את התחשבות הפלסטינים באש”ף. בשיקולי “ההפסד” צוינו חיזוק מעמדו של אש”ף בעולם, פגיעה במעמד ישראל בדעת הקהל העולמית הנאורה וחיזוק הטענה כי מעשה ישראל בלבנון מאזנים את זוועות השואה.
עצם הכנת חוות דעת בעניין היבטים הסברתיים של ביצוע פשעי מלחמה, מעידה על טירוף מערכות ואובדן מוסרי של הגורמים הביטחוניים והמדיניים שניהלו את המעורבות הישראלית בלבנון. בחלוף כארבעים שנים, הפרשה העלומה של מעורבות המוסד בלבנון צריכה לצאת לאור לא רק כדי לעשות מעט צדק עם קורבנות המליציות הנוצריות ומלחמת האזרחים באמצעות חשיפת האמת. אלא גם כדי לאפשר דיון והפקת לקחים ציבוריים שעשויים למנוע את המשך התמיכה מצד המוסד ומדינת ישראל בכוחות ביטחון ומיליציות ברחבי העולם המבצעים זוועות.
כך למשל, בדו”ח מועצת הביטחון של האו”ם מינואר-2016, צוין כי בעסקה שתווכה ע”י ראש השב”כ הדרום סודני, תוך עקיפת המנגנונים הפורמליים בדרום סודן לרכישת נשק. נרכשו בקיץ-2013 מישראל רובי גליל אייס ונמסרו למיליציה של הממשלה הקרויה Mathiang Anyoor שהתאמנה בחווה הפרטית של הנשיא הדרום סודני. הרובים שימשו את המיליציה לטבח שהחל ב-15.12.2013 בבני שבט הנואר בבירה ג’ובה ובסביבתה. טבח שסמל את פרוץ מלחמת האזרחים בדרום סודן.
בג”ץ ידון השנה במקביל הן בעתירה הדורשת לפתוח בחקירה פלילית נגד הישראלים האחראים למכירת הרובים ששימשו לטבח בדרום סודן, והן בעתירה שדורשת לחשוף את מסמכי התמיכה של המוסד במליציות נוצריות שביצעו זוועות במלחמת האזרחים בלבנון.
הכותב הוא עו”ד ופעיל זכויות אדם בנושא הסחר בנשק של מדינת ישראל
=======================================================
https://boycottisrael.info/node/392
SUPPORTING THE PALESTINIAN BDS CALL FROM WITHIN
BOYCOTT!
The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against BDS
October 2019
The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms.
בית המשפט העליון דחה ערעור (עע”מ 6863/18) בעניין סירוב משרד המשפטים לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים לו, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה: עברית להלן
The Israeli Supreme Court has rejected an appeal and a petition by Israeli citizens regarding a refusal by the Israeli Ministry of Justice to disclose details about the identity of the international law firms it employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms.
Along with human rights activists Rachel Giora, Sahar Vardi, Ofer Neiman and Kobi Snitz, a freedom of information request was filed in November 2017, asking for the disclosure of information about the identity of the international law firms the Israeli Ministry of Justice employs in the struggle against the BDS movement and BDS activists in Europe and the essence of the services provided by these firms.
In response to the freedom of information request, the Ministry of Justice revealed that at the same time it, under Justice Minister Ayelet Shaked, was leading a campaign for Knesset legislation to impose increased transparency regarding foreign funding of human rights organizations in Israel – They themselves were secretly funding foreign elemetns, international law firms, to fight against BDS activism by citizens and NGOs in Europe. The secret project was co-led by the Ministry of Justice and the Ministry of Strategic Affairs. The Ministry of Justice has disclosed partial redacted documents, and refused to fully disclose additional relevant documents, in order to prevent the disclosure of the identity of the law firms and the essence of their service, for which they are paid millions of NIS. The ministry claimed that the disclosure would damage Israel’s foreign relations, disrupt internal proceedings at the ministry, and disrupt its functions.
