Tantura Back in the Spotlight

27.01.22

Editorial Note

The battle of Tantura in the War of Independence is back in the spotlight. Akevot, an anti-Israel Israeli NGO, the house of several anti-Israel Israeli academics, advised the director of a new film on the Tantura battle, as Dr. Adam Raz, the researcher at Akevot, has written in Haaretz.   

The Tantura affair had come up already in the late 1990s when Theodore (Teddy) Katz wrote an MA thesis at the University of Haifa accusing the Alexandroni Brigade of executing a massacre of the Tantura Arab villagers during the war. Katz interviewed 70 witnesses in 140 hours of recordings. However, Katz’s thesis was shelved after the Alexandroni veterans initiated a legal proceeding.   The Alexandroni fighters accused Katz of falsifications since his recordings did not match his writing.

Katz admitted he received $8000 in cash from a Palestinian Authority research center to defend his case in court, a month before the Second Intifada erupted.

Katz signed an apology to the Alexandroni Brigade which stated, “I would like to clarify that after re-examining the matter, it is clear to me beyond any doubt that there is absolutely no foundation for the allegation that a massacre was committed in Tantura by the Alexandroni Brigade soldiers or by any other Jewish fighting group. Let me clarify that what I wrote was also evidently misunderstood, as I did not intend to state that a massacre took place in Tantura and even today I state that there was no massacre at Tantura. I believe the Alexandroni veterans who emphatically denied the massacre, and I retract every part of my thesis that implies that there was a massacre or that defenseless and unprotected people. In light of the above, I believe I owe a sincere apology to the Alexandroni veterans, their families and the families of the Alexandroni men who died in battle for leveling such false accusations against them. This apology will be published in an appropriate section of a major newspaper.”

This was not the end, as Katz withdrew his apology soon after signing it.

Now the film director and Akevot reopened the case but did not provide new evidence. IAM reported on Akevot before, in June 2021, “Hostile NGO Akevot Attracting Israeli Academia.” IAM noted that Akevot only provides information that presents Israel in a negative light. As an institute working for the “collection and accessibility of information concerning the Israeli-Palestinian conflict.” It collects money as “protectors of human rights.” The purpose of Akevot, as stated on the NGOs Registrar website, is researching the “belligerent” manner of control of Israel in the territories occupied by it. Akevot was founded in 2013 and was housed with Adv. Michael Sfard, a “lawyer and political activist” who advances the idea that Israel is an apartheid state. 

The Alexandroni Brigade published their account on “Operation Port – Opening of the Road to Haifa,” as follows: “With the liberation of Haifa, the departure of the Arabs of Caesarea and the separation of the Arab villages located along the Zichron Yaacov Road, the enemy was left with only one base in these villages to maintain the external connection by sea, it was the village of Tantura, located on the beach, north-west of Zichron Yaacov. Then, it is no wonder that the village soon became the main supply base for all the surrounding villages. A fleet of dozens of boats and small ships maintained regular contact with Lebanon, sailed in for Tantura supplies, weapons, and equipment, and took fleeing refugees to Lebanon. As a result of this supply, the harassment of Jewish transportation on the Tel Aviv-Haifa road increased by the villagers of the “Little Triangle,” to the point that the road was completely blocked by the rioters. The importance of Tantura was in its ability to preserve the momentum of Arab harassment on Jewish transportation between Tel Aviv and Haifa. The location of this enemy base within our territory was more serious than could be reconciled.  Attempts to negotiate with the villagers for surrender, a negotiation conducted by one of the Hagana personnel in Zichron Yaacov who was in close contact with the village dignitaries before the outbreak of the war. The negotiations failed due to the opposition of the village’s young people and foreigners who were in it, unlike what happened in Fureidis and Jisr-a-Zarqa, where the residents agreed to surrender. In light of the failure of the negotiations, it was decided to occupy the village and purge the beach of enemy forces. According to the intelligence in our hands, there were about 300 fighters in the village, equipped with about 100 rifles, several dozen pistols, and submachine guns, a number of 3” mortars, and a 40-millimeter Bofors cannon (this information was not confirmed). At the head of the fighters were about four Englishmen, British army defectors, Arab police defectors, and a number of Bosnian Muslim fighters. The task was assigned to the 33rd Battalion of the Alexandroni Brigade.  An early tour of the commanders was conducted via a train journey from Hadera to Atlit. The train still operated under the auspices of the British, who held the area of the port of Haifa. At the request of the patrol commander, the train near Tantura slowed down to get a broader idea. As the train stopped at Zichron Yaacov station, it was attacked by an Egyptian plane that missed it. In retrospect, it turned out that the intelligence was quite accurate. In light of the intelligence and reconnaissance, it was decided on the course of action: Attack on two main axes – Company A moves north, crosses the railway, splits into three heads, and simultaneously attacks the ruins of al-Burj on the beach, the “glazier” (the glass factory established by Baron Rothschild) and the village to the north and east. Company C will move from the train station in Zichron, between the track and the beach, and will attack from the south. A force from Company B will attack the school on the hill that dominates the village to the east. The rest of the force from Company B will serve as a reserve force. The auxiliary weapons Company will open fire machine guns and mortars for the stated aid purposes, and a naval unit will block the enemy’s escape from the sea. The operation date was set for May 23, 1948, after midnight. At the point of attack, the movement to the destination began as planned, but Company A was discovered upon crossing the railroad, and then the rest of the forces were ordered to storm in. The operation went as planned, despite skillful and precise sniper fire from the eastern hill ridge that slowed the movement of the force. After a heavy battle from house to house, extensive use of hand grenades, and the elimination of about ten snipers, the battle ended at about 08:00. The forces were prepared for perimeter defense, units engaged in collecting weapons and concentrated the men for interrogation and identification and transferring them along with the rest of the residents to other places, decided and done by other authorities and units. The enemy had about 70 killed. In the battle for the conquest of Tantura, 14 warriors fell. One of the fallen fighters was from the Navy.”

In his book, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Prof. Benny Morris discussed the “Tantura Massacre” in page 301. He acknowledges that “there is evidence that Alexandroni troops… executed POWs.” and that “A few days after the conquest of Tantura, Ya‘akov Epstein, of Zikhron Ya‘akov, the Ministry for Minority Affairs’ man in the moshava and its longstanding liaison with Tantura, prepared a report. He had arrived in the village minutes or hours after the completion of the conquest, on the morning of 23 May. He reported that he had seen bodies everywhere – ‘in the [village] outskirts, in the streets, in the alleys, in the village houses’ – and had had a hand in organizing their burial. But he had made no mention of a recently completed or ongoing massacre of any sort. On the contrary, he had seen women and children and adult males sitting on the shore and had moved among them in order to identify, at the Haganah’s request, any possible strangers. And he had asked the Alexandroni commander to see to it that villagers were removed from the site and not allowed to remain lest ‘vengeful’ Haganah troops attack them. But he had made no mention of a massacre or of allegations of a massacre.”

Morris mentions another account on Tantura, “a refugee from Tantura, Mahmoud al Yihiya Yihiya, in August 1998 (Dar al Shara, Damascus) published a book on his village, entitled Al Tantura, in which he described the battle and named the village dead, 52 in all, from May 1948 (pp. 117–126 and 143–146). He made no mention of a massacre. It is probable that some of the 52 were unarmed villagers killed in the course of the battle; but this is a far cry from the dozens or hundreds Katz and his Arab ‘witnesses’ claimed were massacred. In the absence of documentary proof to the contrary, the silences of the plaintive women refugees who reached the West Bank in June 1948, of Epstein (in May and June 1948) and of Yihiya concerning a largescale massacre must strike the historian as outstandingly odd if a massacre had indeed taken place.”


The account of Yihiya is brought in full by Prof. Yoav Gelber. Mahmoud al-Yahiya Yahya, Al-Tantura. Damascus: Dar al-Shajra to Lansher and al-Tuzia, 1998 pp. 119-123, wrote the following, “A few days after the conquest of the village Lam, the time of Tantura has come. The Jews attacked it in the evening, but the young people of the village defended it with all their might and forced the attacking invaders to retreat after leaving behind many dead and wounded who fell in the wheat fields east of the village, but the Jews did not like it as it angered them. They returned from all sides and the sea the following day, concentrated on the shore near the village houses in the early morning and began a fierce attack. The situation of the inhabitants of Tantura at this dangerous time was like that of the famous Arab commander Tarek Ben Ziad on the day he raided Spain and burned the ships that led his forces to the Spanish mainland and then told them, ‘The sea is behind you, and the enemy is in front of you, and God has nothing but justice and patience.’ The youngsters of the village defended their houses and land until the last bullet, then ceased, and then the Jews entered the village and in their minds revenge instead of respect for those people who defended their beautiful village and their houses and land, and opened fire on anyone whose gaze fell on him and killed in a humiliating way also women. Then they carried out an order, killing in the village and even those men whom they employed to collect the bodies in the village streets, in front of their wives, children, and mothers who collected them near a pit they dug at the northern end, for them to see with their own eyes. When the Jewish soldiers entered Tantura, 52 victims of Tantura and their names were on the list of Tantura victims, and there were also seven wounded. Here is what happened to the other residents of Tantura: The Jews took them as prisoners, the old, the young who were alive, to a prison camp in Kafar Jalil, and the women, children, and elderly-women to Fureidis nearby and after staying there for a few days, they moved to Tulkarm and then to Nablus and then to Syria. Here, I have no alternative but to go back to the point of the Jewish forces who were called the Hagana, the “defense,” to say these were not defense forces but wild offensive forces that one who is unscrupulous and lack human character and humanity and who does not act according to the laws of war. Is there a law that allows a soldier to kill people in the streets after they have surrendered and after their rifles become sticks after the ammunition has run out? Here are some examples of this barbarism: 1. The same soldiers ordered five young men from the village to collect the bodies from the village streets and led them in trucks to the pit we mentioned. After collecting bodies, they were standing in front of the pit facing the corpses, then one of the officers of the Hagana shot them from the back, and they fell into the pit on the other corpses. 2. A woman was shot from a treacherous bullet with a breastfed baby in her arms. When she fell to the ground, her baby fell beside her while he was crying and approached his mother’s body looking for a breast to suckle and walked away from her because she was lifeless. 3. A mother of three boys, one of whom was killed by a treacherous bullet when Jewish forces entered the village, the second boy was one of five who were tasked with collecting the bodies from the village streets. When he saw that his brother had died, he kneeled over and kissed him. The soldiers shot him above his brother, and he died. While the third brother was near his mother who was sitting among the women near the pit. One of the bloodthirsty Hagana people came and wanted to kill two or three young men sitting by the pit. The officer in charge objected and told him to take only one of them. His choice fell on the third son of that woman, he dragged him a few feet away, shot him in front of his poor mother, and killed him. 4. Directly east of the village, the Jewish soldiers discovered two peaceful people who had no weapons. They demanded of them to stand in front of a high rock with the intention of shooting them in the back as was their custom. Suddenly one of the Jews of Zamarin (Zichron Yaacov) who accompanied this crazy action appeared, who knew one of the two, Yahya bin Muhammad Khachar al-Machi from the village, he had an honest advocate and spoke well of him about his human qualities throughout his life, so they spared him and shot his friend the late Mustafa Abu Jamus. 5. An old woman who came out of her house leaning on a stick was shot to death by the soldiers for no reason. 6. One of the residents of Tantura named Sheikh Suleiman al-Rashid al-Hussein al-Yahya suffered from exhaustion in his mind after studying at Al-Azhar University in Egypt for several years and received a certificate in Islamic studies. This man came from Haifa to Tantura on the second day of conquest. He arrived without knowing that the Jewish soldiers had entered the village. When he entered the threshing floor of the village, without warning, he was shot by a Jewish soldier and fell dead into the rainwater canal near the threshing floor and was left sitting on his knee and remained as they say for two whole days until he was buried in the same water canal. What happened to Tantura prisoners after they were taken to the Jalil detention camp? They suffered greatly for eight months and were exchanged for Jewish prisoners captured by the Arab armies. The Tantura prisoners were transferred to Tulkarem, then went out with their families to Syria or remained in the area… Here, it is only to be noted that the women did not escape the horrors of the Jewish soldiers while searching on them before they were taken out of Tantura and transferred to Fureidis. They behaved disgustingly and criminally and took from them everything they had, like jewelry and money, and when these women came with their children to Syria, they were destitute.”

Clearly, the account by Yihiya paints the Alexandroni Brigade negatively, but does not mention committing a massacre. 

Alon Schwartz, the film director, tells about his motives in an interview titled “We Must Compare the Nakba with the Holocaust – and Say How Different it is.” Schwartz discusses how he met Teddy Katz, “He came to Katz almost by accident, as part of an investigation he conducted three years ago into a series that he tried to develop on the decline of Israeli democracy. One of the chapters was devoted to the activities of the left-wing non-governmental organizations – B’Tselem, Ta’ayush, and Breaking the Silence. When the initiative to document the current political reality in Israel failed, he turned to history, and the search for precedents for the phenomenon led him to Teddy Katz and his research. “I was depressed from Bibi’s time and felt I had to do something to vent my frustration in a creative way, but after the original project got stuck, I discovered a man named Teddy Katz.” 

Akevot and Schwartz should take note, AlJazeera reported a few days ago that “The Palestinian Authority (PA) has called for the formation of an international commission to investigate the massacres committed by Israel in the Palestinian village of Tantura in 1948. The call came after Israeli daily Haaretz reported on Thursday the discovery of a mass grave in Tantura village of Palestinians killed by Zionist gangs in 1948, when the modern state of Israel was formed.”

The difference in versions between Yihiya’s and the Alexandroni’s accounts is evident.   But Alon Schwartz tried to compare the treatment of the Arabs in the 1948 war to the extermination of six million Jews in the Holocaust.  The International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA) definition of antisemitism, which an increasing number of countries adopted, defines such comparisons as antisemitism.  Ironically, academics and others have pushed the “Tantura massacre” for decades in order to portray Israel as a Nazi-like state.

References:

https://www.aurdip.org/there-s-a-mass-palestinian-grave.html
There’s a Mass Palestinian Grave at a Popular Israeli Beach, Veterans Confess
The Israeli veterans of the 1948 battle at Tantura village finally come clean about the mass killing of Arabs that took place after the village’s surrender

Adam Raz
Jan. 20, 2022 8:26 PM
“They silenced it,” the former combat soldier Moshe Diamant says, trying to be spare with his words. “It mustn’t be told, it could cause a whole scandal. I don’t want to talk about it, but it happened. What can you do? It happened.”
Twenty-two years have passed since the furor erupted over the account of what occurred during the conquest by Israeli troops of the village of Tantura, north of Caesarea on the Mediterranean coast, in the War of Independence. The controversy sprang up in the wake of a master’s thesis written by an Israeli graduate student named Theodore Katz, that contained testimony about atrocities perpetrated by the Alexandroni Brigade against Arab prisoners of war. The thesis led to the publication of an article in the newspaper Maariv headlined “The Massacre at Tantura.” Ultimately, a libel suit filed against Katz by veterans of the brigade induced him to retract his account of a massacre.
For years, Katz’s findings were archived, and discussion of the episode took the form of a professional debate between historians. Until now. Now, at the age of 90 and up, a number of combat soldiers from the Israel Defense Forces’ brigade have admitted that a massacre did indeed take place in 1948 at Tantura – today’s popular Dor Beach, adjacent to Kibbutz Nahsholim. The former soldiers describe different scenes in different ways, and the number of villagers who were shot to death can’t be established. The numbers arising from the testimonies range from a handful who were killed, to many dozens. According to one testimony, provided by a resident of Zichron Yaakov who helped bury the victims, the number of dead exceeded 200, though this high figure does not have corroboration.
According to Diamant, speaking now, villagers were shot to death by a “savage” using a submachine gun, at the conclusion of the battle. He adds that in connection with the libel suit in 2000, the former soldiers tacitly understood that they would pretend that nothing unusual had occurred after the village’s conquest. “We didn’t know, we didn’t hear. Of course everyone knew. They all knew.”  
Another combat soldier, Haim Levin, now relates that a member of the unit went over to a group of 15 or 20 POWs “and killed them all.” Levin says he was appalled, and he spoke to his buddies to try to find out what was going on. “You have no idea how many [of us] those guys have killed,” he was told.

