17.06.21
Editorial Note
Earlier this month, the Palestine Liberation Organization (PLO) shared a Haaretz article written by historian Dr. Adam Raz. Raz, who specializes in Marxist theory, among others, penned an article “Israel Claimed Its 1967 Land Conquests Weren’t Planned. Declassified Documents Reveal Otherwise.” Raz based his article on a memorandum that he found in the State’s archives. However, Raz misrepresented his findings. The memo was essentially an exercise of speculative scenarios by the Israeli army intelligence generating hypotheses. It stated that if an opportunity arises for Israel to occupy lands, either for the short term or long term, it should be prepared for it, raising the possibilities as the means to push the battlefield away from Israel. In such a case, an occupation of the following could happen: a) the West Bank; b) the stretch of Sinai till the Suez Canal; c) The Syrian Heights including the town of Damascus; and d) South of Lebanon to the Litany River.
This, according to Raz, is proof that Israel has had a ready-made plan to occupy these places. However, since Israel has never occupied the Syrian Heights and Damascus, then this is questionable. Clearly, such a grand plan would not have stayed on one file had it meant to be implemented.
Behind this “revelation” is the Israeli NGO Akevot. The purpose of Akevot, as stated on the NGOs Registrar website, is the “Collection and accessibility of information concerning the Israeli-Palestinian conflict. Conducting and disseminating research on issues related to the belligerent conception and/or manner of control of Israel in the territories occupied by it, and to international humanitarian law, conducting public, educational activities and promoting transitional justice in order to promote an active and conscious civil society in Israel.”
Akevot was created in 2013 and was housed at Adv. Michael Sfard’s office in Tel Aviv. Sfard is a “lawyer and political activist,” specializing in international human rights law and the laws of war, who advances the idea that Israel is an apartheid state. Initially, when Akevot was created, it was called “The Occupation Archives,” it was changed later to Akevot. Akevot receives large sums of money from foreign governments such as Switzerland, according to the Akevot annual financial reports, and it signs agreements with donors. Unfortunately, the agreements are not available.
Akevot is interested in Israeli academia. In 2017, Dr. Noam Hofstadter, an Akevot researcher, formerly a lecturer at the BGU Department of Politics and Government, which the Council for Higher Education once censured for its excessive political activism and lack of core studies, posted on the Academia-IL Network an invitation to discuss “The Desired, the Available and what is Confidential” on the access to documentation in state archives in Israel. Stating that “most users in the state archives are unfamiliar with the law, regulations and case law concerning the possibilities of access to the archival material and are not used to assert their rights in the appropriate cases.” In the meeting, “We will look at the Archives Act and the review regulations and discuss ways to deal with decisions that prevent access to necessary archival materials. Among other things, we will find out: – What does the law say about the right to access materials held in state archives? – How to deal with laconic answers that state that requested archival material is ‘confidential’? – How to appeal against decisions to prevent access to archival material?” Rosa Luxemburg Foundation hosted the meeting.
Akevot organized another meeting for Israeli academics. Again, Hofstadter sent an invitation to the Academia IL Network, which stated: “As part of a series of meetings held by the Akevot Institute on the issue of public access to materials held in government archives,” this was an event with the State Archivist, Dr. Yaakov Lazovik, to “discuss the problems that we discussed in our previous meetings and others: Decisions for blocking and exposing material, the small amount of available material, the lack of catalogs, stopping the review of paper files and any other problem you would like to discuss with the state archivist.”
Akevot is interested in exposing Israel’s nuclear ambition, although Israel prefers to keep quiet about it. Raz is a member of the Wilson Center Nuclear Proliferation International History Project (NPIHP), a project which gathers information about countries such as Israel’s nuclear proliferation project.
Akevot material serve those who work for the Palestinians. For example, Dr. Valentina Azarova refers to Akevot in her article “Israel’s unlawfully prolonged occupation: consequences under an integrated legal framework.” According to her, “A host of archival material from the first few years of the occupation recently discovered by Akevot – the Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research − demonstrates the politically premeditated character of Israeli government positions and its long-standing attempts to circumvent its obligations under IHL in disregard of the Palestinian people’s rights in international law.”
Azarova is an international law researcher and practitioner with a focus on the Israel/Palestine context. she is an Al-Shabaka Policy member, which draws upon the “vast knowledge and experience of the Palestinian people.” Azarova was a candidate to head the International Human Rights Program at the Law School of the University of Toronto, but donors blocked her appointment. They probably feared that Azarova would turn the program into a bastion of anti-Israel activism, as is the case with many departments and associations where Palestinians and pro-Palestinians are involved.