The petition and the appeal argue that the Ministry of Justice is obliged to exercise transparency towards the Israeli public, which has the right to know to whom the State is paying millions of NIS and what service is provided in exchange. The Israeli public cannot effectively scrutinize the ministry and the project it co-leads against BDS in Europe, as long as the ministry refuses to disclose the information. It was also argued that there is an anti-democratic “slippery slope” here, and that the military approach to the campaign resembles what former Director of the Ministry of Strategic Affairs, Sima Vaknin- Gil, a retired Lt. General, compared to “Military issues like Hezbollah or terror funds or Syria or any other state on which I have led a campaign”. Vaknin-Gil also testified that she was using Air Force logic in her work, including intelligence work, advocacy and offensive actions. According to the ministry’s publications, it labels the BDS organizations as a “red network”. The decision to define civilians and civil NGOs in Europe as an “enemy” or a “red network”, invoked bad memories from the past, including Israel’s support of dictatorships throughout the world in the attempt to persecute and eliminate the “reds” or whoever was suspected of supporting them, from Pinochet’s Chile to Mobutu’s Congo, the South African apartheid regime and the Marcos dictatorship in the Philippines.
The Israeli Supreme Court has rejected the appeal, stating that the disclosure of said information may harm the State’s foreign relations, and ruled that there is no merit to the petitioners’ claim regarding lies, contradictions and disorder in the State’s claims. The petitioners argued that:
A. The Ministry of Strategic Affairs deliberately attempted to mislead the petitioners and the public, when it replied, in response to a freedom of information request, that it was not involved in contracting foreign parties, although according to documents disclosed by the Ministry of Justice, the foreign law firm project “is led by the Ministry for Strategic Affairs with the legal assistance of the Ministry of Justice.” Furthermore, the former director of the Ministry of Strategic Affairs was personally involved in the vetting of foreign law firms contracted by the Ministry of Justice.
B. Embarrassing failures occurred in the redaction of the documents submitted by the Ministry of Justice. Words and sentences which were seemingly censored for foreign relations interests on some pages were not censored on other pages.
C. The Ministry of Justice decided at first to conceal parts of the procedure as to “Contracting law firms and legal experts abroad”, for fear of damage to the State’s foreign relations, but following the submission of the petition, the ministry changed its decision, as it turned out that the “secret” information had already been made public by a public government decision.
D. The Ministry of Justice submitted secret expert opinions to the Tel Aviv District Court, which were intended to support the claim as to fear of damage to foreign relations, but following the court’s recommendation, the Ministry of Foreign Affairs disclosed significant parts thereof, when it turned out that these too had already been made available to the public.
E. Although the Ministry of Justice claimed that by its legal office, one may depend on it and there is no need for public scrutiny of its actions in this matter, it turned out that one of the law firms selected by the Ministry of Justice for the project was replaced due to a suspected conflict of interest.
The crux of the matter and the petition was the demand to receive information regarding the essence of the service provided by foreign law firms. According to the documents provided by the Ministry of Justice, and due to negligent redaction, it became apparent that these law firms were required to provide legal representation (for plaintiffs and defendants), prepare legal expert opinions and provide legal counseling. This begs the question as to what else can or should these law firms do? The Ministry of Foreign Affairs has repeatedly argued that if the redacted words and sentences were disclosed, the State’s foreign relations and the possibility of continuing the secret project would be damaged. However, at the hearing of the petition, Judge Yitzhak Amit stated that he was not very impressed by the censored information. The ruling in the appeal states that most of the censored parts deal with the fees paid and the identity of the foreign attorneys.
Unlike Judge Eli Abrabanel’s ruling in the Tel Aviv District Court, that there is no public interest in the disclosure of the information, Supreme Court Judge Yitzhak Amit stated in his ruling that “One cannot deny that the State’s conduct regarding the struggle against the boycott phenomenon is of public interest”, but ruled that a partial disclosure of the documents has adequately struck a balance between the public interest and the difficulties inherent to the disclosure of information.
Court costs were issued against the petitioners, in the sum of 4,000 NIS, but the one to incur the greatest damage is the Ministry of Justice, which will continue to be administered without public scrutiny. The disorder, contradictions and lies which have been apparent throughout the legal proceedings exemplify the danger in the ministry’s decision to play war games and set up a “secret task force”, which conducts itself in an amateurish manner.
According to the State Comptroller’s 2015 report, he found it hard to understand what the Ministry of Foreign Affairs and the Ministry for Strategic Affairs are really doing regarding the campaign against de-legitimization. If a commission of Inquiry is ever established, it too will probably fail to understand what has been done by various government ministries over the years, using hundreds of millions of Shekels paid by the public.