Another combat soldier in the brigade, Micha Vitkon, talked about an officer “who in later years was a big man in the Defense Ministry. With his pistol he killed one Arab after another. He was a bit disturbed, and that was a symptom of his disturbance.” According to Vitkon, the soldier did what he did because the prisoners refused to divulge where they had hidden the remaining weapons in the village.
Another combat soldier described a different incident that occurred there: “It’s not nice to say this. They put them into a barrel and shot them in the barrel. I remember the blood in the barrel.” One of the soldiers summed up by saying that his comrades-in-arms simply didn’t behave like human beings in the village – and then resumed his silence.

“I was a murderer. I didn’t take prisoners,” says Amitzur Cohen. How many Arabs did he kill outside the framework of the battles? “I didn’t count. I had a machine gun with 250 bullets. I can’t say how many.”

These and other testimonies appear in an impressive documentation project of the director Alon Schwarz. His documentary film “Tantura,” which will be screened twice this weekend online as part of the Sundance Film festival in Utah, would seem to undo the version that took root following the libel suit and Katz’s apology. Even though the testimonies of the soldiers in the film (some of them recorded by Katz, some by Schwarz) were given in broken sentences, in fragments of confessions, the overall picture is clear: Soldiers in the Alexandroni Brigade massacred unarmed men after the battle had concluded.
In fact, the testimony Katz collected was not presented to the court during the libel trial, which was settled midway through the proceedings. Listening to those recordings suggests that if the court had probed them at the time, Katz would not have been impelled to apologize. Often what the soldiers told him was only hinted at and partial, but together it added up to an unequivocal truth.

“What do you want?” asked Shlomo Ambar, who would rise to the rank of brigadier general and head of Civil Defense, the forerunner of today’s Home Front Command. “For me to be a delicate soul and speak in poetry? I moved aside. That’s all. Enough.” Ambar, speaking in the film, made it clear that the events in the village had not been to his liking, “but because I didn’t speak out then, there is no reason for me to talk about it today.”

One of the grimmest testimonies in Schwarz’s film is that of Amitzur Cohen, who talked about his first months as a combat soldier in the war: “I was a murderer. I didn’t take prisoners.” Cohen relates that if a squad of Arab soldiers was standing with their hands raised, he would shoot them all. How many Arabs did he kill outside the framework of the battles? “I didn’t count. I had a machine gun with 250 bullets. I can’t say how many.”
The Alexandroni Brigade soldiers’ testimonies join past written testimony provided by Yosef Ben-Eliezer. “I was one of the soldiers involved in the conquest of Tantura,” Ben-Eliezer wrote, some two decades ago. “I was aware of the murder in the village. Some of the soldiers did the killing at their own independent initiative.”
The testimonies and documents that Schwarz collected for his film indicate that after the massacre the victims were buried in a mass grave, which is now under the Dor Beach parking lot. The grave was dug especially for this purpose, and the burial went on for more than a week. At the end of May 1948, a week after the village was conquered, and two weeks after the declaration of statehood, one of the commanders who was posted at the site was reprimanded for not having dealt properly with the burial of the Arabs’ bodies. On June 9, the commander of the adjacent base reported: “Yesterday I checked the mass grave in Tantura cemetery. Found everything in order.”
In addition to the testimonies and documents, the film presents the conclusion of experts who compared aerial photographs of the village from before and after its conquest. A comparison of the photographs, and the use of three-dimensional imaging done with new tools, makes it possible not only to determine the exact location of the grave but also to estimate its dimensions: 35 meters long, 4 meters wide. “They took care to hide it,” Katz says in the film, “in such a way that the coming generations would walk there without knowing what they were stepping on.”

Disqualified
The confession of the Alexandroni Brigade troops casts a new light on the dismal attempt to silence Teddy Katz. In March 1998, while a graduate student at the University of Haifa, Katz submitted a master’s thesis to the department of Middle Eastern history. Its title: “The Exodus of the Arabs from the Villages at the Foot of Southern Mount Carmel in 1948.” Katz, then in his fifties, received a grade of 97. According to custom, the paper was deposited in the university’s library, and the author intended to proceed to doctoral studies. But his plan went awry.

“They took care to hide it,” Katz says in the film, “in such a way that the coming generations would walk there without knowing what they were stepping on.”

In January 2000, journalist Amir Gilat borrowed the study from the library and published an article about the massacre in Maariv. It touched off a firestorm. Besides the libel suit initiated by the Alexandroni veterans association, the university also went into a tizzy, and decided to set up a committee to reexamine the M.A. thesis. Even though the original reviewers found that Katz had completed the thesis with excellence, and even though the paper was based on dozens of documented testimonies – of Jewish soldiers and Arab refugees from Tantura – the new committee decided to disqualify the thesis.
Katz’s paper is not fault-free, but probably the primary target of criticism is the University of Haifa, which accompanied the research and the writing in a deficient manner, and after approving it then reversed course and disowned its student. That made possible the years-long silencing and repression of the bloody events in Tantura. For Katz, one court hearing was all it took for him to sign a letter of apology in which he declared that there had not been a massacre in the village and that his thesis was flawed. The fact that just hours later he retracted this, and that his lawyer, Avigdor Feldman, was not present at the nighttime meeting in which Katz came under pressure to recant, was forgotten. The apology buried the findings the thesis had uncovered, and the details of the massacre were thereafter not subjected to comprehensive scrutiny.
The historians who addressed the episode – from Yoav Gelber to Benny Morris and Ilan Pappé – reached different and contradictory conclusions. Gelber, who played a key role in the struggle to discredit Katz’s paper, asserted that a few dozen Arabs had been killed in the battle itself, but that a massacre had not occurred. Morris, for his part, thought that it was impossible to determine unequivocally what happened, but wrote that after reading several of the testimonies and interviewing some of the Alexandroni veterans, he “came away with a deep sense of unease.” Pappé, who engaged in a highly publicized debate with Gelber over Katz’s thesis, determined that a massacre had been perpetrated in Tantura in the straightforward sense of the word. Now, with the appearance of the testimony in Schwarz’s film, the debate would seem to be decided.
In one of the more dramatic scenes in the documentary, Drora Pilpel, who was the judge in the libel suit against Katz, listens to a recording of one of Katz’s interviews. It was the first time she had encountered the testimony collected by Katz, whose speedy apology brought the trial to a quick end. “If it’s true, it’s a pity,” the retired judge tells the director after removing her headphones. “If he had things like this, he should have gone all the way to the end.”
The Tantura affair exemplifies the difficulty that soldiers in the 1948 war had in acknowledging the bad behavior that was on display in that war: acts of murder, violence against Arab residents, expulsion and looting. To listen to the soldiers’ testimony today, while considering the uniform stand they demonstrated when they sued Katz, is to grasp the potency of the conspiracy of silence and the consensus that there are things one doesn’t talk about. It’s to be hoped that from the perspective of years, such subjects will be more readily addressed. A possibly encouraging sign in this direction is the fact that the film about Tantura received funding from such mainstream bodies as the Hot cable network and the Israel Film Fund.
The grim events at Tantura will never be completely investigated, the full truth will not be known. However, there is one thing that can be asserted with a great deal of certainty: Under the parking lot of one of the most familiar and beloved Israeli resort sites on the Mediterranean, lie the remains of the victims of one of the glaring massacres of the War of Independence.
Adam Raz is a researcher at the Akevot Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research. The Akevot Institute assisted the filmmaker (without remuneration).
======================================================

https://forward.com/culture/481231/tantura-documentary-alon-schwarz-israel-palestine-war-of-independence/

Why some Israelis are finally confronting what happened in 1948 in a village called Tantura
Joshua Flanders
January 22, 2022

One week after the establishment of the State of Israel in 1948, (and three days before the Israeli Defense Forces were created), a large-scale massacre of more than 200 Arabs allegedly occurred in the Palestinian village of Tantura. This event was one incident in wars from 1947-1949, a period that Israeli Jews call the War of Independence. Palestinians use another term: Al Nakba, or the Catastrophe.

The details of what occurred at Tantura have long been disputed, with some Israeli Jews claiming nothing happened and most reluctant to even talk about it. By not acknowledging the massacre at Tantura, the government has committed to not addressing this issue.

A new documentary by an Israeli director that had its world premiere Jan. 20, the opening night of the Sundance Film Festival, explores what happened. The film by Alon Schwarz – called, simply, “Tantura” — also examines why the Nakba is taboo to discuss in Israel and what happened when one person questioned the details of this event.

Schwarz stumbled upon the story of Teddy Katz, who in the late 1990s had conducted extensive research into Tantura, compiling 140 hours of audio interviews with dozens of Jewish and Arab witnesses to the battles. Based on these oral testimonies, he wrote a master’s thesis at the University of Haifa that argued that the IDF’s Alexandroni Brigade carried out this atrocity.

Though initially well-received by the university when it was submitted around 1998, when his paper went public on Jan. 21, 2000, in the Israeli newspaper Maariv, Alexandroni veterans sued Katz for libel. His thesis was later rejected by the university and his reputation was ruined – Katz also suffered a stroke just weeks before his first meeting in court. The legal case questioned the accuracy of the oral testimonies upon which his assertions were founded. Katz, still alive though in poor health, claims he was coerced to write an apology, which he says is his greatest regret. He recanted almost immediately.

But the audio testimonies remain.

“It’s a cinematic rollercoaster,” said his brother, Shaul Schwarz, who produced the film, “hearing these tapes and having these people sit in front of the camera in the last years of their lives and need to puke out this truth or deny their truth.”The film relies heavily on these interviews, conducted in Hebrew, though Schwarz also interviewed several former soldiers, many in their 90s, as well as professors, kibbutzniks, a judge from the case, and Arabs about their recollections. He not only listened to hours of audio interviews from decades ago, he incorporated forensic evidence as well as geographic photos and analysis.

He was referring to the interviews in “Tantura” of elderly former soldiers who unburden themselves by relating acts of war they witnessed or, chillingly, committed themselves. Others said they do not remember the events in Tantura or refuse to speak about them. “We all have these inner secrets,” Shaul Schwarz said, “we all have dark sides we deal with as countries. Do you choose to be truthful or do you choose to bury your secret?”

The events described in “Tantura” came on the heels of the Holocaust, when many Jews were deeply traumatized, fearful, full of anger and panic. It may be difficult for civilians to imagine being a young soldier heading into battle and dealing with such terrifying events. While most ex-soldiers were ready to candidly share their recollections, a few were still firmly committed to taking their secrets to the grave. Some veterans recalled one or two individuals whose actions clearly crossed the line into something more monstrous.

Alon Schwarz says he has compassion for the soldiers of the Alexandroni Brigade. “I think we’re truly not judgmental,” Schwarz says, “the only thing we are judgmental about is telling the wrong story for so long.” But looking back on the events of 1948, Alon admits, “I don’t know that I would have done anything different if I lived in that period.”

Schwarz describes growing up like many Jews did, learning about the founding of the State of Israel as “a land without a people” when the Jewish pioneers arrived, a pure nation with the most moral army in the world. “I love Israel,” he says, “I’m a proud Israeli and Zionist, but like many countries we’re founded on blood. We took another people and threw them out, and in this day and age we need to say it. There needs to be some acknowledgment that the founding myth isn’t what we were told.”

Shaul Schwarz admits that after making “Tantura” something changed for him. Now when he is walking around Israel he asks himself, “I wonder who lived in that house, or I ask friends ‘do you know who lived here?’”Schwarz’s hope is to “create knowledge and understanding within Israel, first and foremost about our own history, a history most of us don’t know about. It’s uncomfortable, so people don’t talk about it, but institutionally Israel has not been very open about releasing archives. We have to say ‘this is where we were wrong, and we acknowledge and we apologize, and we want to go forward to a better place.’”

“I was depressed for a very long time,” says Alon Schwarz about the period after making the film. “It shook my whole world as it shakes Israelis’ world when they watch it. I drive around Israel and I see all these ruined houses on the side roads and suddenly it’s like, ‘OK, this was a village.’”

“American Jews often feel that they have to be 100 percent supportive of the Israeli government in order to be considered a good Zionist,” he says, “For me, loving Israel means aspiring to have a better country, a better democracy and a more open country. It means being independent thinkers. It’s good we acknowledge that we have a diverse population that includes non-Jews that are equal citizens, that they have rights and are part of our country.”

Schwarz believes that peace between Israelis and Palestinians is possible – and that talking about the “Nakba” can help. “Tantura is their tragedy,” he said, referring to the Palestinians. “It’s not comparable to the numbers of the Holocaust, but it is comparable for the personal trauma that these people went through. It’s a multi-generational trauma.

“We showed the film to a couple of Palestinians and they said it’s an eye-opening document because it’s finally some acknowledgement. That’s why we focused the film on Israelis and why we’re proud that Israelis put out this message. It’s important that it comes from us.”

“It’s pretty obvious that things happen that we are not proud of as a nation,” he says, “the best way to go forward is to expose the wrongdoings.”

====================================================================
https://www.facebook.com/754134248/posts/10158424835019249/