Akevot even helped the latest Human Rights Watch (HRW) report, which charged Israel with “Crimes of Apartheid and Persecution.” HRW reported that in a 1981 meeting of the Ministerial Committee for Settlement Affairs, together with the World Zionist Organization, Minister Ariel Sharon “justified designating additional land in the West Bank as firing zones by citing the ‘spreading of Arab villagers’ in the South Hebron Hills.” The information was based on minutes of the meeting found in the Israeli State Archives by the “Akevot Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research.” The references provided in the HRW report were the 1981 Government Secretariat, “Meeting minutes of the Joint Settlement Committee for the Government and the World Zionist Organization,” in Hebrew, and by Haaretz’s Ofer Aderet, titled “40-Year-Old Document Reveals Ariel Sharon’s Plan to Evict 1,000 Palestinians from Their Homes,” which is also based on the same document found by Akevot. However, anyone reading the minutes of the meeting gets an entirely different picture. Nowhere does it state that 1000 or any Palestinians will be evicted from their homes. Instead, the “spreading of Arab villagers” refers to nomads who violently settle on lands they do not own, which is considered illegal.
Another Akevot report has dealt with “Looting of Arab Property in the War of Independence,” a broad study that “reveals the extent of the looting of Palestinian property by the Israelis in the 1948 Nakba.” However, while they blame the Jews, they neglect to explore the looting or damages to Jewish property by the Palestinian Arabs, who get a free pass, from the 1936-9 riots to this day.
Akevot only provides information that presents Israel in a negative light.
Interestingly, in 2018 Akevot received donations from the Swiss Foreign Ministry, NIS 320,231, with an undisclosed agreement signed between the parties.
Switzerland, to recall, has made a secret deal with the Palestine Liberation Organization (PLO) in the 1970s, designed to prevent terrorist attacks on Swiss soil. In 2016 it was revealed in a book by Swiss journalist Marcel Gyr. Switzerland offered support to the PLO. The deal was made following several Palestinian attacks in 1969 and 1970: In February 1969 Palestinian shooters opened fire on an El Al plane at the Zurich airport and killed the pilot. In 1970, a bomb exploded in a Swissair flight to Tel Aviv, killing everyone on board. In September 1970, a Swissair flight to New York was hijacked, and British and American planes, with some 300 passengers held hostages in Jordan. While Switzerland tried to get its hostages released, Swiss Foreign Minister Pierre Graber secretly contacted the PLO without informing government members. The suspects have never faced trial despite the arrest warrants against them. Robert Akeret, the Swiss investigator, handed his report to the federal attorney-general but said that the government in Bern “threw a cloak of silence’ over the case.” The investigations were discontinued permanently in 2000. Many of the documents are still classified under Swiss law. It would be interesting to see whether Akevot would be working to open the Swiss archives.
Akevot, as an institute working for the “Collection and accessibility of information concerning the Israeli-Palestinian conflict,” is not working to open the Palestinian archives as well.
Akevot is one of the more hostile among the NGOs which operate against Israel. It collects money as “protectors of Human Rights,” as stated on the last page of its 2019 financial report. It is questionable if opening archives protect human rights; if yes, Akevot could have exposed human rights abuse by the Palestinian authorities, but this, however, is not on the Akevot agenda.
Akevot employs Israeli scholars to give it a cover of legitimacy. However, as IAM has repeatedly demonstrated, many activist academics use their paid position to churn out anti-Israel propaganda disguised as academic research.
June 3, 2021 – Haaretz: Israel Claimed Its 1967 Land Conquests Weren’t Planned.
Declassified Documents Reveal Otherwise (By Adam Raz)
Note that the views expressed in these articles are these of the authors and do not necessarily reflect those of the PLO Department
of Public Diplomacy and Policy.
To access this article, please go to the following website.
====================================
https://forward.com/news/470923/israel-land-conquest-1967-occupation-six-day-war-plans/
Israel Claimed Its 1967 Land Conquests Weren’t Planned. Declassified Documents Reveal Otherwise
Contrary to the claim that Israel [sic] suddenly found itself holding territories after the June ’67 war,
declassified documents reveal detailed directives drawn up by the IDF ahead of the prolonged policing mission it would be tasked with
Adam Raz
Jun. 3, 2021 11:12 PM
For years, most Israeli historiography maintained that the country’s decision makers were taken by surprise by the fruits of the victory that were harvested with lightning speed in June 1967. “The war,” Defense Minister Moshe Dayan said, three days after its conclusion, “developed and rolled into fronts that were not intended and were not preplanned by anyone, including by me.” On the basis of these and other statements, the view took root that the conquest of the territories in the war was the result of a rapid slide down a slippery slope, a new reality that no one wanted.