For further details, contact Attorney Eitay Mack
בית המשפט העליון דחה ערעור (עע”מ 6863/18) בעניין סירוב משרד המשפטים לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים לו, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה:
יחד עם פעילות ופעילי זכויות האדם סהר ורדי, עופר ניימן, רחל גיורא וקובי סניץ, הוגשה בחודש נובמבר 2017, עתירת חופש מידע לחשוף את הפרטים על זהות משרדי עורכי הדין הבין-לאומיים ומהות השירות שהם נותנים למשרד המשפטים הישראלי, במאבק נגד פעילי ותנועת ה-BDS באירופה.
במענה לבקשת המידע שהוגשה אליו, משרד המשפטים חשף כי במקביל למאבק שהובילו המשרד ושרת המשפטים לשעבר, כאבירי השקיפות, לחקיקה בכנסת שתטיל שקיפות מוגברת על המימון הזר שמקבלים ארגוני זכויות האדם בישראל – הם בעצמם מימנו ומממנים באופן חשאי גורמי חוץ, שהם משרדי עורכי דין בין-לאומיים, כדי להיאבק בפעילי ובפעילות BDS של אזרחים וארגונים אזרחיים לא ממשלתיים באירופה, במסגרת פרויקט סודי, בליווי משרד המשפטים ובניהול המשרד לנושאים אסטרטגיים;משרד המשפטים חשף מסמכים חלקיים ומצונזרים, וסירב למסור במלואם מסמכים רלוונטייםנוספים, כדי למנוע את חשיפת זהות משרדי עורכי הדין ומהות השירות שהםנותנים בתמורה למיליוני שקלים. משרד המשפטים נימק את סירובו בכךשהחשיפה תפגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל, תפגע בדיונים הפנימיים במשרד, ותגרום לשיבוש בתפקודו.
בעתירה ובערעור נטען, בין היתר: משרד המשפטים מחויב בשקיפות כלפי הציבור הישראלי, שזכאי לדעת למי המדינה משלמת מיליוני שקלים ומה השירות שניתן בתמורה. הציבור הישראלי אינו יכול לפקח באופן אפקטיבי על משרד המשפטים והפרויקט שהוא מלווה בעניין באירופה, כל עוד שמשרד המשפטים מסרב לחשוף מי הם גורמי החוץ איתם נעשתה ההתקשרות ומה מהות השירות; בנוסף על הפגיעה בעיקרון השקיפות, נטען כי קיימת סכנה של “מדרון חלקלק” אנטי-דמוקרטי בהסתרה, בגישה הצבאית, ובבלבול ההגדרות אצל משרד המשפטים והמשרד לנושאים אסטרטגיים המוביל את הפרויקט. כך למשל, מנכ”לית המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה לשעבר, תא”ל (מיל’) סימה ואקנין-גיל, הציגה בכנסת את מאבקה באזרחים בחו”ל המבקרים את מדינת ישראל, כמערכה צבאית, והשוותה את עבודתה במשרד האזרחי לפעילותה בתפקידיה בצבא “על סוגית צבאיות כמו חיזבאללה או כספי טרור או סוריה או כל מדינה אחרת שניהלתי מערכה”; כמו-כן, ואקנין-גיל העידה שהיא משתמשת בעבודתה בלוגיקה של חיל האוויר, הכוללת איסוף מודיעין, הסברה והתקפה. לפי הפרסום של המשרד לנושאים אסטרטגיים, המשרד מגדיר את רשת ארגוני ה-BDS “רשת אדומה”. הבחירה להגדיר אזרחים וארגונים אזרחיים לא ממשלתיים באירופה כ”אויב” וכרשת “אדומה”, מעלה זיכרונות רעים מהעבר. כידוע, מדינת ישראל נתנה סיוע צבאי במשך עשרות שנים לדיקטטורות ברחבי העולם כדי לרדוף ולחסל את ה”אדומים” או מי שנחשד בתמיכה בהם – מצ’ילה של פינושה, קונגו של מובוטו, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועד הפיליפינים של מרקוס.
בית המשפט העליון דחה את הערעור, בנימוק כי חשיפת המידע המבוקש עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה (סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע), והחליט שאין משמעות לטענות המערערים בעניין השקרים, הסתירות והבלגן בטענות המדינה. בין היתר:
א. המשרד לנושאים אסטרטגיים פעל במכוון כדי להטעות או לשקר למערערים/ות ולציבור, כאשר השיב במענה לבקשת חופש מידע, כי אין לו מעורבות בהתקשרויות עם גורמים זרים. זאת אף שלפי המסמכים שחשף משרד המשפטים, פרויקט עורכי הדין הזרים “מובל על ידי המשרד לעניינים אסטרטגיים בליווי משפטי של משרד המשפטים”, וכן מנכ”לית המשרד לנושאים אסטרטגיים לשעבר הייתה מעורבת אישית באישור משרדי עורכי הדין איתם התקשר משרד המשפטים.