YoaV Gelber

22 January at 23:01הגרסה הערבית לאירועי טנטורה מול אגדות טדי כץ, אילן פפה, אדם רז ואחרים על 200 ויותר הרוגים בני בלי שם שנטבחו בכפר ונקברו מתחת למגרש החניה של דור:יחיא מחמוד אל-יחיא, אל-טנטורה: קריה דמרהא אל-אחתלאל אל-צהיוני, דמשק: דאר אל-שג’רה ללנשר ואל-תוזיע, 1998עמ’ 119-123מספר ימים לאחר שנכבש כפר לאם הגיע תורה של טנטורה. היהודים תקפו אותה לעת ערב אך צעירי הכפר הגנו עליו בכל הכוח ואילצו את הפושטים התוקפים לסגת לאחר שהותירו מאחורם הרוגים ופצועים רבים שנפלו בשדות החיטה ממזרח לכפר, אך הדבר לא מצא חן בעיני היהודים אלא העלה את חמתם והם חזרו לכפר ביום שלמחרת והפעם מכיוונים שונים ואפילו מן הים והתרכזו בחוף בסמוך לבתי הכפר בשעת בוקר מוקדמת והחלו בהתקפה עזה. מצבם של תושבי טנטורה בזמן המסוכן הזה היה כמצבו של המפקד הערבי המפורסם טארק בן זיאד ביום בו פשט על ספרד ושרף את הספינות שהובילו את כוחותיו ליבשת הספרדית ואז אמר להם “הים מאחריכם והאויב לפניכם ובאלוהים אין לכם אלא הצדק והסבלנות”.צעירי הכפר הגנו על כפרם, על בתיהם ועל אדמתם עד הכדור האחרון, אחר כך חדלו ולאחר מכן נכנסו היהודים לכפר ובמוחם הנקמה במקום כבוד לאותם אנשים אשר הגנו על כפרם היפה ועל בתיהם ואדמתם ופתחו באש על כל מי שמבטם נפל עליו והרגו בצורה שפלה גם נשים. אחר כך הרגו כדי למלא פקודה בכפר ואפילו אותם גברים אשר העסיקו אותם באיסוף הגופות ברחובות הכפר וזאת לעיני נשותיהם וילדיהם ואמהותיהם שאספו אותן ליד בור שחפרו אותו בקצה הצפוני כדי שתראינה במו עיניהן. בעת כניסתם של החיילים היהודים לטנטורה נפלו 52 חללים מתושבי טנטורה ושמותיהם ברשימת חללי טנטורה והיו גם שבעה פצועים ולהלן מה שאירע לשאר תושבי טנטורה:היהודים לקחו עמם כאסירים את הזקנים ואת הצעירים שנותרו בחיים למחנה מעצר בכפר ג’ליל ואת הנשים, הילדים והזקנות לקחו לכפר פרידיס הנמצא בקרבת מקום ולאחר ששהו שם כמה ימים, עברו לטול כרם ואחר כך לשכם ואחר כך לסוריה.כאן אין מנוס בידי אלא לחזור לעניין כניסת הכוחות היהודים שנקראו “ההגנה” ולומר כי הם הוכיחו שאינם כוחות הגנה אלא כוחות תקיפה פראיים שאיש לא מתנהג כמוהם אלא רק מי שהוא חסר מצפון ואופי ואנושיות ושאינו נוהג על פי חוקי המלחמה. האם יש חוק שמתיר לחייל להרוג אנשים ברחובות לאחר שנכנעו ולאחר שרובי הצעירים הפכו למקלות לאחר שאזלה התחמושת?והרי לפניכם כמה דוגמאות לברבריות הזו:1. אותם חיילים הורו לחמישה צעירים מהכפר לאסוף את הגופות מרחובות הכפר כפי שהיה קודם במקרה אחר והובילו אותן במשאיות לבור שהזכרנו אותו ולאחר שהסתיים איסוף הגופות הועמדו על שפת הבור ופניהם אל גופות החללים ואחר כך הגיע אחד מקציני ההגנה וירה בגבם מאחור והם נפלו לתוך הבור על גופות חבריהם.2. אישה נורתה מכדור בוגדני ותינוק יונק בידיה וכאשר נפלה על הקרקע נפל תינוקה לידה כשהוא בוכה והתקרב לגופת אמו כשהוא מחפש שד כדי לינוק והתרחק ממנה כי הייתה חסרת חיים.3. אם לשלושה בנים שאחד מהם נהרג מכדור בוגדני כאשר נכנסו הכוחות היהודיים לכפר והאח השני היה אחד מהחמישה אשר הוטל עליהם לאסוף את הגופות מרחובות הכפר וכאשר ראה את אחיו נופל חלל גחן מעליו ואחז בו כשהוא מנשק אותו והחיילים שליוו את מבצע איסוף החללים ירו בו והוא נפל מעל אחיו ומת. ואילו האח השלישי היה בקרבת אמו שישבה בין הנשים ליד בור החללים ובא אחד מאנשי ההגנה צמאי הדם ורצה להרוג שניים או שלושה מהצעירים שישבו ליד הבור והקצין האחראי במקום התנגד ומאחר עמד על דעתו, אמר לו קח לך רק אחד מאלה ובחירתו נפלה במקרה על הבן השלישי של האישה ההיא והוא גרר אותו למרחק כמה מטרים וירה בו לעיני אמו המסכנה והרג אותו.4. החיילים היהודים גילו היישר ממזרח לכפר שני אנשים שלווים מתושבי הכפר ולא היה להם נשק. הם דרשו מהם לעמוד מול סלע גבוה מתוך כוונה לירות בהם מאחור כמנהגם. לפתע הופיע אחד מיהודי זמארין (זיכרון יעקב) שהתלוו לפעולה המטורפת הזו, שהכיר את אחד מהשניים והוא יחיא בן מחמד חצ’ר אל-מאצ’י מתושבי הכפר והיה לו מליץ יושר ודיבר עליו טובות על תכונותיו האנושיות במשך חייו וריחמו עליו אך ירו למוות בחברו והוא המנוח מצטפא אבו ג’אמוס.5. אישה זקנה שיצאה מביתה נשענת על מקל נורתה למוות בידי החיילים ללא כל סיבה.6. אחד מתושבי טנטורה ששמו שיח’ סלימאן אל-רשיד אל-חסין אל-יחיא סבל מתשישות במוחו לאחר שלמד כמה שנים באוניברסיטת אל-אזהר במצרים וקיבל תעודת מוסמך בלימודי האיסלאם ובא האיש הזה מחיפה לטנטורה ביום השני לכיבוש הכפר ולא ידע שהחיילים היהודים נכנסו לכפר וכאשר הגיע לגורן של הכפר ללא התראה ירה עליו חייל להודי ונפל הרוג לתעלת מי הגשם ליד הגורן ונותר יושב על ברכו ונותר כמו שאומרים יומיים תמימים עד שקברו אותו באותה תעלת מים. מה אירע עם אסירי טנטורה לאחר שנלקחו למחנה המעצר ג’ליל? הם סבלו סבל רב במחנה הזה במשך שמונה חודשים ואחר כך הוחלפו בשבויים יהודים שנשבו בידי צבאות ערביים ושבויי טנטורה הועברו לטול כרם ואחר כך יצאו עם משפחותיהם לסוריה או שנותרו באזור. כמה מנכבדי טנטורה וזקניה נפלו בדרך לסוריה או מיד לאחר שהגיעו אליה ומתו כמו:1. אל-חאג’ מחמוד אבו הנאא2. מוסא אבראהים עבד אל-עאל3. אבראהים אל-מצרי4. סעד אל-טנג’י5. פאיז אל-איוב אל-אעמר6. מחמד אל-מצטפא7. אעמר אבו מאצ’י8. אבראהים אל-צבאע’9. מחמד אל-צאדק אל-מאצ’י10. טה אל-שיח’ מחמוד סלאםוזאת בשל המצוקה הנפשית והיגון העמוק והסבל ובעיקר בגלל אובדן המולדת והאדמה והבית ואחר כך אובדן החללים בכפר לעיניהם. כאן אין אלא לציין שהנשים לא ניצלו מזוועות החיילים היהודים בעת שחיפשו עליהן לפני שהוציאו אותן מטנטורה והעבירו אותן לפרידיס. התנהגו כלפיהן בצורה נתעבת ונפשעת ולקחו מהן כל מה שהיה כמו תכשיטים וכסף וכאשר הגיעו הנשים הללו עם ילדיהן לסוריה הן היו חסרות כל. עמ’ 143שמות החללים שנפלו בקרב טנטורה1. קאסם דקנאש2. מחמד מחמוד קאסם אאל חמדאן3. ח’ליל מחמוד קאסם אאל חמדאן4. מחמד אחמד קאסם אאל חמדאן5. עיסא בן חמדאן קאסם6. תופיק בן עיסא חמדאן קאסם7. רפיק בן עיסא חמדאן קאסם8. מוסא חמדאן קאסם קאסם9. מחמד אמין חמדאן קאסם קאסם10. אחמד סלימאן אל-סלבוד11. ח’ליל סלימאן אל-סלבוד12. מצטפא סלימאן אל-סלבוד13. ג’ודת רג’ב אל-סמרה14. תופיק חסן את-הנדי15. מחמד אל-איוב (אבו זיד)16. מחמד אחסאן אל-אעמר17. סלמאן אל-אטרש18. עיסא סלמאן אל-אטרש19. מצטפא אבו ג’אמוס20. פצ’ל מחמוד אבו הנאא21. פוזי אבו זמק22. מחמד טה מחמוד סלאם23. עבד אל-ג’באר טה סלאם24. מוסא בן עיסא סלאם25. עבד אל-ראוף אבראהים סלאם26. סוידאן אל-עשמאוי27. עטיה אל-עשמאוי28. אל-חאג’ עבד אל-רחמן אל-דסוקי29. עיסא אחמד אל-דסוקי30. סלים ח’ליל אל-דסוקי31. נמר ח’ליל אל-דסוקי32. מחמד עוץ’ אבו אדריס33. חסן אניס אבו מאצ’י34. שחאדה סעיד אל-מצלח35. עארף אבראהים אומבישי36. עבד אל-עזיז מחמוד אל-זראע37. ד’יב מחמוד אל-ח’טיב38. חסן מוסא אל-עמורי39. רשיד בן אעמר אבו מאצ’י40. אחמד סלימאן אל-מצרי41. סלימאן אל-מצרי42. מוסא עבד אל-רחים43. סלים מחמד אבו שכר44. אסעד אחמד מדירס45. חסין אל-פראן (מכפר אג’זם, היה בטנטורה דרך מקרה)46. עיסא אל-נורי (מכפר עין ע’זאל, היה בטנטורה דרך מקרה)47. סלמאן אל-פארס (מכפר פרידיס, היה בטנטורה דרך מקרה)48. מחמד חסן אל-ג’מאל49. אל-שיח’ סלימאן אל-רשיד אל-יחי50. רשיד ח’אלד (מסוריה, היה במקום במקרה)51. עזה אל-חאג’ סלימאן אל-הנדי52. שפיק דקנאששמות הפצועים בקרב טנטורה1. עיסא מחמוד סלאם2. פיצל מחמוד אבו הנאא3. אבראהים מוסא אל-שורי4. מחמד אחמד אל-בירומי5. אאמנה מחמד אבו אעמר6. סעאד אל-פלו7. רחמה אסעד אל-מרג’אן8. חפצה שהבאת (זרה, הייתה במקום במקרה)
Google Translate


YoaV Gelber

22 January at 23:01 The Arabic version of Tantura events in the face of the legends by Teddy Katz, Ilan Pepe, Adam Raz and others about the 200 or more dead unnamed who were slaughtered in the village and buried under the parking lot of Dor: Mahmoud al-Yahiya Yahya, Al-Tantura. Damascus: Dar al-Shajra to Lansher and al-Tuzia, 1998 pp. 119-123 A few days after the conquest of a village Lam, the time of Tantura has come. The Jews attacked it in the evening but the young people of the village defended it with all their might and forced the attacking invaders to retreat after leaving behind many dead and wounded who fell in the wheat fields east of the village, but the Jews did not like it as it angered them. They returned the following day from all sides and the sea and concentrated on the shore near the village houses in the early morning and began a fierce attack. The situation of the inhabitants of Tantura at this dangerous time was like that of the famous Arab commander Tarek Ben Ziad on the day he raided Spain and burned the ships that led his forces to the Spanish mainland and then told them “the sea is behind you and the enemy is before you and God has nothing but justice and patience”. The youngsters of the village defended their houses and land until the last bullet, then ceased and then the Jews entered the village and in their minds revenge instead of respect for those people who defended their beautiful village and their houses and land and opened fire on anyone whose gaze fell on him and killed in humiliating way also women. Then they killed to carry out an order in the village and even those men who they employed to collect the bodies in the village streets in front of their wives and children and mothers who collected them near a pit that dug it at the northern end for her to see with their own eyes. When the Jewish soldiers entered Tantura, 52 victims of Tantura and their names on the list of Tantura victims and there were also seven wounded. Here is what happened to the other residents of Tantura: The Jews took them as prisoners the old, the young who were alive to a prison camp in Kafar Jalil and the wmen children and elderly women to Furadis nearby and after staying there for a few days, they moved to Tulkarm and then to Nablus and then to Syria. Here I have no alternative but to go back to the point of the Jewish forces who were called Hahagana, the “defence” to say these are not defences forces but wild offensive forces that one who is unscrupulous and lack of human character and humanity and who does not act according to the laws of war. Is there a law that allows a soldier to kill people in the streets after they have surrendered and after the young rifles have become sticks after the ammunition has run out? Here are some examples of this barbarism: 1. The same soldiers ordered five young men from the village to collect the bodies from the village streets and led them in trucks to the pit we mentioned and after collecting bodies the were srtanding in front of the pit and their faces facing the corpses and then one of the officers of the Hagana shot them from the back and they fell into the pit on the corpses. 2. A woman was shot from a treacherous bullet and a breastfed baby in her arms and when she fell to the ground her baby fell beside her while he was crying and approached his mother’s body looking for a breast to suckle and walked away from her because she was lifeless. 3. A mother of three boys one of whom was killed by a treacherous bullet when Jewish forces entered the village and the second brother was one of five who was tasked with collecting the bodies from the village streets and when he saw his brother dying as he fell over him and he kissed him and the soldiers shot him above his brother nd he died. While the third brother was near his mother who was sitting among the women near the pit and one of the bloodthirsty Hagana people came and wanted to kill two or three of the young men sitting by the pit and the officer in charge objected and told him take only one of them and his choice fell on the third son of that woman and he dragged him a few feet away and shot him in front of his poor mother and killed him. 4. Directly east of the village, the Jewish soldiers discovered two peaceful people from the village that had no weapons. They demanded them to stand in front of a high rock with the intention of shooting them in the back as was their custom. Suddenly one of the Jews of Zamarin (Zichron Yaacov) who accompanied this crazy action appeared, who knew one of the two and he is Yahya bin Muhammad Khachar al-Machi from the village and he had an honest advocate and spoke well of him about his human qualities throughout his life so they spared him and shot his friend the late Mustafa Abu Jamus. 5. An old woman who came out of her house leaning on a stick was shot to death by the soldiers for no reason. 6. One of the residents of Tantura named Sheikh Suleiman al-Rashid al-Hussein al-Yahya suffered from exhaustion in his mind after studying at Al-Azhar University in Egypt for several years and received a certificate in Islamic studies and this man came from Haifa to Tantura on the second day of conquest and when he arrived without knowing the Jewish soldiers entered the village, when he entered the threshing floor of the village without warning he was shot by a Jewish soldier and fell dead into the rainwater canal near the threshing floor and was left sitting on his knee and remained as they say for two whole days until he was buried in the same water canal. What happened to Tantura prisoners after they were taken to the Jalil detention camp? They suffered greatly in this camp for eight months and then were replaced by Jewish prisoners captured by Arab armies and Tantura prisoners were transferred to Tulkarem and then went out with their families to Syria or remained in the area. Some of the dignitaries of Tantura and its elders fell on the way to Syria or immediately after reaching it and died like: 1. Al-Haj Mahmoud Abu Hana 2. Musa Ibrahim ‘Abd al-‘Al 3. Ibrahim al-Masri 4. Sa’ad al-Tanji 5. Faiz al-Ayyub al-Amer 6. Muhammad al-Mustafa 7. Amar Abu Machi 8. Ibrahim al-Tzaba’ 9. Muhammad al-Zadek al-Machi 10. Te al-Sheikh Mahmoud Salamuzat due to the mental distress and deep grief and suffering and mainly due to the loss of the homeland and the land and the house and then the loss of lives of people in the village before their eyes. Here it is only to be noted that the women did not escape the horrors of the Jewish soldiers while searching on them before they were taken out of Tantura and transferred to Furidis. They behaved in a disgusting and criminal way and took from them everything that they had like jewelry and money and when these women came with their children to Syria they were destitute. Page 143 The names of the martyrs who fell in the battle of Tantura 1. Qassem Dekanash 2. Muhammad Mahmoud Qassem al-Hamdan 3. Khalil Mahmoud Qassem al-Hamdan 4. Muhammad Ahmad Qassem al-Hamdan 5. Issa bin Hamdan Qassem 6. Tawfiq Ben Issa Hamdan Qassem 7. Rafik Ben Issa Hamdan Qassem 8. Musa Hamdan Qassem Qassem 9. Muhammad Amin Hamdan Qassem Qassem 10. Ahmad Suleiman al-Salbud 11. Khalil Suleiman al-Salbud 12. Mustafa Suleiman al-Salbud 13. Judith Rajab al-Samara 14. Tawfiq Hassan the-Handi 15. Muhammad al-Ayyub (Abu Zeid) 16. Muhammad Ahsan al-‘Amar 17. Salman al-Atrash 18. Issa Salman al-Atrash 19. Mustafa Abu Jamus 20. Patchel Mahmoud Abu Hana 21. Fuzi Abu Zamek 22. Muhammad Ta Mahmoud Salam 23. ‘Abd al-Jabbar Te Salam 24. Musa Ben Issa Salam 25. ‘Abd al-Rauf Ibrahim Salam 26. Suidan al-Ashmawi 27. Atiya al-Ashmawi 28. Al-Hajj ‘Abd al-Rahman al-Dasuki 29. Issa Ahmad al-Dasuki 30. Salim Khalil al-Dsuki 31. Khalil al-Dsuki Nimer 32. Muhammad ‘Uch Abu Edris 33. Hassan Anis Abu Machi 34. Shehadeh Said al-Matzlah 35. Araf Ibrahim Umbishi 36. ‘Abd al-‘Aziz Mahmoud al-Zara’a 37. Dib Mahmoud al-Khatib 38. Hassan Musa al-Amuri 39. Rashid bin Amar Abu Machi 40. Ahmad Suleiman al-Masri 41. Suleiman al-Masri 42. Musa ‘Abd al-Rahim 43. Salim Muhammad Abu Shachar 44. Assad Ahmad Madirs 45. Hussein al-Fran (from the village of Ajzm, was in Tantura by chance) 46. Issa al-Nuri (from the village of Ein Ghazal, was in Tantura by chance) 47. Salman al-Fares (from the village of Fridis, was in Tantura by chance) 48. Muhammad Hassan al-Jamal 49. Al-Sheikh Suleiman al-Rashid al-Yachi 50. Rashid Khaled (from Syria, was there by chance) 51. Gaza al-Hajj Suleiman al-Handi 52. Shafik Dekanash the wounded in the battle of Tantura 1. Issa Mahmoud Salam 2. Fitzel Mahmoud Abu Hana 3. Ibrahim Musa al-Shuri 4. Muhammad Ahmad al-Birumi 5. Convention Muhammad Abu Amar 6. Sa’ad al-Flu 7. Rahma Assad al-Marjan 8. Object you brought (foreign, was there by chance)

=========================================================

https://www.alexandroni.org/tantura/
עמותת אלכסנדרוני

הסיפור על טנטורה – סופה של עלילת הדם

בחודש ינואר 2000 התפרסמה בעיתון “מעריב” כתבת תחקיר שניזומה ע”י אחד, תדי כץ, המתיימר להיות היסטוריון,על טבח שנעשה, כביכול, ע”י לוחמי גדוד 33 באנשים חסרי מגן לאחר הקרב בטנטורה.