However, historical documentation stored in the Israel State Archives and the Israel Defense Forces and Defense Establishment Archives in recent years demands that we cast doubt on the credence of that view. The information cited here constitutes just a small part of a wide range of documentation being held in governmental archives relating to the conquest of the territories, and which remain classified. Long-term stubborn persistence was necessary to effect the declassification of some of the documents on which this article is based.
The documents describe detailed preparations that were made in the military in the years before 1967, with the intention of organizing in advance the control of territories that the defense establishment assessed – with high certainty – would be conquered in the next war. A perusal of the information indicates that the takeover and retention of these areas – the West Bank from Jordan, the Sinai Peninsula and Gaza Strip from Egypt, and the Golan Heights from Syria – were not a by-product of the fighting, but the manifestation of a strategic approach and prior preparations.
The IDF’s meticulous preparations to conquer the territories had already begun early in the 1960s. They were, in part, the product of the short and bitter Israeli experience in the conquest – and subsequent evacuation – of the Sinai Peninsula and the Gaza Strip in the Sinai War of 1956. It’s against this background that we should understand the document titled “Proposal to Organize the Military Government,” written by the head of operations, Col. Elad Peled, in June 1961, and presented to Chief of Staff Tzvi Tzur. Six years before the Six-Day War, the proposal consisted of detailed, initial planning for the forces that would be needed to rule in what would become the occupied territories.
Two years later, in August 1963, the IDF’s General Staff Branch (afterward the Operations Branch), which was then headed by Yitzhak Rabin, drew up a widely circulated directive regarding the organization of the military government in the territories. This order sheds light, in its words, on Israel’s “expected directions of expansion,” which in the assessment of the security personnel would be the focus of the next war. These territories included the West Bank, Sinai, the Syrian heights and Damascus, and southern Lebanon up to the Litani River.
The August 1963 order was prepared following an evaluation two months earlier by the military government unit that controlled the lives of Arabs within Israel. In internal correspondence, it suggested that the future organization of rule in the territories had been executed “hastily” to date and “does not completely meet all the needs.”
The 1963 order. “A convenient political situation might develop which will make it possible to retain occupied territory indefinitely.”
Called the “Organization Order – Military Government in State of Emergency,” it stated that, “The IDF’s thrust to transfer the war to the enemy’s territories will necessarily bring about expansion [into] and conquest of areas beyond the state’s borders.” Based on the Israeli experience in the period following the Sinai campaign, the document stated that it would be necessary to install a military government quickly, because “these conquests might last for a short time only and we will have to evacuate the territories following international pressure or an arrangement.” The part that followed, however, was meant for those who would be tasked with administering the military government in the future occupied area, and it hints at the intention of the order’s authors: “However, a convenient political situation might develop which will make it possible to retain occupied territory indefinitely.”
- How Israel tormented Arabs in its first decades – and tried to cover it up
- What the Land of Israel looked like before Zionism
- Was Israeli looting in ’48 part of a broader policy to expel Arabs?
Indeed, the exploitation of that “convenient situation” necessitated the meticulous organization of the modes of military rule in the occupied territories. Accordingly, the IDF devoted attention to training and preparing the units and administrative bodies that would rule the Palestinian population. They bore broad responsibility: from legal issues attendant on the occupation of territories, to intelligence gathering about the population and the infrastructures in the West Bank.
Whereas no one within the defense establishment disputed the IDF’s superior power and its ability to conquer swiftly the territories from Egypt, Jordan and Syria – before 1967, officers in the military government that existed inside Israel were apprehensive about the preparation of the units that would rule in the territories. Along with the military doctrine that called for the fighting to be moved into enemy territory, a doctrine existed concerning rule of civilians, based on the recognition that following such a takeover, Israel would control an occupied civilian population, whose administration would necessitate the establishment of a military government bureaucracy.
Col. Yehoshua Verbin, in his capacity as commander of the military government inside Israel until 1966, with extensive experience in operating the mechanisms of supervision and control over Israel’s Palestinians, played a central role in preparations for executing the order to establish a military government in the conquered territories. In a moment of frankness, in December 1958, he admitted to a ministerial committee that had convened to discuss the future of the military government within Israel, “I haven’t even decided for myself whether we are doing them more harm or good.” However, as a senior commanding officer, in June 1965, he warned his superior, Haim Bar-Lev, that the command structures of the administration for ruling occupied territories were insufficiently qualified to carry out their future mission. “Very little progress has been made on this subject.” He added, “It appears that the commands of the administration in occupied territories will not be suited to fulfill their tasks.” This was two years before the war.
Involving officers of the military government that had been imposed on Israel’s Palestinian citizens since 1948 in the planning was logical, because the organizational and military framework that operated vis a vis that community constituted the basis for rule in the territories that would be conquered in a war. In 1963, the units of the military government already had 15 years of experience in imposing “order” and supervision over those Palestinian citizens, by means of a strict regime of permits. From a military perspective, it made sense for this body to serve as the model for the structure of rule in the territories that would be conquered in the next war.