ב. היו תקלות מביכות בצנזור של המסמכים – במסמכים שנמסרו ממשרד המשפטים, אותם המילים והמשפטים בעמודים שצונזרו לכאורה מטעמי יחסי חוץ, לא היו מצונזרים בעמודים אחרים.
ג. משרד המשפטים תחילה החליט להסתיר חלק מנוהל “התקשרות עם משרדי עורכי דין ומומחים משפטיים בחו”ל”, מטעמים של חשש לפגיעה ביחסי החוץ. אך לאחר שהוגשה העתירה המשרד חזר בו בגלל שהתברר שהמידע ה”סודי” כבר פורסם לציבור בהחלטת ממשלה פומבית.
ד. משרד המשפטים הגיש חוות דעת סודיות בבית המשפט המחוזי, שנועדו לתמוך בטענת החשש לפגיעה ביחסי החוץ. אך בהמלצת בית המשפט, משרד החוץ חשף חלקים משמעותיים מהן לאחר שהתברר כי גם אלה כבר היו גלויים לעותרים/ות ולציבור.
ה. על אף שמשרד המשפטים טען כי מעצם טיבו המשפטי, ניתן לסמוך עליו ואין צורך בפיקוח ציבורי על פעילותו בנושא, התברר כי אחד ממשרדי עורכי הדין שנבחר לפרויקט על ידי משרד המשפטים, הוחלף בשל חשד לניגוד עניינים.
לב העתירה והערעור היה בדרישה לקבל מידע לגבי מהות השירות שנותנים משרדי עורכי הדין הזרים – במסמכים שמסר משרד המשפטים, בשל הצנזור הרשלני, היה חשוף כי משרדי עורכי הדין נדרשו לתת ייצוג משפטי (תביעה והגנה), להכין חוות דעת משפטיות ולתת ייעוץ משפטי. לכן, התבקשה השאלה מה עוד עורכי הדין יכולים או אמורים לעשות? משרד המשפטים חזר וטען כי אם ייחשפו המילים והמשפטים שהושחרו במסמכים לגבי מהות השירות, ייפגעו יחסי החוץ והאפשרות להמשיך בפרויקט הסודי. למרות זאת, בדיון בערעור, השופט יצחק עמית אמר כי הוא לא נפל מהכיסא מהמידע שהושחר. בפסק הדין בערעור נכתב, כי מרבית המקומות שהושחרו במסמכים עוסקים בתעריף שמשולם ובזהות עורכי הדין.
לכן, מתבקשת גם השאלה, האם ייתכן שבעצם לא קיים במסמכים מידע נוסף שמשרד המשפטים טען שיש חובה להסתיר? ממילא המידע על התעריף שמשולם למשרדי עורכי הדין הזרים חשוף בחלק מהמסמכים בשל הצנזור הרשלני. מדוע אפוא לא נאמר מלכתחילה למערערים/ות שלא קיים מידע נוסף על מהות השירות בחלקים שהושחרו במסמכים, כדי לייתר את העתירה והערעור? האם משרד המשפטים ניסה ליצור עמימות יש מאין בנוגע לפרויקט “סודי”, שבעצם אין בו משהו סודי או מעניין?
בניגוד לקביעת השופט אלי אברבנאל בבית המשפט המחוזי, כי אין עניין ציבורי בחשיפת המידע, השופט יצחק עמית כתב בפסק דינו ש”אין לכחד כי התנהלות המדינה בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת החרם מעוררת עניין ציבורי”, אך קבע כי החשיפה החלקית של המסמכים איזנה באופן ראוי בין האינטרס הציבורי לבין הקשיים הטומנים בחשיפת המידע.
השופטת יעל וילנר הצטרפה לפסק דינו של השופט יצחק עמית. במהלך הדיון בערעור לא רצו השופטים לשמוע את טענות המדינה במעמד צד אחד, וכל שופט/ת קיבל/ה חוברת עם חוות דעת סודיות אשר כללה את המידע שהושחר. השופטים יצחק עמית ועופר גרוסקופף קראו במשך כ-15 דקות את החוברת שקיבלו, ואילו השופטת וילנר לא נצפתה כשהיא מעיינת בחוברת שקיבלה.