לוחמי החטיבה יצאו לקרב משפטי וציבורי לטיהור שמם ולהסרת הכתם הבלתי מוצדק שהדביק להם אותו “היסטוריון”. להלן סיכום הפרשה, שבסופה יצא הצדק לאור.

א. פתח דבר

1.
בחודש מרץ 1998 הוגשה על ידי מר תדי כץ, סטודנט לתואר שני, עבודת גמר כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר מוסמך מאת החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. כותרתה של העבודה “יציאת הערבים מכפרים למרגלות הכרמל הדרומי ב1948-“.

2.
פרק ד’ של עבודת המאסטר, שהוא למעשה הפרק העיקרי בה, עוסק ב- “פרשת הכפר א-טנטורה”. הפרק מתאר את הקרב שהתנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בלילה שבין ה – 22 ל – 23 בחודש מאי 1948.

3.
בפתיח לפרק ד’ לעבודה כותב מר כץ את הדברים הבאים:
“סה”כ חללי הקרב היהודים – 14 במספר, כולל איש הפלי”ם (פלי”ם – פלוגות ימיות – הזרוע הימית של הפלמ”ח), שנפל מאש כוחותינו. מבין אנשי טנטורה נפלו בקרב עצמו לא יותר מאשר 10 או 20 בלבד, אלא שבסופו של אותו היום היו בכפר לא פחות מ – 200 עד 250 גברים הרוגים, בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין. אלו הן העובדות היבשות העולות מתוך העדויות, שחלקים מהן יובאו בהמשך הדברים” (עמ’ 88 לעבודה).

4.
וכך למעשה ייחס מר כץ ללוחמים ומפקדים בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני אשר נטלו חלק פעיל בקרבות בהם לחמה החטיבה במלחמת השחרור, ובכלל זאת בקרב לכיבוש הכפר “טנטורה”, פשע מלחמה נתעב של טבח המוני של מאות אנשים, בנסיבות בהן היו אלה חסרי נשק וחסרי מגן.

5.
פרסום הדברים הללו עורר בעקבותיו הדים רבים, ואף פרסומים נוספים באמצעי התקשורת השונים. בחלק ניכר מן הדיונים שנערכו בנושא השתתף מר כץ כ”אורח כבוד” והוא הודיע כי הוא ניצב איתן מאחורי הדברים שנכתבו על ידו. התגובה הציבורית להאשמות שהוטחו בלוחמי אלכסנדרוני על ידי מר כץ הייתה קשה ביותר, ובכתבה שפורסמה בעיתון מעריב, בתאריך 21.1.2000 אף מצוטט פרופ’ אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה”ל, כמי שמכנה את “מבצעי הטבח”, שבקיומו הוא אינו מטיל ספק, כ”פושעי מלחמה”.

6.
אכן, קרב קשה התנהל בכפר טנטורה ועל החולות אשר סביב לו, בחודש מאי 1948, כמופיע למעלה. באותו קרב איבדו לוחמי אלכסנדרוני 14 מחבריהם, ואף האויב ידע אבידות רבות. אולם עם עלות השחר נכנע הכפר ואיש לא נורה על ידי לוחמי אלכסנדרוני לאחר תום הקרב, בהיותו “נטול נשק ונטול מגן”, כהאשמתו הזדונית של מר כץ.

7.
לוחמי אלכסנדרוני, אשר נלחמו במלחמת השחרור של מדינת ישראל בהיותם בחורים צעירים, לא ידעו מנוחה לנפשם נוכח האשמות השווא אשר הוטחו בהם, והם החליטו לצאת למסע, אולי האחרון בחייהם, לטיהור שמם. המסע התנהל בשלוש חזיתות במקביל: החזית המשפטית, החזית האקדמית והחזית הציבורית. עו”ד גיורא ארדינסט ליווה ומלווה את לוחמי אלכסנדרוני בנאמנות ובדבקות במלחמתם בשלושת החזיתות.

ב. החזית המשפטית

8.
ביום 16.4.2000 הגישו שמונה מלוחמי אלכסנדרוני תביעת דיבה כנגד כץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1686/00 בן ציון פרידן ואחרים נגד תדי כץ).

9.
לאחר שנכשלו ניסיונותיו של מר כץ להביא לסילוק התביעה על הסף ולמנוע את ברורה לגופה בטענות מטענות שונות, הוגשה על ידו הודעת צד ג’ כנגד אוניברסיטת חיפה, אשר לפי טענתו הייתה אחראית לפקח עליו ועל האופן בו נכתבה עבודתו.

10.
במסגרת התביעה התקיימו הליכי גילוי מסמכים ובמסגרתם הועברו לידי לוחמי אלכסנדרוני רוב הקלטות של הראיונות שערך מר כץ. לוחמי אלכסנדרוני טרחו ותמללו את הקלטות ואף תירגמו לעברית את אותן שיחות שהתקיימו במקור בערבית, וזאת באמצעות מתורגמנית מקצועית אשר שפת אמה ערבית.

11.
מהשוואת הקלטות עם הציטוטים המופיעים בעבודתו של כץ התגלה ללוחמי אלכסנדרוני, לתדהמתם, כי כץ סירס וסילף באופן שיטתי ומגמתי את הדברים שנאמרו לו על ידי מרואייניו וכי עבודתו “האקדמית” אינה אלא מארג צפוף של דברי סילוף וציטוטי כזב. אין מדובר “בטעויות” שנעשו בתום לב אלא, כפי שניתן להבחין על נקלה, בשיטה ממש של ציטוטי כזב שכיוונם אחד ואשר מטרתם להוכיח מסקנה שסומנה מראש.

12.
לאחר יומיים בהם נחקר מר כץ בבית המשפט על תצהירו בחקירת שתי וערב, על ידי עו”ד גיורא ארדינסט, אשר במסגרתה נחשפו ציטוטי הכזב של מר כץ בעבודתו, ונתגלו הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין הדברים שצוטטו על ידי מר כץ לבין הדברים כפי שנאמרו לו בראיונות שערך, חתם מר כץ על מכתב התנצלות אשר זו לשונו:

“בחודש מרס 1998 הגשתי עבודת גמר אשר מהווה חלק ממילוי הדרישות לתואר מוסמך בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה (להלן – “עבודת הגמר”).

בפרק העבודה העוסק בכפר טנטורה, נכתב על ידי, כי התמונה הכוללת העולה מתוך העדויות היא שחיילים מחטיבת אלכסנדרוני עסקו עוד במשך שעות אחדות לאחר סיום הקרב במצוד קטלני אחר גברים בוגרים על מנת להרגם, כאשר בסופו של היום היו בכפר לא פחות מ – 250-200 גברים הרוגים בנסיבות בהן היו אנשי הכפר נטולי נשק ונטולי מגן לחלוטין.

ברצוני להבהיר כי לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר, על ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר של הישוב העברי.

אני מבקש להבהיר כי גם הדברים שנכתבו על ידי הובנו ככל הנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה וגם כיום אני אומר שלא היה טבח בטנטורה.

הנני מאמין לאנשי אלכסנדרוני אשר הכחישו את דבר הטבח מכל וכל, ואני חוזר בי מכל מסקנה משתמעת מהעבודה בדבר התרחשותו של הטבח או בדבר הרג של אנשים חסרי נשק וחסרי מגן.

לאור האמור לעיל, הנני מוצא לנכון להביע התנצלותי הכנה בפני לוחמי החטיבה, בפני משפחותיהם ובפני משפחות חללי החטיבה בכך שניתלו בהם האשמות שווא מסוג זה.

הודעתי זו תפורסם בעיתונות בגודל ובמיקום הולם”.

13.
במסגרת הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים (ואשר מר כץ ניסה לחזור בו ממנו יום לאחר שנחתם), התחייב מר כץ לפרסם את מכתב ההתנצלות בגודל חצי עמוד בשני עיתונים יומיים. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין לאחר שבית המשפט דחה את כל טענותיו של מר כץ כאילו ההסכם נחתם על ידו ברגע של “חולשת דעת”. למותר לציין כי מכתב ההתנצלות עליו חתם מר כץ נוסח בעצה אחת עם עורך דינו, עו”ד אמציה אטלס, אשר נכח בפגישה בה נחתמו מכתב ההתנצלות והסכם הפשרה.

14.
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 17.1.2001 הגיש מר כץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטתו שלא לבטלו (ע”א 456/01). בתאריך 6.11.2001 התקיים דיון בבית המשפט העליון בערעור בפני הרכב של שלושה שופטים: השופט מצא והשופטות שטרסברג כהן ונאור. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנתבע, לא אפשר לו לחזור בו מן ההתחייבות לפרסם את התנצלותו וחייב אותו בהוצאות.

ג. החזית האקדמית

15.
עבודת המאסטר של מר כץ נעשתה בהנחייתו של פרופ’ קייס פירו ובסיועו של ד”ר אילן פפה, מי שביודעין נתן יד ל”תיזה” השקרית של כץ, ואף ממשיך להפיץ כזבים ודברי הבל מעל כל במה אפשרית שנקלעת לדרכו.

16.
בעקבות הדברים החמורים שנתבררו במהלך חקירתו הנגדית של מר כץ, נשלח מטעם לוחמי אלכסנדרוני בתאריך 26.12.2000 מכתב תלונה לרקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ’ אהרון בן זאב, ולראשי גופים רלוונטיים אחרים באוניברסיטת חיפה, ובו פורטו כזביו וסילופיו של כץ בעבודת התיזה שלו, כפי שנחשפו בבית המשפט.

17.
בעקבות הממצאים החמורים שנחשפו, כפי שפורטו במכתב כאמור, הוקמו על ידי רקטור אוניברסיטת חיפה שתי ועדות: האחת, לבדיקת אי ההתאמות בין הדברים שנאמרו לכץ על ידי מרואייניו, כפי שהם מופיעים בקלטות הראיונות, לבין הציטוטים השזורים בעבודתו, והאחרת, לבדיקת נוהלי הענקת תארים מתקדמים (M.A. ודוקטורט) באוניברסיטת חיפה בכלל, ובמקרהו של מר כץ בפרט.

18.
הוועדה לבדיקת עבודתו של כץ, אשר חבריה היו פרופ’ אמציה ברעם, ראש המרכז היהודי-ערבי, פרופ’ רפי טלמון, ראש החוג לערבית, ד”ר איברהים ג’רייס, מהחוג לערבית ופרופ’ יוסף נבו, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, מצאה כי קיים פער בין הקלטות והרשימות לבין טקסט העבודה.

ביום 10.6.2001 הוגש דו”ח הוועדה לרקטור אוניברסיטת חיפה אשר בה פורטו הפערים האמורים על פי שלוש דרגות חומרה.

כך למשל, נמצאו 14 מקרים בהם היו פערים בדרגת חומרה גבוהה, בהם נמסרו בציטוטים אלמנטים שאין להם זכר בהקלטות או ברשימות שכתב כץ. הוועדה ציינה כי “תמונת המצב הכללית המתקבלת מסיכום כלל הפערים היא בהחלט בלתי מחמיאה”, וכן כי “העבודה כשלה בשלב העמדת החומר הגולמי לשיפוט הקורא, הן באירגונו על פי קריטריונים מחמירים של מיון וביקורת, והן במה שנראה כמקרים של אי כיבוד עדויות המרואיינים”.

19.
לאור חומרת הממצאים, הועבר הדו”ח לרשות ללימודים מתקדמים, שהינה הגוף האחראי באוניברסיטת חיפה על עבודות המ.א. והדוקטורט. ביום 20.11.2001 פרסמה המועצה ללימודים מתקדמים החלטה, לפיה עבודת הגמר אינה יכולה להתקבל במתכונתה הנוכחית.

האוניברסיטה החליטה לדחות את אישור עבודת הגמר ואת הציון שקיבל כץ למשך שישה חודשים, בהם יצטרך כץ לתקן את עבודתו, והודיעה כי אם לא יעשה כן, תתבטל ההכרה בעבודה באופן סופי. בנוסף לכך הורה רקטור האוניברסיטה להסיר את העבודה ממדפי האוניברסיטה, וביקש גם מספריות אוניברסיטאות אחרות, לנהוג באופן דומה.

20.
תוצאות מאבקם של לוחמי אלכסנדרוני בחזית האקדמית מלמדות, כי מר כץ איננו “היסטוריון חדש” ואיננו “היסטוריון ישן”, אלא כזבן שיטתי אשר הוליך שולל את המוסד האקדמי, אשר העניק לו את חסותו והעניק לעבודתו את הלגיטימציה לה היתה זקוקה, כפי שהוא הוליך שולל רבים אחרים.

ד. החזית הציבורית

21.
סקירה התקשורתית הנרחבת לה זכתה פרשת טנטורה במהלך השנתיים האחרונות העלתה אותה לסדר היום הציבורי. משכך, תכליתה של החזית הציבורית הינה להסיר את הכתם שהדביקו מר כץ ותומכיו בלוחמי אלכסנדרוני. לפיכך, מלבד ההליכים המשפטיים והאקדמיים המנוהלים כנגד כץ, לוחמי אלכסנדרוני פעלו וממשיכים לפעול כנגד תומכיה הנלהבים בתיזה “החדשנית” והמופרכת של כץ.

22.
ד”ר אילן פפה, היסטוריון אנטי ציוני, מי שסייע בהכנת עבודת המאסטר, עמד ועומד עדיין מאחורי כץ והוא מושך בחוטיה של המריונטה כפי רצונו. כל הפניות שהופנו לד”ר פפה נתקלו במתקפה של דברי שקר ואיומים, אשר אין בהם ולא כלום. סגנונו הבוטה וגס הרוח של ד”ר פפה, הכולל דברי בלע, השמצות, גידופים ותוקפנות ואלימות מילולית, מעורר אף את זעמם של חבריו לסגל האקדמי. לאחרונה אף נשמעה תביעה להעמידו לדין משמעתי על התנהגותו חסרת הכבוד המהווה הפרה בוטה של כללי האתיקה במוסד אקדמי.

23.
על מנת להבין מיהו אילן פפה, נזכיר כי ד”ר פפה הפיץ לאחרונה באינטרנט מאמר (שנכתב על ידי “מאורות” אחרים), ולפיו המוסד וה – CIA עומדים מאחורי הפיגוע בבניין התאומים בניו יורק ביום 11.9.2001.

24.
לוחמי אלכסנדרוני פנו גם לפרופ’ אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה”ל אשר האשים אותם בביצוע פשע מלחמה, בדרישה כי יתנצל בפניהם על הדברים הנלוזים שצוטטו מפיו בקשר עם ממצאי מחקרו “האקדמי” של תדי כץ ולחזור בו מאמירותיו.

נכון להיום, פרופ’ אסא כשר אף לא טרח להגיב לפנייתם, ובכך הוכיח כי האתיקה היא ממנו והלאה, וכי הוא ממהר ליישר קו עם “שורת המקהלה” גם כאשר היא שרה שירי כזב.

25.
בתאריך 20 בינואר 2003, הפרופ’ אסא כשר, שבתחילת הפרשה קבע כי “בטנטורה בוצע פשע מלחמה”, חזר בו מהאשמותיו, ובמכתב ששלח ללוחמי החטיבה אמר כי הוטעה לחשוב כך מקריאת העבודה הראשונה. לאחר קריאת החומר הרב שהצטבר הנושא, במהלך המאבק אותו ניהלו לוחמי החטיבה, הגיע למסקנה כי העובדות שתוארו בעבודה אינן נכונות, והביע את התנצלותו בפני לוחמי החטיבה על עוגמת הנפש שגרמו דבריו לותיקי החטיבה.