However, after the 1967 war, Defense Minister Dayan rejected the proposal of Shin Bet security service chief Yosef Harmelin to replicate the forms of control of the military government in Israel in the territories (a stance that for years was cited to demonstrate Dayan’s supposed enlightened view). However, even though Dayan generally refrained from appointing former military governors from within Israel as governors across the Green Line, the normalization of the “enlightened occupation” bore a character similar to that of the military government that had existed within Israel. Accordingly, the vaguer the temporariness of the occupation became, the cruder and more violent it became.
To illustrate the direct line that connected the military government that existed within Israel (until December 1966) to that operating in the territories after the June 1967 war, it’s sufficient to look at the metamorphosis its official branches underwent. In the months following the war, the unit that had operated the military government in Israel was rebranded as the “department of military administration and territorial security.” Today it’s known by a different, catchier name: “Coordinator of Government Activities in the Territories.”
Adam Raz is a researcher at the Akevot Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research.
=================================================
January 28th, 2019
Historian Adam Raz joins Akevot’s staff
We’re happy to announce the recent addition to our staff of historian Adam Raz. Adam has authored the books Kafr Qassim Massacre: a Political Biography (2018), Herzl (2017, with Yigal Wagner) and The Struggle for the Bomb (2015).
We have worked closely with Adam over the past couple of years, assisting his research on the circumstances leading up to the 1956 Kafr Qassim massacre, and we are delighted to formalize our relationship. Adam is already taking part in Akevot’s research activity and the struggle to remove unlawful barriers to public access to Israel’s government archives.
=================================================
https://www.guidestar.org.il/organization/580578680
=================================================
https://www.israelhayom.co.il/article/679217
“פתאום אני צריך להוכיח שאני ציוני”
“אחרי זמן רב אנחנו מבינים שאנחנו לא מפלגת שלטון, שזה לא זמני” • אדם רז, מהקולות המבטיחים בשמאל הישראלי, חוגג כתב עת פוליטי חדש וחולם “לחזור להיות הגמוני” • בראיון עימו, הוא טוען שההגמוניה התרבותית של השמאל היא לא כצעקתה
איתן אורקיבי פורסם ב: 01.08.2019 16:4711
“אנחנו אנדרדוג. לא רק המפלגות שלנו אנדרדוג, גם האידיאות שלנו הן אנדרדוג”, אומר לי אדם רז בשיחה לרגל פרסום הגיליון הראשון של “תלם – כתב עת לשמאל ישראלי”, שהוא עורך במשותף עם טל ויינטראוב. את השער מקשט איור בניחוח הריאליזם הסוציאליסטי הארץ־ישראלי הנושן מאת יונתן פופר. אנחנו יושבים מטרים ספורים מארכיון מפלגת העבודה, בבית מעונו ההיסטורי, ליד שולחן הכתיבה והספרייה של ברל. הממורביליה הנוסטלגית שאופפת את שפתו החזותית של הגיליון ואת החדר היא תפאורה מושלמת לנושא השיחה שלנו. השמאל הישראלי, ותנועת העבודה בפרט, כפריט אספנות בעל ערך מוזיאלי. זו כבר קלישאה. רז מוכן לקבל את זה כנקודת מוצא עובדתית, אבל בשום פנים ואופן לא משלים עם פסק הדין ההיסטורי. בגיל 36, אדם רז הוא היסטוריון פוליטי החובק כבר שלושה ספרים שעוררו לא מעט הדים. “המאבק על הפצצה” (2015), חלק ראשון מתוך טרילוגיה העוסקת בגרעין הישראלי (החלק השני צפוי להתפרסם בחודש הבא), “הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ” (2017), שחיבר יחד עם יגאל וגנר, ו”טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית” שיצא לאור בסוף 2018.