אמנם נפסקו נגד המערערים/ות הוצאות בסך 4,000 ₪, אך המפסיד העיקרי הוא משרד המשפטים, שימשיך להתנהל ללא פיקוח ציבורי בנושא. הבלגן, הסתירות והשקרים שעלו בהליכים המשפטיים, ממחישים את הסכנה בכך שמשרד המשפטים מחליט לשחק בחסמב”ה, ולהקים “כוח משימה” מיוחד ו”סודי”, שיש בו הרבה חובבנות.
לפי דו”ח מבקר המדינה לשנת 2015, הוא התקשה להבין מה באמת משרד החוץ והמשרד לנושאים אסטרטגיים עושים בנושא המאבק בדה-לגיטימציה. אם תוקם ועדת חקירה בעתיד, סביר להניח שגם היא לא תצליח להבין מה נעשה במשך כל השנים על ידי משרדי הממשלה השונים, במאות מיליוני שקלים מכספי ציבור, מלבד לספק משרות, תקנים של מנהלים וחוזי עתק לגורמים חיצוניים.
תודה לכל מי שסייעו בגיוס האגרות, העירבון וההוצאות. בלעדיכם/ן, לא היה ניתן לנהל את המאבק המשפטי בנושא.
קישור לפסק הדין בערעור:
קישור לפרוטוקול הדיון בערעור:
קישור לערעור:
קישור לסיכומי המערערים:
קישור לסיכומי המדינה בערעור:
קישור לסיכומי תשובה של המערערים:
קישור לפסק הדין בבית המשפט המחוזי:
https://www.nevo.co.il/psika_html/minhali/MM-17-11-68862-466.htm —
איתי מק, עו”ד
=========================================
https://mondoweiss.net/2017/07/alarming-blacklist-activists/
Israeli activists file freedom of information request regarding ‘blacklist’ of BDS supporters
BY EITAY MACK JULY 27, 2017
I and other Israeli human rights activists, Sahar Vardi, Ofer Neiman, Rachel Giora and Kobi Snitz, filed a freedom of information request regarding the Israeli government’s recently revealed “blacklist” of BDS activist. The request for the list of names and the way in which this list was compiled was submitted to the Ministry of Interior and the Population and Immigration Authority.
The BDS blacklist was made public yesterday when Haaretz reported that Israel sent a foreign airline the names of seven international activists, of whom five were then denied boarding a plane at a Washington, DC airport. In response, Israel’s Ministry of Interior stated, “These are high profile activists who have promoted boycotts against Israel.”
According to an Israeli law passed in March banning the entry of foreign BDS activists is indeed legal by Israeli rules, but there are grave questions raised by the process in which the decisions on who to ban was made. As well, it is alarming that Israel gave a blacklist to a foreign airline, in this case, Lufthansa, who then prohibited the boarding of U.S. passengers in a U.S. airport. Meaning, the Israeli law to ban BDS activists was actually imposed in the U.S., not in Israel.
There is a risk of a slippery slope in Israel maintaining blacklists of international activists who were acting within the rights of free speech accorded to them in the state of their citizenship. The risk also applies to the sharing of lists with foreign entities and companies without any transparency offered to those individuals and the organizations who were put on the list.
Years before Israel approved the ban of foreign BDS activists, it passed a similar piece of legislation in 2011 aimed at Israeli citizens. In the Law for Prevention of Damage to the State of Israel through Boycott, the definition of what is a “boycott” is extremely vague. One fears that the black lists will be expanded and abused for political purposes by Israeli politicians and other Israeli elements that are interested in eliminating resistance to the Israeli occupation both in Israel and abroad.
While those involved in the recent case are U.S. citizens, there is a question as to whether Israel has also delivered a blacklist of names to non-democratic states that persecute human rights and opposition activists, thereby putting those potential people who could be on a list in harm’s way. Furthermore, there the question of reciprocity, i.e. mutual sharing of information and handling of activists whose names between countries. One recalls similar policies by the military juntas in Latin America and dictatorships in Africa which received security aid from Israel. One could also note the case of U.S. citizen Charles Horman, who was kidnapped, tortured and murdered immediately after Pinochet’s coup in Chile in 1973, apparently based on information as to his being a radical left activist, transferred to the junta by U.S. intelligence agents.
Therefore, we have asked in our FOIA request to receive the criteria and procedures that determined which person or organization was added to the blacklist; any protocols or decisions as to how a person or organization was added to the blacklist; any background information gathered on a person or an organization in advance of a decision to add them to the blacklist; details of persons and organizations on the blacklist; messages, appeals and correspondence with foreign entities (airlines, states, foreign security forces, etc.) regarding the blacklist, and persons and organizations on it.