26.
ההיסטוריון מאיר פעיל, אשר מלכתחילה היה מבין תומכיה הנלהבים של “התיזה” החדשנית של תדי כץ, חזר בו ביום 7.3.02 מהאשמותיו כלפי לוחמי אלכסנדרוני, לאחר ששב וקרא את החומר המלא שנמסר לידיו על ידם. וכך נכתבו הדברים על ידו:

“כדי להסיר ספק בדבר דעתי המסכמת על מחקרו של תדי כץ בפרשת כיבוש טנטורה במלחמת העצמאות, אני רואה חובה מוסרית, מדעית וחברית להודיעכם כי, לאחר עיון נוסף ובחינה מחודשת […] ולאחר שקראתי בקפידה את החלטת המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, הגעתי למסקנה, כי אין, ולא היה כל צידוק בהטלת שום דופי מוסרי על לוחמי גדוד 33 של חטיבת “אלכסנדרוני”, אשר כבשו את טנטורה ב – 24 בחודש מאי 1948″.

כבר הצהרתי בפומבי כי אין להסתמך על ממצאי עבודת המחקר הנ”ל של תדי כץ; ואני מקווה כי תדי כץ יישר את ההדורים במחקרו המחודש”.

ה. סוף דבר

27.
לוחמי אלכסנדרוני נחלו הצלחה בחזית המשפטית, בחזית האקדמית ובחזית הציבורית. הציבור הרחב יודע עתה כי טבח בטנטורה לא היה ולא נברא וכי נשקם של לוחמי אלכסנדרוני היה טהור. לא רק לוחמי אלכסנדרוני נצחו בקרב על מורשת טנטורה – האמת ניצחה.

28.
בתאריך 10 באפריל 2003 התכנסה המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, ופסלה את עבודת “המחקר” המתוקנת של תדי כץ. כן קבעה המועצה כי תדי כץ לא יוכל לקבל תואר מוסמך במסלול מחקרי.

העבודה, שהוכנה לאחר שהאוניברסיטה החליטה להסיר ממדפיה את העבודה הקודמת, ואיפשרה למר תדי כץ להגיש עבודה מתוקנת, הוגשה לחמישה שופטים שונים. שניים מהשופטים פסלו לחלוטין את העבודה, והשלושה הנוספים קיבלוה, אך צירפו הערות ביקורתיות ומחמירות ביותר. כל חמשת השופטים הצביעו על “פגמים מחקריים מהותיים” הקשורים למתודולוגיה המחקרית ולרמת הניתוח.

“הביקורת הקשה לא איפשרה למועצה ללימודים מתקדמים לאשר את עבודת המחקר המתוקנת ולזכות את כץ בתואר מוסמך”, אמר רקטור האוניברסיטה פרופ’ אהרון בן-זאב.

29.
הסערה שעוררה עלילת הדם של תדי כ”ץ בעולם האקדמי, הביאה את פרופ’ דני צנזור מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב להקים אתר, בו רוכזו כל המסמכים ממשפט הדיבה שניהל תדי כ”ץ מול לוחמי החטיבה. אל האתר ניתן להגיע מהדף באנציקלופדיה הפתוחה (ויקיפדיה), כאן.

מבצע נמל – פתיחת הכביש לחיפה

עם שחרור חיפה, יציאת ערביי קיסריה וניתוק הכפרים הערביים השוכנים לאורך כביש זיכרון יעקב, לא נותר לאויב אלא בסיס אחד בכפרים אלה. בסיס אחד, כדי לקיים את הקשר החיצוני, היה בדרך הים והוא הכפר טנטורה ששכן לחוף הים, צפונית – מערבית לזיכרון יעקב.

לא ייפלא, אפוא, שעד מהרה הפך הכפר לבסיס הספקה ראשי לכל כפרי הסביבה. צי של עשרות סירות וספינות קטנות קיים קשר קבוע עם לבנון והשיט לטנטורה אספקה, נשק וציוד והוציא עימו ללבנון פליטים בורחים.

כתוצאה מהספקה זו, גברה הטרדת התחבורה היהודית בכביש תל אביב – חיפה על ידי כפרי “המשולש הקטן”, עד כדי חסימת הכביש לחלוטין בידי הפורעים . חשיבות טנטורה היתה ביכולתה לשמר את תנופת ההטרדות הערביות על התחבורה היהודית בין תל אביב לחיפה. מיקום בסיס אויב זה בתוך שטחנו, היה חמור משניתן היה להשלים עמו.

ניסיונות המשא ומתן עם הכפריים על כניעה, מו”ם שנוהל על ידי אחד מאנשי ההגנה בזיכרון יעקב, שהיה בקשרים קרובים עם נכבדי הכפר בטרם פרוץ המלחמה.

המשא ומתן נכשל בגלל התנגדות צעירי הכפר והזרים שהיו בו, שלא כפי שקרה בפוריידיס וג’יסר–א-זרקא, שבהם הסכימו התושבים להיכנע.

לאור כשלון המו”ם, הוחלט לכבוש הכפר ולטהר את חוף הים מכוחות האויב.

לפי המודיעין שהיה בידי כוחותינו, היו בכפר כ- 300 לוחמים, מצוידים ב- 100 רובים לערך, כמה עשרות אקדחים ותתי-מקלע, מספר מרגמות “3 ותותח בופורס 40 מילימטר (לידיעה זו לא היה אישור ברור). בראש הלוחמים היו כנראה ארבעה אנגלים, עריקי הצבא הבריטי, ערבים עריקי המשטרה ומספר לוחמים מוסלמים בוסניים.

המשימה הוטלה על גדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני. נערך סיור מוקדם של המפקדים, באמצעות מסע ברכבת מחדרה לעתלית. הרכבת עדיין פעלה בחסות הבריטים שהחזיקו בשטח נמל חיפה. לבקשת מפקד הסיור, האטה הרכבת ליד טנטורה כדי לקבל מושג רחב יותר, בעצירת הרכבת בתחנת זיכרון יעקב, תקף אותה מטוס מצרי שהחטיאה. בדיעבד הסתבר שהמודיעין היה מדויק למדי.

לאור המודיעין והסיור, הוחלט על דרך הפעולה:
התקפה בשני צירים עיקריים – פלוגה א’ תנוע צפונה, תחצה את המסילה, תתפצל לשלושה ראשים ותתקוף בו זמנית את חורבות אל – בורג’ על חוף הים, את “המזגגה” (בית החרושת לזכוכית שהקים הברון רוטשילד) ואת הכפר מצפון ומזרח. פלוגה ג’ תנוע מתחנת הרכבת בזיכרון, בין המסילה וחוף הים ותתקוף מדרום. כוח מפלוגה ב’ יתקוף את בית הספר שעל הגבעה השולטת על הכפר ממזרח. יתר הכוח מפלוגה ב’ ישמש ככוח עתודה. פלוגת הנשק המסייע תפתח באש מרגמות ומק”בים למטרות סיוע שנקבעו, ויחידה של חיל הים תחסום מצד הים את בריחת האויב. מועד הפעולה נקבע ליום ה- 23.5.48, אחרי חצות. התנועה ליעד תחל בחצות ושעת ה- ש’ תקבע עם התייצבות הכוחות בנקודת ההסתערות.

התנועה ליעד החלה כמתוכנן, אולם פלוגה א’ נתגלתה עם חציית מסילת הברזל ואז ניתנה הפקודה לשאר הכוחות להסתער. הפעולה התנהלה כמתוכנן, למרות אש צלפים מיומנת ומדויקת מרכס הגבעות המזרחי שהאטו את תנועת הכוח. לאחר קרב כבד מבית לבית ובשימוש נרחב ברימוני יד וחיסול כ- 10 צלפים, תם הקרב בשעה 08:00 לערך. הכוחות נערכו להגנה היקפית, יחידות עסקו באיסוף נשק ובריכוז הגברים לצורך תחקיר וזיהוי והעברתם יחד עם שאר התושבים, למקומות אחרים שעליהם הוחלט ונעשה על ידי רשויות ויחידות אחרות.

לאויב היו כ- 70 הרוגים.

בקרב על כיבוש טנטורה נפלו 14 לוחמים. אחד הלוחמים היה מחיל הים.