אבל הביוגרפיה שלו חריגה בנוף האקדמי; רז לא צמח בחממות הגידול המסורתיות של היכלי הידע הישראליים. הוא למד באוניברסיטה הפתוחה ומועסק היום בקרן כצנלסון, ולא באחת המחלקות להיסטוריה. “אם אני כותב על הגרעין בארץ או הרצל או הממשל הצבאי, זה לא בשביל קידום אקדמי”, הוא מתוודה, “אלא כטקסטים פוליטיים שיש להם עניין לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו”. “אני רוצה לחזור לשלוט”, הוא יגיד לי עוד מעט, לא לפני שאנסה להבין במה שונה כתב העת החדש של קרן כצנלסון מאינספור הפעמים שבהן התכנס השמאל לשיח של חשבון נפש אחרי תבוסה בבחירות, והתפלש בקריסתו בסימפוזיונים בצוותא או באסופת מאמרים. “אחרי לא מעט זמן”, הוא אומר, “השמאל הציוני מבין שהוא לא בשלטון, ושהוא לא מפלגת שלטון. שזה לא סיפור של קוניונקטורה זמנית או שבחרנו יו”ר לא מוצלח. מבינים שהרעיונות שלנו לא הגמוניים”.זה חדש? מתבקש להזכיר לך שבמקום שאנחנו יושבים בו היום, לפני 42 שנים, בעקבות מהפך 77′, נערך רב־שיח דומה, בהשתתפות בכירי העבודה ואינטלקטואלים, בניסיון להבין את הסיבות למפלה. “ההבדל הוא קודם כל בתנאים השונים. כשהם שאלו זאת, זה היה על בסיס תנועה קיימת שחטפה נוקאאוט אלקטורלי. אבל הם שאלו את זה בנקודה שבה הם היו עדיין הגמוניים. אני שואל את השאלה ממקום שבו תנועת העבודה – לא מפלגת העבודה ומפלגות השמאל הציוני – אלא העבודה, כמחנה, כמעט לא קיים”. אני לא בטוח שהבנתי את ההבחנה.“בדרך כלל מה שזוכה למרכז תשומת הלב זה העניין המפלגתי, אבל המפלגות הן רק חלק מסוים מתנועה. קח את תנועת העבודה ההיסטורית – מפא”י, מפ”ם, אחדות העבודה – אלה מפלגות שייצגו את האנשים בפרלמנט. אבל היו לתנועה מוסדות: ‘דבר’, ‘עם עובד’, אגד, קופת חולים. תנועת העבודה היתה הגמונית כי היה לה זרם עובדים בחינוך; היא חינכה אנשים, היא דאגה לבריאות שלהם, היא דאגה אפילו לקבוצת הכדורגל שלהם”.אבל המוסדות האלה היו מונופוליסטיים. למציאות הזאת, ולכל הפרקטיקות הידועות שנלוו לה, אתה רוצה להחזיר אותנו?“אני רוצה לחזור להיות הגמוני. אני לא בא להצדיק את כל מה שנעשה בעבר. נעשו דברים קשים שצריך לדבר עליהם. היתה גם מדיניות שנישלה והפרידה וחילקה את המשאבים בצורה לא צודקת. אבל ב־40 השנים האחרונות אנחנו חיים תחת הגמוניה של הימין. המאבק שלי כיום הוא מעבר לתיקון עצמי, והשתפכות על כמה עווינו ופשענו”. תמונה אלקטורלית עגומהאתה מתאר את זה כמעט כמשבר ארגוני. אני מכיר הרבה אנשים שיגידו שאובדן ההגמוניה קשור באיזו התרחקות של השמאל הישראלי מערכי ליבה. תראה את ההתגייסות נגד חוק הלאום.”בדיוק להפך. הציונות קמה כתנועה חברתית עם רגל לאומית: לבוא לארץ ולבנות מחדש מרחב לעם היהודי. ‘חברה חדשה’ בלשונו של הרצל, אבל שתהיה מתוקנת ושוויונית, מה שנקרא כיום מדינת רווחה או מדינה סוציאל־דמוקרטית. במשך עשרות השנים האחרונות הדבר הזה מפורק לבנה־לבנה על ידי הימין.”מה שמצחיק הוא שדווקא הימין החדש – לא במובן המפלגתי – שצובר תאוצה לאחרונה, מתרחק מהימין שקרא תיגר על הציונות השמאלית של פעם. אם אתה לוקח כתב עת מוביל כמו ‘השילוח’, אין קשר בינו לבין התנועה הימנית שפעלה כאן במשך עשרות שנים. זה ימין ליברטריאני, רחוק לחלוטין מהערכים המכוננים שעמדו בלב הציונות הימנית עצמה”. מה בעצם אתה אומר לאנשי שמאל, אנחנו היורשים האמיתיים או האותנטיים ביותר של הפרוגרמה הציונית הראשונה, כמו שקרא לזה שמואל נח אייזנשטדט, ואלה שקוראים לנו בוגדים, סוטים בעצמם מהדרך של אבותיהם?“יש צורך בריקליימינג, לנכס מחדש את המושג ‘ציונות שמאלית’. הימין הצליח לפרק חלק אינטגרלי מהתוכן המכונן של ציונות העבודה, להכניס תוכן חדש ולהוקיע את כל מי שלא מחזיק בו כאנטי או פוסט־ציוני”. נשמע כאילו המשימה הדחופה שלך היא לרפא את השמאל מהדיכוי הפסיכולוגי שהופעל עליו.