See the FOIA request here [Hebrew].
========================================
Israelis seek to uncover government’s secret war against BDS
Ali Abunimah 30 September 2016
A group of Israeli citizens is seeking information on their government’s covert activities against the Palestinian-led boycott, divestment and sanctions movement.
Meanwhile, the Israeli embassy in London has warned in a leaked cable that some of Israel’s tactics against the BDS movement may violate UK law.
Attorney Eitay Mack and human rights activists Sahar Vardi, Ofer Neiman, Rachel Giora and Kobi Snitz have filed requests under Israel’s freedom of information law, to both the foreign ministry and the strategic affairs ministry.
They are asking the government to reveal its financial support to foreign organizations, individuals, journalists or bloggers assisting Israel in its battle against what it calls “delegitimization.”
The strategic affairs ministry, led by Likud minister Gilad Erdan, has taken the lead, gearing up to fight the nonviolent BDS movement as if it were a military challenge.
Armed with a $45 million budget for this year, the ministry is engaging in what a veteran Israeli analyst is calling “black ops.”
This may include defamation campaigns, harassment and threats to the lives of activists as well as infringing on and violating their privacy, according to the analyst.
“We want most of the [strategic affairs] ministry’s work to be classified,” its director general Sima Vaknin-Gil recently told the transparency committee of Israel’s parliament, the Knesset.
Earlier this month, Erdan’s ministry and the Association of University Heads of Israel were linked to a “secret” effort to push for the cancellation of a course on Palestine at the University of California, Berkeley.
The course was suspended, but later reinstated after an outcry from students, faculty and defenders of academic freedom.
“The sweeping secrecy exercised by both ministries is inappropriate, especially in view of the Israeli government’s position regarding human rights organizations supported financially by foreign countries,” the Israeli citizens said in a press release.
Earlier this year Israel adopted a so-called transparency law forcing human rights groups to reveal foreign government funding. Critics say the law is meant to brand human rights groups as illegitimate and chill criticism of Israel’s record.
Under the freedom of information law, the Israeli ministries have 120 days to respond. If they reject the requests, the citizens seeking the information can file an appeal in court.
Using Jewish groups
The information request comes as a cable, leaked to the newspaper Haaretz, has cast more light on the covert efforts against BDS.
The cable from the Israeli embassy in London to the Israeli foreign ministry complains about the activities of Erdan’s strategic affairs ministry.
It accuses the ministry of “operating” British Jewish organizations behind the embassy’s back in a way that could put them in violation of UK law.
The context is a turf war between the two ministries over who should get more money and authority to lead the fight against BDS.
The foreign ministry has so far been on the losing end of that bureaucratic battle.
As Haaretz reports, the cable reveals that the embassy met with Erdan’s officials during his visit to London two weeks ago “to coordinate activities against the local boycott, divestment and sanctions movement.”
The embassy officials emphasized that while they would coordinate with Erdan’s operation, only the foreign ministry would work directly with people or organizations overseas.
Haaretz says Erdan’s officials agreed “not to pose as the embassy.”
“Behind our backs”
But just days later, according to Haaretz, Asher Friedman, a senior strategic affairs ministry official, “asked a senior official in Britain’s Jewish community to use his connections to thwart an anti-Israel campaign by the Palestinians.”
“Attempts to act behind our back have happened before and will again, but ‘operating’ Jewish organizations directly from Jerusalem, with no coordination and no consultation, is liable to be dangerous,” the embassy cable said.
“Operating like this could encounter opposition from the organizations themselves, given their legal status; Britain isn’t the US,” the cable added.
It also warned that such behavior “could be considered political activity, or even activity on behalf of a foreign government on British soil,” Haaretz states.
The leak would seem to confirm that the Israeli government increasingly views Jewish organizations and communities abroad as mere extensions of its state propaganda apparatus.
This is unlikely to do much to tamp down criticism of Israel’s human rights abuses against Palestinians, but it does pose a danger to Jews who do not wish to be identified with a foreign government that is increasingly seen as a pariah.
Notably, as Haaretz reports, it was the British Jewish official himself who “immediately voiced his objections to the embassy, both orally and in writing, as well as to the heads of other British Jewish organizations.”
israel-academia-monitor.com 
Thaanks for writing this
LikeLike