מרשם הקרב
© כל הזכויות שמורות לעמותת אלכסנדרוני

Google Translate

The Alexandroni Association 

The story of Tantura – the end of the blood libel 

In January 2000, an investigative article was published in Maariv newspaper, initiated by one, Teddy Katz, who claims to be a historian, about a massacre allegedly committed by the 33rd Battalion fighters of defenseless people after the battle of Tantura. The brigade’s fighters went into a legal and public battle to clear their name and remove the unjustified stain that the “historian” had inflicted on them. The following is a summary of the affair, at the end of which justice was served. A. introduction 1. In March 1998, Mr. Teddy Katz, a graduate student, submitted an MA thesis in fulfillment of some of the requirements for obtaining a master’s degree from the Department of Middle Eastern History, Faculty of Humanities, University of Haifa. The title of the work is “The departure of the Arabs from villages at the foot of the southern Carmel in 1948”. 2. Chapter 4 of the master’s work, which is in fact the main chapter in it, deals with the “affair of the village of a-Tantura.” The chapter describes the battle that took place in the village of Tantura and the sands that surround it, on the night between the 22nd and 23rd of May 1948. 3. In the introduction to Chapter 4 of the work, Mr. Katz writes the following: The total number of Jewish deaths – 14 in number, including the man from the Palyam (naval commands – the naval arm of the Palmach), who fell from the fire of our forces. Of the Tantura men, no more than 10 or 20 fell in the battle itself, But at the end of the day, no less than 200 to 250 men were killed in the village, in circumstances where the villagers were completely unarmed and defenseless. These are the facts as coming from the evidenses that some will be brought in the following parts (page 88 to the work) 4. And so Mr. Katz actually attributed to the fighters and commanders in the 33rd Battalion of the Alexandroni Brigade who took an active part in the battles in which the brigade fought in the War of Independence, including the battle for the conquest of the village of Tantura, a heinous war crime of mass slaughter of hundreds of people., in circumstances they were defenceless and unarmed. 5. The publication of these things caused a great deal of controversy, and even more publications in the various media. In a considerable part of the discussions held on the subject, Mr. Katz participated as a “guest of honor” and he announced that he stood firmly behind the things written by him. The public response to the accusations leveled at the Alexandroni fighters by Mr. Katz was extremely harsh, and in an article published in the Maariv newspaper on January 21, 2000, Prof. Asa Kasher, author of the IDF Code of Ethics, was also quoted as calling the “massacre” executers, which he does not doubt, as “war criminals.” 6. Indeed, a fierce battle was fought in the village of Tantura and on the sands around it, in May 1948, as shown above. In that battle Alexandroni’s warriors lost 14 of their comrades, and even the enemy knew many losses. At dawn, however, the village surrendered and no one was shot by Alexandroni fighters after the end of the battle, being “unarmed and defenseless,” as Mr. Katz’s malicious accusation. 7. The Alexandroni warriors, who fought in the War of Independence of the State of Israel as young men, could not rest on their laurels in the face of the false accusations leveled at them, and they decided to embark on a journey, perhaps the last of their lives, to clear their name. The journey was conducted on three fronts simultaneously: the legal front, the academic front and the public front. Advocate Giora Ardinst accompanied and accompanies the Alexandroni warriors faithfully and faithfully in their war on the three fronts. B. The legal front 8. On April 16, 2000, eight of Alexandroni’s fighters filed a defamation suit against Katz in the Tel Aviv District Court (TA 1686/00 Ben Zion Frieden and others vs. Tedi Katz). 9. After Mr. Katz’s attempts to get the lawsuit dismissed outright and to prevent the questioning by making various allegations which failed, he filed a third-party notice against the University of Haifa, which he claimed was responsible for supervising him and the way his work was written.  10. As part of the prosecution, document disclosure proceedings took place and as part of them, most of the recordings of the interviews conducted by Mr. Katz were handed over to Alexandroni’s fighters. Alexandroni warriors bothered to transcribe the recordings and even translated into Hebrew the same conversations that originally took place in Arabic, using a professional translator whose mother tongue is Arabic. 11. From comparing the recordings with the quotes that appear in Katz’s work, it was revealed to Alexandroni’s warriors, to their amazement, that Katz systematically and biasedly distorted the things told to him by his interviewees and that his “academic” work is nothing but a dense fabrication, distortions and false quotes. These are not “mistakes” made in good faith but, as can be easily discerned, the actual method of false citations that are one-sided and whose purpose is to prove a pre-decided conclusion. 12. After two days in which Mr. Katz was questioned in court about his affidavit in Advocate Giora Ardinst, in which Mr. Katz’s false citations were revealed in his work, and the unbridgeable gaps between Mr. Katz and the things he was told in interviews were revealed as he edited, Mr. Katz signed a letter of apology which is his language:  “In March 1998, I submitted a thesis which forms part of the fulfillment of the requirements for a master’s degree in the history of the Middle East at the University of Haifa (hereinafter -“thesis”). In the chapter on the village of Tantura, it was written by me, that the overall picture that emerges from the evidence is that soldiers from the Alexandroni Brigade engaged for several hours after the end of the battle in a deadly hunt for adult men to kill, when at the end of the day were no less than 250-200 Men were killed in circumstances in which the villagers were unarmed and completely defenseless. I would like to make it clear that after re-examining things written by me, it is clear to me beyond any doubt that there is no basis for claiming that there were in tantura people killed after the surrender of the village, by fighters of the Alexandroni Brigade, or by another force of the Yishuv. I would like to make it clear that even the things written by me were probably misunderstood, as I did not mean to say that there was a massacre in Tantura and even today I say that there was no massacre in Tantura. I believe in the people of Alexandroni who have denied the massacre at all level, and I regret all the implicit conclusion from the work regarding the massacre or the killing of unarmed and defenseless people. In light of the above, I find it appropriate to express my sincere apologies to the brigade’s fighters, to their families and to the families of the brigade’s victims in which false accusations of this kind were made. This announcement will be published in the press in an appropriate size and location.” 13. As part of the settlement agreement signed between the parties (and which Mr. Katz tried to withdraw from the day after it was signed), Mr. Katz undertook to publish the half-page apology letter in two daily newspapers. The settlement agreement was given a judgment approval after the court rejected all of Mr. Katz’s claims as if the agreement had been signed by him in a moment of “weakness of the mind.” Needless to say, the letter of apology signed by Mr. Katz was drafted with his lawyer, Adv. Amatzia Atlas, who was present at the meeting at which the letter of apology and the settlement agreement were signed. 14. To complete the picture, it should be noted that on January 17, 2001, Mr. Katz filed an appeal against the judgment of the District Court and his decision not to set it aside (CA 456/01). In 6/11/2001 Supreme Cort discussed the appeal in front of three Judges Matza, Strasberg-Cohen and Naor. The Supreme Court dismissed the defendant’s appeal, did not allow him to withdraw from the undertaking to publish his apology.  and ordered him to pay the costs. C. The Academic Front 15. Mr. Katz’s Master’s thesis was done under the supervision of Prof. Keys Phiro and with the assistance of Dr. Ilan Pappe, who knowingly gave a hand to Katz’s false “thesis,” and even continues to spread lies and nonsense over every possible stage he gets. 16. Following the serious allegations made during Mr. Katz’s cross-examination, a letter of complaint was sent on behalf of the Alexandroni Warriors on December 26, 2000 to the Rector of the University of Haifa, Prof. Aharon Ben Zeev, and to other relevant bodies at the University of Haifa. In court. 17. Following the serious findings that were revealed, as detailed in the aforementioned letter, two committees were set up by the Rector of the University of Haifa: one to examine the inconsistencies between what Katz said by his interviewees, as they appear in the interview tapes, and another to examine the procedures of awarding advanced degrees (MA and PhD) at the University of Haifa in general, and in the case of Mr. Katz in particular.  18. The Committee for the Examination of Katz’s Work, whose members were Prof. Amatzia Baram, Head of the Jewish-Arab Center, Prof. Rafi Talmon, Head of the Department of Arabic, Dr. Ibrahim Jarris, of the Department of Arabic and Prof. Yosef Nevo, of the Department of Middle Eastern History, found that there is a gap between the recordings and writings and the thesis text. On June 10, 2001, the report of the committee was submitted to the Rector of the University of Haifa, which detailed the aforementioned gaps according to three degrees of severity. For example, 14 cases were found in which there were gaps of a high degree of severity, in which elements that have no mention in the recordings or lists written by Katz were given as quotations. The committee noted that “the overall picture obtained from the summary of all the gaps is certainly unflattering,” and that “the work failed at the stage of putting the raw material to the reader’s judgment, both in his organization according to strict selection and criticism, and in what appears to be non-respect to the evidence provided by the interviewees.” 19. In light of the severity of the findings, the report was submitted to the Graduate Studies Authority, which is the body responsible for the MA and doctoral dissertations at the University of Haifa. On 20.11.2001 The Committee for Advanced Studies published that the thesis can not be accepted as is. The university decided to postpone the approval of the dissertation and the grade Katz received for six months, during which Katz would have to correct his work, and announced that if he did not do so, the recognition of the work would be permanently revoked. In addition, the rector of the university ordered the removal of the work from the university shelves, and also asked other university libraries to act in a similar manner. 20. The results of the struggle of the Alexandroni warriors on the academic front show that Mr. Katz is not a “New Historian” and not an “old historian”, but a systematic salesman who deceived the academic institution, who gave him the patronage and gave his work the legitimacy, as he deceived many others. D. The public front  21. The extensive media coverage of the Tantura affair over the past two years has put it on the public agenda. Therefore, the purpose of the public front is to remove the stain left by Mr. Katz and his supporters on the Alexandroni warriors. Thus, apart from the legal and academic proceedings conducted against Katz, the Alexandroni fighters have acted and continue to act against its ardent supporters in Katz’s “innovative” and unfounded thesis. 22. Dr. Ilan Pappe, an anti-Zionist historian who assisted in the preparation of the master’s work, was still standing behind Katz and pulling the puppets’ strings as he wished. All attempt to contact Dr. Pappe were responded in blatant lies rude style, which includes slander, insults and aggression and verbal violence, has also angered his academic staff members. Of late, a demand to internally sanction him in the university due to his disrespectful manners which are a breach of ethical standards in an academic institution. 23. In order to understand who Ilan Pappe is, we will mention that Dr. Pappe recently espoused an article on the Internet (written by other “luminaries”), according to which the Mossad and the CIA are behind the attack on the Twin Towers in New York on September 11, 2001. 24. Alexandroni fighters also turned to Prof. Asa Kasher, author of the IDF Code of Ethics, who accused them of committing a war crime, demanding that he apologize to them for the corrupt quoted from him in connection with the findings of Teddy Katz’s “academic” research and retract his statements. To date, Prof. Asa Kasher has not even bothered to respond to their request, thereby proving that ethics is far from him, and that he is in a hurry to align with the “choir” even when it sings false songs. 25. On January 20, 2003, Prof. Asa Kasher, who at the beginning of the affair stated that “a war crime was committed in Tantura,” withdrew his accusations, and in a letter he sent to the brigade’s fighters he said he was misled to think so from reading the first thesis.  After reading the extensive material accumulated on the subject, during the struggle waged by the brigade fighters, he came to the conclusion that the facts described in the thesis were incorrect, and expressed his apology to the brigade fighters for the anguish caused by words to the brigade veterans. 26. Historian Meir Pa’il, was from the beginning one of the ardent supporters of Teddy Katz’s innovative “thesis”, regreted on March 7, 2002 his accusations against the Alexandroni warriors, after re-reading the full material handed to him by them. And this is what he wrote: “In order to remove doubt about my concluding opinion on Teddy Katz’s research into the Tantura Conquest affair in the War of Independence, I consider it a moral, scientific and societal duty to inform you that, after further consideration and re-examination […] and after carefully reading the University of Haifa Advanced Studies committee I conclude, there is no, and there was no justification for imposing any moral blemish on the fighters of the 33rd Battalion of the “Alexandroni” Brigade, who occupied Tantura on May 24, 1948.  I have already stated publicly that the findings of the above research work of Teddy Katz should not be relied upon; and I hope that Teddy Katz will straighten things out in his renewed research. ” E. Epilogue 27. Alexandroni warriors have had success on the legal front, on the academic front and on the public front. The general public now knows that there was no massacre in Tantura and the uses of weapons of the Alexandroni warriors were pure. Not only did the Alexandroni warriors win the battle for the legacy of Tantura – the truth won. 28. On April 10, 2003, the Council for Advanced Studies of the University of Haifa convened, and rejected Teddy Katz’s revised “research” work. The council also ruled that Teddy Katz would not be able to obtain a master’s degree in a research track.   The work, which was prepared after the university decided to remove the previous work from its shelves, and allowed Mr. Teddy Katz to submit revised work, was submitted to five different judges. Two of the judges completely rejected the work, and the other three accepted it, but attached highly critical remarks. All five judges pointed to “research flaws” related to the research methodology and level of analysis. “The harsh criticism did not allow the Council for Advanced Study to approve the revised research work and award Katz a master’s degree,” said the university’s rector, Prof. Aharon Ben-Ze’ev. 29. The storm caused by the blood libel of Teddy Katz in the academic world, led Prof. Danny Censor of Ben-Gurion University of the Negev to set up a website, where all the documents from the libel trial that Teddy Katz conducted against the division’s fighters were gathered. The site can be accessed from the page in the Open Encyclopedia (Wikipedia), here.  Operation Port – opening of the road to Haifa With the liberation of Haifa, the departure of the Arabs of Caesarea and the separation of the Arab villages located along the Zichron Yaacov Road, the enemy was left with only one base in these villages. One base, to maintain the external connection, was by sea and is the village of Tantura which is located on the beach, north-west of Zichron Yaacov. It is no wonder, then, that the village soon became the main supply base for all the surrounding villages. A fleet of dozens of boats and small ships maintained regular contact with Lebanon and sailed for Tantura supplies, weapons and equipment and took fleeing refugees to Lebanon. As a result of this supply, the harassment of Jewish transportation on the Tel Aviv-Haifa road increased by the villages of the “Little Triangle”, to the point that the road was completely blocked by the rioters. The importance of Tantura was in its ability to preserve the momentum of Arab harassment on Jewish transportation between Tel Aviv and Haifa. The location of this enemy base within our territory was more serious than could be reconciled with.  Attempts to negotiate with the villagers for surrender, a negotiation conducted by one of the Hagana personnel in Zichron Yaacov, who was in close contact with the village dignitaries before the outbreak of the war. The negotiations failed due to the opposition of the young people of the village and the foreigners who were in it, unlike what happened in Fureidis and Jisr-a-Zarqa, where the residents agreed to surrender. In light of the failure of the negotiations, it was decided to occupy the village and purge the beach of enemy forces. According to the intelligence in our hands, there were about 300 fighters in the village, equipped with about 100 rifles, several dozen pistols and submachine guns, a number of 3” mortars and a 40 millimeter Bufors cannon (this information was not clearly confirmed). At the head of the fighters were probably four Englishmen, British army defectors, Arab police defectors and a number of Bosnian Muslim fighters. The task was assigned to the 33rd Battalion of the Alexandroni Brigade.  An early tour of the commanders was conducted, via a train journey from Hadera to Atlit. The train still operated under the auspices of the British who held the area of the port of Haifa. At the request of the patrol commander, the train near Tantura slowed down to get a broader idea, as the train stopped at Zichron Yaacov station, it was attacked by an Egyptian plane that missed it. In retrospect, it turned out that the intelligence was quite accurate. In light of the intelligence and reconnaissance, it was decided on the course of action: Attack on two main axes – Company A moves north, crosses the railway, splits into three heads and simultaneously attacks the ruins of al-Burj on the beach, the “glazier” (the glass factory established by Baron Rothschild) and the village to the north and east. Company C will move from the train station in Zichron, between the track and the beach, and will attack from the south. A force from Company B will attack the school on the hill that dominates the village to the east. The rest of the force from Company B will serve as a reserve force. The auxiliary weapons company will open fire machine guns and mortars for the stated aid purposes, and a naval unit will block the enemy’s escape from the sea. The date of operation is set for May 23, 1948, after midnight. At the point of assault. Movement to the destination began as planned, but Company A was discovered upon crossing the railroad and then the rest of the forces were ordered to storm in. The operation went as planned, despite skillful and precise sniper fire from the eastern hill ridge that slowed the movement of force. After a heavy battle from house to house and extensive use of hand grenades and the elimination of about 10 snipers, the battle ended at about 08:00. The forces were prepared for perimeter defense, units engaged in collecting weapons and concentrating the men for the purpose of interrogation and identification and transferring them along with the rest of the residents, to other places decided and done by other authorities and units. The enemy had about 70 killed. In the battle for the conquest of Tantura 14 warriors fell. One of the fallen fighters was from the Navy.

=======================================

https://www.aljazeera.com/news/2022/1/22/palestinians-call-for-probe-into-israeli-massacres-in-tantura

Palestinians call for probe into Israeli massacres in Tantura

At least 200 Palestinians were killed by Zionist gangs in the village of Tantura, which was razed in 1948.

Published On 22 Jan 202222 Jan 2022

The Palestinian Authority (PA) has called for the formation of an international commission to investigate the massacres committed by Israel in the Palestinian village of Tantura in 1948.

The call came after Israeli daily Haaretz reported on Thursday the discovery of a mass grave in Tantura village of Palestinians killed by Zionist gangs in 1948, when the modern state of Israel was formed.

Palestinians say multiple massacres of Palestinians by Zionist gangs took place in Palestinian villages during the 1948 war in a bid to forcefully expel at least 750,000 Palestinians from their homes and land, a tragedy Palestinians refer to as the Nakba, or catastrophe.

“The crimes of the occupation did not stop at the year 1948, but are still continuing in a racist and hateful manner, which calls for the opening of investigations into these crimes,” the PA Foreign Ministry said in a statement on Saturday.

The statement continued, “What is required is a broad international campaign to bring justice to the Palestinian victims and to punish Israeli officials and the official Israeli institution that continues to conceal and cover up the ugliness of these crimes and massacres.”

In its report, Haaretz said Israeli officers “of the 1948 battle at Tantura village [have] finally come clean about the mass killing of Arabs that took place after the village’s surrender”.

It added that a documentary titled Tantura is due to be aired online next week, noting that testimonies of Israeli soldiers who participated in the massacre will also be featured.

Haaretz said the graves of at least 200 Palestinians buried after their execution were located under the Dor Beach parking lot.

Translation: The current exhibition at the Palestine Museum in Birzeit includes photographs and documents about the Tantura massacre.

Power of narration

The massacre of Tantura took place on the night of May 22-23, 1948, according to Palestinian historians.

The PA statement said the facts of the Nakba are constantly being “obscured by successive Israeli governments to bury the truth of the crimes and massacres of these Zionist gangs, knowing that the leaders responsible for committing them are given high positions in the occupation army and in official Israeli institutions”.

The Haaretz revelations have prompted the ire of Palestinians, who have long documented their ethnic cleansing through oral and written accounts – such as Walid al-Khalidi’s historical book All That Remains – and say their accounts are always dismissed as unreliable unless recalled by Israelis involved in such atrocities.

Hashem Abu Shama, a Palestinian researcher, said on Twitter that the Haaretz story is more a reflection of Israeli historiography than it is about the massacred Palestinians.

“If anything, it demonstrates that colonial perpetrators, colonial academics, and colonial archives are automatically endowed with the authority to ‘narrate’,” he said.

And while Israeli historians such as Benny Morris have had access to archive files on the forced displacement of Palestinians but stopped short of using the term “ethnic cleansing”, others such as Israeli academic Ilan Pappe faced a harsh response from Israeli society for referring to the events of 1948 as such.

Pappe, who now teaches at Exeter University, was ridiculed and fired from his tenured position at Haifa University back in 2008 after insisting the Tantura massacre, which his student Teddy Katz exposed, took place.

Katz retracted his findings after a public campaign of intense pressure and intimidation.

SOURCE: AL JAZEERA AND NEWS AGENCIES


  =========================================================


https://www.ynet.co.il/entertainment/article/by511a6stk

“אנחנו חייבים להשוות את הנכבה עם השואה – ולהגיד במה זה שונה”

במאי הדוקו אלון שוורץ גדל עם אהבה עזה למולדת, אך כשנתקל במקרה הטבח המוכחש בטנטורה מ-1948, הוא הרגיש איך האדמה תחתיו רועדת. “זה היה טיהור אתני, וזה לא משהו שנעים להגיד. השפיעה עליי הידיעה שכולנו קורבנות של נרטיב מומצא”, הוא אומר לאחר הקרנת סרטו “טנטורה” בסאנדנס, ולא חושש מביקורת: “צריך להכיר בעוולות שלנו, גם אם הערבים טבחו בנו לא פחות”

אמיר בוגן|אתמול | 12:38
העשורים הראשונים בחייו של אלון שוורץ נראו פחות או יותר כמו הביוגרפיה התקנית של כל צבר טיפוסי. כבן למשפחה עתירת זכויות בהגשמת הארץ, נצר למקימי היישוב נהלל ומייסדי תנועת המושבים, אישיותו, דעותיו ואמונותיו התעצבו ברוח ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא נולד ברחובות, ונדד עם אבא ואמא והאח שאול לשליחות בארצות הברית. אחרי שההורים שבו ארצה בלחץ הבנים בשנות ה-80, אלון השתלב מחדש במסלול החיים המקומי כבוגר – הוא התגייס למודיעין ואחרי השחרור פנה להייטק כיזם. ילד ישראלי טוב, ומאוד ציוני. כשמאס בלנהל אנשים, עשה הסבה מקצועית לקולנוע ובעקבותיה נתקל במקרה הטבח המוכחש בטנטורה מ-1948, שזעזע אותו. פתאום חלחלה בקרבו התובנה שארץ ישראל הישנה הייתה אולי טובה אבל לא תמיד צודקת, ושהוא התחנך בהשראתה תחת שקר והסתרה. הגילוי הזה גרם לו לחקור את הפרשה כבמאי תיעודי ולצאת למסע אל העבר האפל של המדינה – מסע שמתועד בסרטו “טנטורה” שחושף את לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שמדברים לראשונה מול המצלמה ומעידים על שעוללו לפני 74 שנה בכפר הפלסטיני שלמרגלות הכרמל.

“מה שממש השפיע עליי היה הידיעה שכולנו קורבנות של נרטיב מומצא”, אומר שוורץ בריאיון לרגל הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת התחרות הדוקומנטרית הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע בסאנדנס. “כולנו חונכנו שאנחנו הצודקים ואנחנו הכי צדיקים ומוסריים. זה נראה לנו טבעי כמו שהשמש זורחת בבוקר, וכשהתחלתי את העבודה על הסרט עוד האמנתי שזה נכון. תיארתי לעצמי שאני נכנס למקרה של טנטורה, ואולי משהו קרה שם ואולי לא. אני קראתי כל מה שאפשר על הנושא ולאט לאט חלחלה ההכרה שזה לא רק טנטורה. זה אולי היה טבח המוני, אבל היו 50 מקרים אחרים, אולי יותר, ויש כאלה שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם כי אף אחד לא דאג לתעד. בדרכנו, לקחנו בני אדם שלא היו יהודים וגירשנו אותם. זה היה טיהור אתני, וזה לא משהו שנעים להגיד. לא מדובר ברצח עם, אבל הטרנספר היה מתוכנן, וכל מי שמתכחש לכך ממציא נרטיב”.

זו לא הפעם הראשונה שפרשת טנטורה עולה לסדר היום, ולמעשה מי שהציף אותה בציבור בסוף שנות ה-90 היה אדם בשם תדי כץ, שעבודת מחקר שלו באוניברסיטת חיפה הציגה את המציאות ההיסטורית כפי שהתקבלה מראיונות של 70 עדים – מחציתם פלסטינים, ומחציתם ישראלים. המסמך פורץ הדרך של כץ נגנז בהליך משפטי אגרסיבי, שיזמו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. אולם ברשות החוקר נותרו המסמכים, הצילומים וגם הקלטות (כ-140 שעות של עדויות), ואלו מהווים נקודת התחלה למסע של שוורץ, שמרחיב ומעמיק אל תוך הסיפורים ומספק הוכחות משלימות משלו להטמנת גופות תושבי טנטורה בקבר אחים, שלפי טענה שעולה בסרט, נחפר ופונה לאחר מכן. הבמאי מספר כי הגיע לכץ כמעט במקרה, כחלק מתחקיר שערך לפני שלוש שנים לסדרה שניסה לפתח על דעיכת הדמוקרטיה הישראלית. אחד מהפרקים הוקדש לפעילותם של ארגוני השמאל החוץ-ממשלתיים – “בצלם”, “תעאיוש” ו”שוברים שתיקה”. כשהיוזמה לתיעוד המציאות הפוליטית הנוכחית בארץ כשלה, הוא פנה להיסטוריה, והחיפוש אחר תקדימים לתופעה הובילו אותו לתדי כץ ולמחקר שלו.