“חלקים בשמאל בהחלט אימצו חלק נכבד מהאידיאולוגיה שפיתחו נגדם. בסקרי זהות רק 8 אחוזים מהציבור בארץ מגדירים את עצמם כבעל זהות שמאלית. קשה לי לדבר בשם 8 אחוזים ולתאר את הפחדים שלהם, אבל כן הייתי אומר שהרטוריקה הימנית האלימה של השנים האחרונות חלחלה לעומק התודעה והעשייה של רבים בשמאל. פתאום אני צריך להוכיח שאני ציוני, שיש לי זיקה לארץ הזאת. המאבק הוא להסיר את הווירוס הזה, ששכנעו חלקים גדולים בציבור הישראלי ששמאל זה אנטי־פטריוטיות ואנטי־לאומיות”. לא הכל זה דה־לגיטימציה מצד הימין, גם למציאות יש חלק בתהליך שאתה מתאר.“ברור שיש איזו סוציולוגיה מסוימת. חלק גדול ממצביעי השמאל בארץ הם אנשים מבוגרים; רוב המצביעים עד גיל 35 תומכים בימין. יש מיליון וחצי ערבים, כמיליון יוצאי בריה”מ לשעבר, כמעט חצי מיליון מעבר לקו הירוק, שם רק 1.8 אחוזים מצביעים לעבודה ומרצ. כשמתחילים לפלח את העוגה, התמונה מבחינת האלקטורט השמאלי היא יחסית עגומה. העובדה שלא מצביעים בפריפריה כמעט למפלגות שמאל אומרת דרשני. אני לא מאשים רק את הימין”.אולי זה נובע מתפיסת עולם, הם מסתכלים על ביטחון, על כלכלה, מה יש למפלגות השמאל למכור? “יש כאן סיטואציה מעורבת. כשאנחנו עושים סקרים, יוצא שהפריפריה מחזיקה בעמדות סוציאל־דמוקרטיות הרבה מאוד פעמים. אני חושב שהאדם הממוצע היום עוסק בהישרדות חברתית, כלכלית, ביטחונית. אנשים שחיים בארץ נדרשים לשרוד, ישראל הפכה לארץ שקשה לחיות בה. פערים חברתיים מרקיעי שחקים, חיים תחת חרדה קיומית כל הזמן”.זה מנוגד לכל מדדי האושר למיניהם וגם לנתונים האובייקטיביים. אפשר להשוות את המציאות העכשווית לעידן ההגמוניה של מפא”י? “ההבדל הוא שבשנות ה־50, למשל, כשהיה צנע ממשי, המדינה והחברה באו והתמודדו איתו. היו ערכים מכוננים בתוך ההתמודדות הזאת – סולידריות, שיתוף פעולה”. אז מה שנעלם מהנוף זו הסולידריות, שהופכת את ההתמודדות לנסבלת?“לא רק הסולידריות. מה בעצם מפעיל בן אדם היום? מניע אישי או שהוא ציות לחוק. פעם היה עוד רובד; אדם פעל מתוך וולונטריות מסוימת, מתפיסה שאני חלק ממשהו גדול. הדבר הזה כמעט הוכחד היום”. “לא ציוני? לא שותף”אחרי המפולת ב־77′, המאמץ היה בידול העבודה מהימין ומהשלטון, וכחלק מכך הוקע האגף החדש בפוליטיקה הישראלית: המרכז, מפלגת ד”ש שהצטרפה לממשלת בגין. בשיח הנוכחי מתווסף למפת היריבים אויב חדש: השמאל הלא־ציוני, נקרא לו. “כיוון שיש לי זהות ותפיסת עולם של שמאל ציוני, אז יש כאלה שנכנסים ויש כאלה שלא שותפים. השמאל שהוא לא ציוני, שהוא חושב שאין לעם היהודי זכות על הארץ, הוא לא שותף שלי. הוא לא אויב – אבל הוא לא שותף. הימין פוגע בצורה קשה באידיאה הדמוקרטית בישראל, וכך גם השמאל האנטי־ציוני או זה של פוליטיקת הזהויות, השולל את זכותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם שני הגורמים האלה אני צריך להתמודד ולנהל מאבק אידיאולוגי”.יוצא מזה שיש לך פרטנר מפתיע: הימין הליברלי.“הימין הליברלי היום הוא שותף. דן מרידור, ציפי לבני, הם בהחלט שותפים לחלק מהדרך”. אז השמאל הלא־ציוני “לא פרטנר”, אבל מצד שני יש בכתב העת קריאה לשותפות יהודית־ערבית. “זה מורכב. תרופת פלאים אין. מוסטפא כבהא קורא בגיליון לשתף פעולה עכשיו, ללכת יחד חלק מהדרך. את הוויכוח אפשר לדחות לאחר כך”.ואז יש סיכוי שהערבים יסכימו למדינה ציונית?