“הייתי מדוכא מהתקופה של ביבי והרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי לפרוק את התסכול שלי בדרך יצירתית, אבל אחרי שהפרויקט המקורי נתקע, גיליתי אדם בשם תדי כץ ופרסומים על כך שהוא שקרן גדול שעיוות את המציאות. מה שעורר את העניין שלי זה שברשותו 100 שעות של הקלטות. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש”, משחזר שוורץ, שסרטו הקודם “הסודות של איידה” מ-2017 תיעד סיפור אישי של אחים זקנים שהופרדו אחרי השואה. “הגעתי לביתו ופגשתי גבר שבור גופנית אבל עם לב גדול. בסוף הריאיון הוא הסכים לתת לי את הקלטות ואני לא האמנתי שזה קורה. זה לא שהוא מייצג ארגון כלשהו והוא לא הציב תנאים. הוא בסך הכול רצה לספר את הסיפור. ולמרות זאת, עדיין פקפקתי בו. הוא נראה לי אדם ישר, אבל הייתי מודע לכך שייתכן שהוא משקר. וכשהתחלתי להאזין לקלטות מה שנחשף בפני היה בלתי נתפס. פשוט לא ייאמן. ואז הבנתי שנפל בידי אוצר, ממש זכיתי בפיס. הדבר הראשון שעשיתי היה להמיר את הקלטות לפורמט דיגיטלי”.

“עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו על הפנים והעתיד שלו בזבל”

הפגישה עם כץ, תושב קיבוץ מגל בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, צולמה ואיתה אנחנו עושים היכרות לא רק עם חומרי המקור עליו מסתמך התחקיר של “טנטורה” – אלא גם עם האדם שחשף אותם. כץ המתנייד באמצעות כיסא גלגלים, אב שכול שבתו נהרגה בתאונת דרכים במהלך שירותה הצבאי, אינו נראה במיטבו אך נחוש מאוד בהגנה על הממצאים שסיפק בעבודת המחקר שלו, ומביע חרטה על כך שהסכים להצעת הפשרה של בית המשפט בתביעה שהוגשה נגדו. אל מול מלחמת החורמה שניהלו לוחמי אלכסנדרוני והפניית הגב של אוניברסיטת חיפה לסטודנט שלה, מקצה הסרט מקום להתעמרות המערכתית בכץ. ההיסטוריון פרופ’ יואב גלבר, שפסל את העבודה בדיעבד בטענה של אי עמידה בסטנדרטים אקדמיים, תרם לצנזור המחקר וכיום הוא ממשיך להתייחס בזלזול לעדויות. מבחינה זו, “טנטורה” שמביא את העדים למסך עושה גם איתן צדק, למרות התיאורים המזעזעים שיוצאים להם מהפה על הוצאות להורג, התעללות ואפילו אונס.
“לא כל הלוחמים הסכימו לדבר”, מבהיר שוורץ, “מתי רוצח מתוודה? אני לא חושב שהם רוצחים אבל הם היו חלק מקבוצה שאחראית לסיפור הזה ואחרי 60, 70, 80 שנה שאתה חי עם הסוד הזה – אתה רוצה לפרוק אותו. והיו גם כאלה שפשוט רואים בך חבר והם פשוט חולקים את המידע איתך ככזה. וחלקם לא אכפת להם, הם פשוט מספרים את האמת. אני חושב שחלקם גם רוצים לחשוף את העוולות, אבל הם חשים לויאליות ליחידה ולחברים וזה קשה להם. ויש אנשים שטוענים שהם זקנים ובוודאי כבר סנילים. אבל הם ממש לא סנילים, והם כולם ידעו על מה הם מדברים. הם זכרו”.

האנשים האלה למודי ניסיון מהתקדים של כץ, ובוודאי היו חשדנים. איך גרמת להם לדבר בכזו פתיחות? “כשאתה פונה למישהו שיש לו טראומה ופוסט-טראומה והוא מסתיר משהו ואולי הוא עומד לסיים את חייו בקרוב – יש לזה כוח. בשבילם טנטורה היה זיכרון שהם רצו לחלוק, והייתי צריך להניע אותם לדבר. זה משחק של חתול ועכבר, אבל אני לא חוקר משטרה והם לא חשודים. אתה משוחח איתם וזוכה באמונם. פניתי להרבה אנשים מאלכסנדרוני, מכל מיני קבוצות שונות מהחטיבה. כולם ידעו על הסיפור של תדי כץ, אבל לא כולם התרגשו ממנה, ואחרים כבר פחות חששו להיחשף או אמרו לעצמם שבשלב הזה של חייהם כבר לא אכפת להם. והיו גם כאלה שלא דיברו עם תדי, אבל דיברו לסרט. כל אחד עם הבחירות שלו. השוק עבורי היה שהם חיים עם הסיפור הזה כל חייהם, אבל אנחנו כחברה לא יודעים על זה כלום. ואם מישהו הזכיר משהו אז רובנו רואים בזה ‘דמיון מזרחי’. נכבה חרטה. אז הערבים אולי משקרים, אבל אלו הסבים שלנו שמדברים פה”.
באופן אישי, אתה שומע את הסבים שלנו מדברים על פשעים נוראיים שהם היו שותפים להם. איך זה גרם לך להרגיש בזמן אמת במהלך הראיונות? “רוב האנשים שראיינתי הם יותר מבוגרים מ-80, ורוב רובם לא רצחו. הם עברו טראומה והם ראו מה שהם ראו וניסו להסתיר את זה. והיו גם כאלה שהעדיפו להאמין לסיפור שהם סיפרו לעצמם, שכל הדברים האלה לא התרחשו. אני גם מזכיר לעצמי שהם עברו המון. הם ראו חברים שלהם שנהרגו, ואני מבין אותם שאלו דברים שעדיף לשכוח, ואני לא שופט אותם. באופן אישי באתי מוכן. אני האדם הראשון שהיו ברשותו העדויות המוקלטות, ובאיכות סאונד מיטיבית. ממש כמו בלש אני יודע מה כל אחד מהמרואיינים שלי אמר לפני, ואני יודע מי חבר של מי. שיתפתי איתם את החומרים – ההקלטות וגם המסמכים והתמונות – ועוררתי את הזיכרון שלהם. ידעתי מה אני עושה, ומריאיון לריאיון למדתי יותר ויותר איך לגשת אליהם. אני לא חוקר משטרה, והכול נעשה באופן ידידותי ועדין. הייתי ‘השוטר הטוב’ והם התייחסו אליי בהתאם”.
מתוך הסרט “טנטורה”
התרומה הגדולה של שוורץ לשיח על תולדות המדינה היא הדרך שבה הוא מפרק את הנרטיב הציוני, ובונה אותו מחדש תוך הטמעת הנרטיב הפלסטיני של הנכבה, ומתוך נקודת מבטם של הלוחמים. בכך הוא מנסה לעצב מחדש עבורו ועבורנו אפשרות להצדקת קיומה של המדינה היהודית, אבל מתוך מבט כן לעבר, בלי שקרים: “גם אם נזכור את ההקשר של השואה ואיך הערבים פתחו במלחמה, נדרשת הבנה של מה שעשינו עם מיליון אנשים. זה הודר מהסיפור הלאומי שלנו והמיתוסים שלנו. ההבנה הזאת היא מה שמטלטל את הצופים וזה מה שטלטל אותי כבמאי, ההבדל בין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו אל מול המציאות. דחקנו עם אחר והקמנו מדינה משלנו כמעשה פלא, ואני בעדו. זה פרדוקס. קשה להשלים עם מה שאירע בדרך להשגת המטרה – להקים מדינה יהודית שאני תומך בה. לא שאני יודע איך אפשר היה לעשות אחרת, אבל ההבנה שמה שסיפרו לי זה לא האמת היה קשה לי אפילו יותר מלשמוע על המקרים של ההרג עצמו. זה קרה בכל מקום”.
עכשיו אחרי ההתפכחות שלך, איך אתה מסביר את המעמד של הנכבה כטאבו שאסור לדבר עליו, אפילו היום יותר מ-70 שנה אחרי? “הנכבה מערערת את הצדקנות המוחלטת שאנחנו מייחסים לעצמנו. העם היהודי כמעט והוכחד, ואני לא מתווכח על כך שאם היינו מפסידים במלחמת העצמאות היינו חדלים מלהתקיים. אבל לחשוב שהמטרה של כל הערבים הייתה להשמיד אותנו ולחשוב שהמענה היה לזרוק את כולם מפה, או להיכנס לכפרים ולהרוג את כל הגברים כדי ללמד לקח – בשבילי זה נורא. שלוש שנים אחרי השואה יהודים מורים לאנשים לחפור בורות ויורים בהם? זה לא משנה אם 70 נהרגו או 250. הדבר העצוב הוא שכחברה אנחנו מתכחשים לעבר. בהשראת יגאל אלון, שהמשפט שלו פותח את הסרט, אני יכול להגיד שעם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו על הפנים והעתיד שלו בזבל. זה מה שעצוב ואנחנו צריך לצמוח מזה כחברה, ולהאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, ולא בהכרח לחיות על חרבנו. ישראלים הפסיקו לחלום על עולם טוב יותר”.

במה הסרט שלך יכול לשנות במקום שבו מחקרים אקדמיים של כץ ואחרים כשלו? “אני חושב שזה ש’ההיסטוריונים החדשים’ בשנות ה-80 כתבו כמה מחקרים על פרטים קטנים שמבוססים על מסמכים כאלה או אחרים גרם למזעור של הנכבה. אני מאמין שבעולם של פוסט-אמת, אנחנו צריכים להגיד את האמת. אני מאמין שהאמת משחררת, וככל שמדובר בנכבה, המדינה צריכה להפסיק להסתתר. אנחנו חברה שצריכה לדעת מה היא עוללה, איך פעלנו אז ואיך אנחנו פועלים היום. יש להבין שזה לא סכסוך בין יהודים לטרוריסטים, אלא בין שני עמים. אם אנחנו מעוניינים בדיאלוג, אנחנו צריכים להבין את הצד של הפלסטינים, ומה בעצם הם רוצים מאיתנו. יש להכיר בעוול שנגרם להם. הסרט לא מתיימר להגיד איך לפתור את הסכסוך, אבל הוא כן מראה את החשיבות העליונה של הכרה בנכבה כצעד ראשון לדיאלוג. וזה הכרחי בשבילנו הישראלים לפני הכול, כי זה העבר שלנו. ואז נבין שאנחנו לא תמיד צודקים ולא קדושים. אנחנו אומה מיוחדת, אבל מלאה בפגמים. אם לא נסתכל במראה, אז תמיד נחשוב שאנחנו הכי יפים, כמו באגדות”.

“אנחנו אולי מהטובים בעולם, אבל אי אפשר להיות חברה למופת ולהחביא שלדים בארון או במגרש חניה”

אחת התובנות המכלילות שעולות מצפייה ב”טנטורה” היא כמה משאבים רוחניים, תרבותיים וכלכליים הושקעו על ידי הממסד כדי לטשטש ראיות ולמחוק את הרוחות מן העבר, לכאורה כדי לגונן על האזרחים ולשמר את המוסר הצה”לי הידוע. בעוד שהפרקטיקה המפא”יניקית הזאת נתקלת בהתנגדות ערה סביב פרשות כמו היחס ליהודי המזרח וחטיפת ילדי תימן, ככל שמדובר בזוועות הנכבה – הדיון נותר מחוץ לשיח. “המציאות שלנו נוצרת דרך צנזורה עצמית, כאילו בניסיון לגונן עליך. במקום להתבונן למציאות בעיניים, כמדינה אנחנו חיים במציאות חלופית”, אומר שוורץ, “ברור שהסיפור על הנכבה הוא הרבה יותר מפרשת חטיפת ילדי תימן. לא חקרתי, אבל אני בטוח שהיו מקרים כאלה. בישראל יש תחרות בין המגזרים לגבי מיהו הקורבן. כולם רוצים להיות הקורבן, אבל רק לא הערבים. הם אף פעם לא הקורבן. אני חושב שאנחנו צריכים להתבגר ולהיות פחות נאיבים, וזה לא סוף העולם להכיר בעוולות שלנו, גם אם הערבים טבחו בנו לא פחות”.
מה שמוזר זה שדווקא הימין הקיצוני תמיד התבטא בחופשיות על מורשת הטרנספר, בעוד השמאל התכחש אליה. “זה נכון, כי הימין בעד זה. מה שהפתיע אותי שהשמאל מסרב לקבל את הסיפור הזה. אבל מבחינתי אני מאמין במדינה יהודית, אפילו אם ההיסטוריה שלה מוכתמת בדם. ואני חושב שאם המטרה של הימין זו מדינה דו-לאומית, אז השמאל הוא הרבה יותר ציוני”.
מאמצי ההשתקה של חטאי העבר מזכירים את פועלם של מכחישי השואה – באקדמיה, אבל גם מטעם השלטון במדינות כמו פולין, הונגריה ומדינות אחרות שמתביישות בעברן. “תמיד אומרים שאסור להשוות עם השואה. הדעה שלי היא שאנחנו חייבים להשוות ולהגיד במה זה שונה. ישראל לא ביצעה רצח עם מתוכנן, ולא הייתה כוונה להשמיד את הערבים. זו לא הייתה התוכנית של בן גוריון, ובכך הוא שונה מהנאצים וממשטרים אחרים ברחבי העולם. אבל כן הייתה תוכנית להיפטר מהם, והתוכנית הזאת הוסתרה היטב. ובגלל שבן גוריון היה פיקח מאוד, מכיוון שלא הייתה תוכנית לרצח עם תאי גזים ורכבות, במקומות כמו טנטורה אנשים פעלו באופן עצמאי להשגת המטרה והמפקדים לא אמרו שום דבר ולא עצרו אותם. אבל מההיבט העקרוני, צריך להבין שאנחנו לא העם היחיד שחי תחת טראומה רב-דורית. הנכבה, גם אם היא קטנה בהיקפה ביחס למקרים אחרים בעולם, היא מספיקה כדי לגרום לטראומה, וצריך להכיר בה. אנחנו לא מהגרועים בעולם, אולי מהטובים דווקא. אבל אי אפשר להיות חברה למופת ולהחביא שלדים בארון או במגרש חניה”.