“כן, אם אנחנו נפתור את הסכסוך ויהיו גבולות חד־משמעיים, פלשתין ומדינת ישראל, אני חושב שהיכולת שלי לבוא לציבור הערבי ולומר לו ‘עכשיו נדרש מכם יותר’, תהיה גדולה יותר. כרגע זה פחות אפשרי. כמו שיהודי בארה”ב יכול להחזיק בזהות מורכבת, גם ערבי פלשתיני אזרח ישראל יכול להחזיק בזהות מורכבת”. בכותרת המשנה שלכם, אתם שואלים איך השמאל יכול לבנות מחדש את הכוח שלו. “היום אחרי הרבה שנים של פוסט־מודרניזם, כוח נתפס כדבר מתועב, משחית. חלילה. אני רוצה להיות הגמוני, אליטה, אני רוצה כוח בידיים שלי. תחשוב כמה שנים אנחנו לא נמצאים בתוך המוסדות והמשרדים שבהם מתקבלות ההחלטות הרציניות”. דווקא נראה שמפלגת העבודה לא מפספסת שום הזדמנות להחזיר קצת כוח לידיים. “הרצוג היה צריך להיכנס בזמנו לממשלת אחדות. אני חושב שגם גבאי היה צריך להיכנס. אם הדיווחים נכונים, אם נתניהו היה מבטל את פסקת ההתגברות ואת חוק החסינות, ונותן למפלגת העבודה כמה תיקים, ובהם שר האוצר, היה צריך להיכנס. הציבור השמאלי משווע לראות את הרעיונות שלו מתממשים”.אבל לא אצל נתניהו.“חלקים גדולים בשמאל מנוכרים למדינה, כי הם מזהים את המדינה עם שלטון נתניהו. חלק גדול מהעשייה של השמאל נדד לחברה האזרחית. יש אינספור ארגוני חברה אזרחית שעושים דברים נפלאים, אבל הם לא מאורגנים יחדיו. השמאל צריך לבנות מחדש מוסדות כדי שהדברים ייעשו תחת גג אחד”. בימין חושבים שכל המוסדות אצל השמאל.“אפשר להתווכח האם אלה מוסדות שהשמאל חזק בהם. אני לא חושב ככה. הרעיון הוא לבנות מוסדות שהאוריינטציה שלהם היא בניית תנועה. התנועה הקיבוצית בנתה חברה. ההסתדרות כמוסד בנתה חברה. אני רוצה מוסדות שיבנו דברים, שתהיה להם תפיסת עולם שלי, אני לא מתבייש. מי שעשה את זה בצורה הכי טובה בשנים האחרונות זה היה הימין. גוש אמונים זה פרויקט שאני מעריך בהקשר הזה, למרות שאני חלוק עליו”. אז אתה רוצה גוש אמונים של השמאל?“כן. בהחלט. אני רוצה נוער מגויס, מוסדות מגויסים. אני מסתכל בביקורת, אבל בקנאה, על האופן שבו צעירים פועלים בתוך התקשורת, בית המשפט, המפלגות, בצורה מאורגנת. יש להם להט ליצירה ומה שמניע אותם הם ערכים אמיתיים. אני חלוק לחלוטין על הערכים עצמם, אבל הם עוסקים באידיאה ובמעשה. והאנשים הללו, והמוסדות שהם הקימו, מייצרים סדר יום לחברה הישראלית. השמאל כבר שנים לא מייצר סדר יום”. מי יכשיר את האליטה שלי?מי שיקרא אותך יגיד, אני לא מבין, השמאל לא מייצר סדר יום? היית בדוקאביב לאחרונה, ראית ידיעון של מדעי הרוח? “בגילמן לומדים מאות בודדות של סטודנטים ודוקאביב, אני מכיר שלושה אנשים חוץ ממך שראו שם סרט. יש איזו דיספרופורציה, עיוות מסוים, אני בספק כמה אנשים ראו את הסרטים האחרונים שקיבלו חשיפה במוסף גלריה או קיבלו פרס ממפעל הפיס והרעישו עולמות. זה לא מה שמייצר סדר יום לחברה הישראלית”. מה כן מייצר סדר יום?“עיתון, מכוני מחקר, מכינות, לא של מפלגה, של תנועה. של שמאל ישראלי. בהחלט. עיתון הוא חלק מזה”. מה, “ישראל היום” של השמאל? “‘ישראל היום’ מראה לך את הכוח העצום שיש ביכולת לקחת אידיאה, לקחת רעיון, ולשים אותו לאנשים בראש. אני מסתכל על הדבר הזה בקנאה. אני מסתכל על המחויבות שיש לנוער הגבעות, לאידיאולוגים, לגוש אמונים, איך הם פועלים בנחישות בתוך מרכז הליכוד למשל, כתב העת “השילוח”, מרכז שלם. עם כל הביקורת שלי על השמרנות והניאו־ליברליות, מרכז שלם זה מוסד להכשרת אליטה. אליטה משרתת. איפה המוסדות שלי?”זאת אומרת, לא רק המדינה נסוגה מאחריותה ומהסולידריות, אלא גם השמאל?“כן, וקמו כמו פטריות אחרי הגשם ארגוני חברה אזרחית, כמוני, שפועלים בתוך מציאות מופרטת, שבה כל אחד מטפל בדבר קטן. אין סינכרוניזציה בין הדברים. כדי לבנות מחנה, צריך תיאום. זו לא איזו המצאה של כתב העת. תנועת העבודה היא ייחודית בהיסטוריית התנועות החברתיות; היחידה בעולם שקמה בלי מרות וכוח. עד 48′ הכוח היה בידי הבריטים. הכל קם וולונטרית: ההסתדרות; קופת חולים, בתי ספר. ההתגייסות הזו יצרה פרויקט ייחודי. הקואופרטיב הארץ־ישראלי מיוחד, וזה יצר חברה שעשתה הרבה דברים טובים והרבה עוולות. אבל את הדברים הטובים אני רוצה ללמוד ולקחת”.