נתקלת בהתנגדות על רקע עשיית הסרט? “עדיין לא. ההתנגדות דווקא באה מהצד של המשפחה. אמא שלי חששה שאני נכנס לדיכאון, ודודתי שהיא מורה להיסטוריה לקח קשה את זה שאני מספר את הסיפור. יש אנשים שמקורבים למשפחה ולא מעוניינים לשמוע מזה, זה מזעזע אותם”.
החשיפה ל”טנטורה” בציבור צפויה לגדול כשהוא ישודר בעתיד ב-HOT8 (שתמכה בהפקה יחד עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה), אבל הקרנת הבכורה בסאנדנס כבר מספיקה לאתגר את השיח הפוליטי בארץ, וכן לעורר קולנוענים פלסטינים ופעילים פרו-פלסטינים למיניהם שמתלוננים ברשתות החברתיות על כך שהסרט מובא מעיניים ישראליות, בעוד שעדויות ניצולי הטבח (חלקן מקבלות במה בסרט) הודרו מאז ומתמיד. “אני יודע על כמה קולנוענים ערבים שניסו לעשות סרט על הפרשה מנקודת המבט של הקורבנות, אבל מבחינתי ברגע שהלוחמים הסכימו לדבר איתנו ולחלוק את סיפורם, הכיוון של הסרט השתנה”, הוא אומר, ונראה שהוא מודע לכך שיהיה מי שיראה בעדויות שבסרט כהודאה באשמה, והרשות הפלסטינית כבר הספיקה לדרוש חקירה בינלאומית של הפרשה: “תמיד יהיה מי שישתמש בזה, אבל כל המחקרים האקדמיים פורסמו בעבר וזמינים באנגלית לכולם. הסרט רק מנגיש את העובדות לקהל, וזה לא נעשה מספיק”.
יהיו ישראלים שיאשימו אותך שאתה גורם נזק ומוציא כביסה מלוכלכת לעולם בעבור תהילה וכסף. “אם מישהו חושב שאני עושה את זה מתאוות בצע, הוא צריך לבדוק את עצמו. אני בא מהייטק, ובחרתי ביוזמתי לעזוב את המקצוע כדי לעשות סרטים תיעודיים. לא עושים מזה כסף. מה שגורם לי לקום בבקרים זה החלומות. אני רווק, וזה לא משהו סקסי לחלוק עם בחורה, שאתה עושה סרט תיעודי על טבח. זה משפט פתיחה נורא. אבל אני עושה את זה כדי להגשים את עצמי. זאת לא עבודה קלה לעשות סרטים דוקומנטריים. אתה משקיע את כל כולך בנושאים קשים. אני עצוב ואני מדוכא כי אני נחשף לחומרים האלה. הם כל כך קשים. ואז השלמת סרט של 90 דקות ואתה חושב עליו כמה ימים ואז ממשיך הלאה. תודה לאל שהעולם רוצה את הסרטים שלי. קיבלתי מימון ישראלי, אבל אני לא זקוק לו. אני אחד מהקולנוענים הבודדים שיכולים לעבוד בחו”ל. אני אעשה יותר כסף באמריקה, אבל אני בא מאידיאליזם. וכן חשוב שבעולם כולו יראו את הסרטים, וזה גם כך קורה. כולם הרי מחוברים לנטפליקס”.
יש רגע חזק בסרט, כשתדי כץ מוסר לך את הקלטות והוא מזהיר אותך: “ירדפו אותך כמו שרדפו אותי”. אתה חושש מזה? “אני לא חושב שמישהו ירדוף אותי. ישראל היא דמוקרטיה, גם אם בחיתוליה. אבל במיוחד אחרי הימים של ביבי ומירי רגב, יש לדעתי ממשלה מאוד מעניינת בישראל ואני שמח שפוליטיקאי ערבי ואיש ימין יכולים לשבת יחד באותה ממשלה. זו התרומה הכי גדולה של ביבי, הכישלון שלו הכשיר את זה. אני לא מאמין שיתנכלו לי מצד הממסד. ובכל מקרה, מי שרוצה להתווכח על העובדות מוזמן להתעמת איתי. השתקה היא מקצוע ויש ארגונים שזה התפקיד שלהם. לא רק בישראל, גם בארצות הברית. הם מונעים ממך להשמיע את קולך באמצעות הפעלת לחץ ציבורי וכלכלי. אולי הם ינסו לפעול גם נגדי. אבל אני יודע שאני עומד לחלוטין מאחורי העובדות. בדקתי את עצמי. תמיד יכולות ליפול טעויות, אבל עשייה דוקומנטרית היא לא בית משפט”.
מתוך הסרט “טנטורה”
באופן אישי, אתה מרגיש שבאמצעות הסרט עשית צדק עבור תדי כץ? “אין ספק בכך. היה לי חשוב להשלים את המעגל של תדי כץ מכיוון שהוא קורבן של השתקה. וגם אם עבודת המחקר שלו הייתה מגושמת מבחינת האקדמיה, האדם הזה עשה צעד נועז שאף אחד לא עשה בעבר. לבדוק בדקדקנות את ההיסטוריה של כפר אחד. זה מאוד חשוב. איסוף המידע שלו היה יוצא מן הכלל. אני חושב שהסרט הזה עושה עימו צדק. זה חלק מהמטרות שלו”.
מבחינה אישית, ייתכן שהשליחות שלך הסתיימה פה. מה הלאה? “אנשים חושבים שמה שעשיתי זה מטורף. התפתח טרנד לדבר על הנכבה באופן כללי, אבל כמו שעורך הדין שלי אומר לי – לקחתי את זה צעד אחד קדימה. זה סיפור אמיתי והוא יוצא מהלב שלי. תמיד מדובר בפרשנויות שונות ואפשר לספר סיפורים שונים, אבל זה הסיפור שאני מזהה ואני שלם איתו. אני יצאתי פגוע מהניסיון הזה, ואני צריך פסיכולוג עכשיו. ואם מישהו חושב שאני עושה את זה מסיבה אחרת מאשר שליחות אידיאולוגית, אז שיהיה. אבל עכשיו אחרי הסרטים שעשיתי על השואה ועל הנכבה, אני חושב שאני צריך לעשות משהו קליל יותר. משהו על יוגה, או אהבה או זוגיות”.
==============================================================
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2093775,00.html
אש”ף מימן את הגנת החוקר שטען: צה”ל רצח

לאחר שפרסם מחקר על טבח במלחמת השחרור, נדרש החוקר תדי כץ לממן את תביעת הדיבה שהגישו נגדו הלוחמים. מי ששמח לסייע היה איש אש”ף פייסל חוסייני: הוא העניק אלפי דולרים להגנה המשפטית על המחקר, שהיווה הישג תעמולתי לפלסטינים. אבל כץ לא מתחרט על בקשת הכסף מהפלסטינים: “אף מוסד אחר לא עזר לי, וזה חשוב לאמת ההיסטורית”

עזרא דלומי עדכון אחרון:  01.09.02 , 09:08

כספים של אש”ף סייעו לממן חוקר שטען כי צה”ל ביצע טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה במלחמת השחרור, כך מדווח לראשונה היום (א’) “ידיעות אחרונות”.
הפלסטינים, שראו הישג תעמולתי כביר בטענה כי לוחמי חטיבת “אלכסנדרוני” ביצעו טבח בכ-200 מערביי טנטורה, שמחו להשתתף בהוצאות המשפטיות למימון התביעות שהוגשו נגד המחקר.
פייסל חוסייני, שהיה מחזיק תיק ירושלים באש”ף, שילם לחוקר תדי כץ אלפי דולרים למימון תביעת הדיבה שהגישו נגדו אנשי חטיבת “אלכסנדרוני”.
בשבוע שעבר אישר כץ כי בקיץ 2000, במהלך המשפט, ביקש – וקיבל – מחוסייני 8,000 דולר במזומן. חודש אחר כך ביקש כץ עוד 10,000 דולר, באמצעות עו”ד ג’וואד בולוס, עורך דינו של האוריינט האוס. אבל לטענתו, סכום זה מעולם לא הגיע לידיו.
כץ (59) חבר קיבוץ מגל, הכיר את חוסייני במסגרת פעילותו באירועי השלום. לכן, סיפר כץ, זה נראה טבעי לפנות אליו כידיד כדי לגייס כספים למשפטו. כץ סיפר כי הרעיון לבקש את עזרת הרשות הפלסטינית עלה בשיחה עם חברו, פעיל שלום שנרצח לפני כחצי שנה בפיגוע במסעדת “מצא” בחיפה.
הרעיון עלה לאחר שמיצה את כל האפשרויות האחרות לגיוס הכספים למשפטו: הוא גייס תרומות מחברים אישיים, מחברים למפלגה ומגוש שלום וקיבל את הכנסות הערב שאורגן לכבודו בתיאטרון “צוותא”. את קיבוצו מגל החליט כץ שלא לערב – והסתפק בקבלת הוצאות תחבורה וחופש מעבודה ככל שיידרש לצורך משפטו. במזכירות הקיבוץ הוחלט שאם כץ יפנה בבקשת עזרה כספית, יהיה הקיבוץ נכון לסייע. כץ לא פנה.
כץ סיפר כי “הגעתי אל פייסל חוסייני עם אותו חבר שנהרג, הצגנו לו את הנושא וביקשנו עזרה. חשבנו שיהיה לו בזה עניין. הסברתי לפייסל שיש תביעה, שהאוניברסיטה נבהלה מהמחקר ויוצאת חוצץ נגדו. הוא אישר את הבקשה. לא היה לי אף מוסד אחר לבקש ממנו עזרה. את הכסף קיבלתי ביד, במזומן. אני חושב שזה היה 8,000 דולר במזומן”.
מאז מת חוסייני. הכסף סייע למימון שכר טרחת עורך הדין שייצג את כץ בכל משפטיו, עו”ד אביגדור פלדמן. זאת למרות שפלדמן עצמו אמר השבוע כי “ברור שבעניין כזה לא הייתי הולך לבקש כסף מהאוריינט האוס”.
כץ עצמו אינו רואה כל פסול בתמיכתם של הפלסטינים: “בקשת הסיוע היא לגיטימית ונועדה לאפשר להוציא לאור את האמת ההיסטורית על מלחמת השחרור”. בחודשים האחרונים הוא עושה ימים כלילות בכתיבת העבודה מחדש. עם זאת, הוא חושש שחשיפת העובדה שקיבל כספים מהרשות הפלסטינית, תהווה עילה למוסדות האוניברסיטה לדחות את גרסתו המתוקנת לה הקדיש ימים ולילות רבים.
פטרונו של כץ, ד”ר אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, מצדיק את הפנייה לקבלת כספים מחוסייני. “ברשות הפלסטינית יש עניין בעבודה של כץ. הם רצו לתרגם אותה לכמה שפות. ההתקשרות עמם הייתה לאחר הגשת המחקר שלא נעשה מטעמם. אבל אין מחקר בעולם שאיננו משרת מישהו”.
על דעתו חולק פרופ’ יואב גלבר, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, שהיה בין המתנגדים החריפים לעבודתו של כץ. לדבריו, “אני אמנם בספק אם יש משמעות אקדמית לעובדה שהוא קיבל כסף פלסטיני, זו בעיה ציבורית של מדינת ישראל. אבל הסיפור של הכסף מכניס ממד חדש לפרשה. זה לא עסק תמים. הם לא נותנים לו כסף סתם. זה חלק מהמערכה המתנהלת נגד מדינת ישראל במסגרת האינתיפאדה”.

=======================================
https://www.haaretz.co.il/misc/1.821632
תדי כץ: איני רואה כל פסול בקבלת כסף מפייסל חוסייני

02.09.2002 00:00 עודכן ב: 17.08.2011 17:26
מאת דוד רטנר
שמורתגובותשתף בפייסבוק

ההיסטוריון תדי כץ, תושב קיבוץ מגל שעבודת המאסטר שלו באוניברסיטת חיפה טענה לטבח שבוצע בערביי הכפר טנטורה בשנת 1948 במלחמת העצמאות, וניהל על כך מאבק משפטי עם יוצאי חטיבת “אלכסנדרוני”, קיבל מהשר לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלשתינית, פייסל חוסייני, 8,000 דולר למימון המאבק המשפטי. העברת הכסף פורסמה אתמול בעיתון “ידיעות אחרונות”.

כץ אמר אתמול שאינו מעוניין להגיב על הידיעה, אלא רק לאחר שיגיש את הגירסה המתוקנת של עבודתו לאוניברסיטה. עם זאת, הוא חזר על דבריו לפיהם אינו רואה כל פסול בקבלת הכסף ממשרדו של חוסייני – שמת לפני כחצי שנה – והוסיף כי הוא אינו רואה את הסכום שקיבל כ”כסף של הרשות הפלשתינאית, אלא של מוסד המחקר שבראשו עמד חוסייני”.

מקורב של כץ אמר שלא הייתה לו ברירה: “כץ, קיבוצניק שאינו בעל אמצעים, נדרש כבר בשלב התביעה שהגישו נגדו יוצאי חטיבת אלכסנדרוני, לשלם 17 אלף שקלים. כאשר ביקש לצרף לתביעה נגדו את אוניברסיטת חיפה כצד שלישי, הוא נדרש לשלם עוד 30 אלף שקלים. וכל זאת, עוד לפני שדיברנו על שכר טרחת עורך הדין שייצג אותו במשפט” (אביגדור פלדמן. ד”ר).

תחילת הפרשה בשנת 1998. כץ הגיש עבודת מאסטר לאוניברסיטת חיפה על נטישת הערבים מהכפרים בכרמל הדרומי ובחוף הכרמל ב-48′. על סמך עדויות שהגיעו אליו – גם של ערבים וגם של יהודים – הוא טען שבכפר טנטורה (שעל שרידיו ממוקמים היום היישובים דור ונחשולים), נעשה טבח בכמה עשרות מתושבי הכפר. כץ טען כי חיילים מחטיבת אלכסנדרוני ביצעו את הטבח, והם אלה שקברו את הנטבחים בקבר אחים. העבודה זכתה בציון 97 מבודקיה באוניברסיטה.

כאשר התפרסמה העבודה בעיתונים הגישו אנשי עמותת אלכסנדרוני, שהכחישו ומכחישים את דבר קיום הטבח מכל וכל, תביעה נגד כץ על הוצאת לשון הרע. המשפט התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמהלכו חשפו עורכי הדין של עמותת אלכסנדרוני מקרים של אי התאמה בין הקלטות המרואיינים של כץ, לבין התיעוד שנרשם בעבודה שהגיש לאוניברסיטה.

כבר ביוני 2000, כאשר הבין כץ שהוא עומד בפני מאבק משפטי ארוך ויקר, הוא פנה בבקשת עזרה כספית לפייסל חוסייני. מקורב לכץ אומר שאת הכסף המזומן הוא קיבל ממשרדו של חוסייני במהלך אוגוסט 2000, כלומר כחודש לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה.

בדצמבר 2000 חלה התפתחות במשפט: כץ הסכים לחתום על הסכם פשרה עם עמותת אלכסנדרוני, לפיו ייפרסם בעיתונים מודעת התנצלות גדולה, שבה יחזור בו מטענותיו על טבח שאירע בטנטורה. מקורביו של כץ אומרים שהוא הסכים לחתום על ההסכם זמן קצר אחרי שעבר אירוע מוחי. לדבריהם, הוא עשה זאת ברגע של חולשת דעת, מבלי שהתייעץ עם עו”ד פלדמן, ולאחר שהסתמך על עצות שקיבל מקרוב משפחה משפטן. כבר למחרת היום חזר בו כץ מהסכם הפשרה, אך בית המשפט העליון דחה את בקשתו לבטל את ההסכם.

אחרי שבבית המשפט המחוזי נחשפו כמה אי התאמות בין העדויות המוקלטות לתיעוד שלהן, החליטה אוניברסיטת חיפה לדרוש מכץ לבצע תיקונים בעבודה. בשנתיים האחרונות חוזר כץ על חלקים ממחקרו. לדברי מקורבים לו, הוא מצא עדויות וכתבות חדשות, שבהן מוזכר שנעשה טבח. לדברי המקורבים, כץ משוכנע היום, יותר מתמיד, כי בטנטורה נטבחו תושבים מקומיים. באוקטובר אמור כץ להגיש את העבודה המתוקנת לאוניברסיטה, לצורך בדיקה מחודשת.

=============================================================
https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1948/05/24/01/article/28/?e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1

דבר⁩⁩, 24 מאי 1948
כיצד נכבש כפר טנטורה סופרנו מחדרה מודיע: לאחר פעולת-קרב מוצלחת של חיילינו נכנע — לאחר שעות אחדות, מאור הבוקר אתמול עד הצהרים — כפר הדייגים הנאה טנטורה, בן 2000 נפש. טנטורה עומדת במקום דוא העתיקה. כפר זה, היה, היחידי של התנגדות ערבית באזור השפלה ושימש גם מקום אספקה בים מהארצות השכנות. חיילינו, שהתקרבו לכפר בחצות, נתקלו בהתנגדות גדולה. עמדות הערבים היו מבוצרות. אחדות מהן מוקפות סלעים. בין עמדה לעמדה היה גם קשר טלפוני. ניכר היה שתכנית הביצורים עובדה על ידי מומחים אירופיים. אנשינו התגברו על ההתנגדות ונכנסו לכפר תוך כדי גרימת אבידות כבדות לאויב. בשעות הצהרים נכנע הכפר לפני לוחמינו. נלקח שלל רב של תחמושת ונישבו כי‭20-‬ גברים. הנשים והילדים הועברו לכפר הערבי פאראדיס. בטנטורה  הקים בשעתו מ. דיזנגוף בית- חרושת לזכוכית. בית זה בן שתי הקומות נראה מרחוק בכביש זכרון-יעקב—חיפה.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s