============================================
Israeli historian Adam Raz released a new book in Carmel Publishing House dealing with the Looting of Arab Property in the War of Independence (1948)
The Israeli publishing house (Carmel) released a new book by the Israeli historian Adam Raz entitled “Looting of Arab Property in the War of Independence,” which is a broad study that reveals the extent of the looting of Palestinian property by the Israelis in the 1948 Nakba, and it confesses to the Prime Minister of the first Israeli government David Ben-Gurion Where he said: “most of the Jews are thieves,” according to the writer. Historian Adam Raz’s study is based on documents from dozens of archives and Hebrew newspapers. To check the news, click here.=====================================https://fmep.org/event/a-founding-generation-of-looters-new-research-on-israeli-theft-of-palestinian-property-in-1948/
A Founding Generation of Looters: New Research on Israeli Theft of Palestinian Property in 1948
OCT 202020 Tuesday 11:00AM – 12:00PM EST
A Founding Generation of Looters: New Research on Israeli Theft of Palestinian Property in 1948
Recorded Tuesday, October 20th
11am – 12pm EDT
featuring
Adam Raz (Akevot: Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research)
and
Yousef Munayyer (Arab Center Washington DC)
with
Sarah Anne Minkin (FMEP)
In a newly-published book (discussed in recent blockbuster Haaretz article), Israeli historian Adam Raz shatters the “conspiracy of silence” that surrounds the widespread Jewish looting of Palestinian property that took place in 1948. Drawing from materials he found in more than 30 archives, Raz documents how in the period around the 1948 War, Jewish civilians – who after the war became the founding generation of the state of Israel – pillaged private Palestinian property throughout the land. Raz also documents how, as the looting took place in full public view, Jewish leaders – including David Ben Gurion – knew what was happening and, even as some expressed disapproval, did nothing to stop it.
Raz’s research sheds light not only on this phenomenon of widespread theft by Israel’s founding generation, but also on the political impact this looting had on Israel’s relations with Palestinians and the fate of Palestinian refugees. As Raz observes, having robbed their neighbors, Israeli civilians became “accomplices to the political situation,” with a “vested interest” in preventing their former neighbors from ever returning.
To discuss this research and what it means for both Israelis and Palestinians, as well as the process of using archival materials and retelling history to achieve a more just future, we invite you to an FMEP webinar featuring: Adam Raz, researcher at Akevot: Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research and author of Looting of Arab Property in the War of Independence (Carmel Publishing House, in association with the Akevot Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research; in Hebrew), and Yousef Munayyer, non-resident fellow at Arab Center Washington DC; in conversation with Sarah Anne Minkin, FMEP’s Director of Programs and Partnerships.
Participants
Adam Raz is an Israeli historian whose field of research is political history of the twentieth century (especially the history of nuclear weapons, and Israel-Arab relations) and Marxist thought. His newest book, Looting of Arab Property in the War of Independence, was co-published by Akevot and Carmel Publishing House in September 2020 and addresses the looting of Palestinian properties in 1948. In 2015 he published his first book about Israel’s nuclear history, The Struggle for the Bomb, with an emphasis on the domestic debate inside Israel regarding Israel’s nuclear program. The book is part of trilogy and part two, The Strong Hand Regime, was published in 2019. Adam also wrote Herzl (2017) with Yigal Wagner on the history of the Zionist movement in the context of international relations. He also wrote Kafr Qassem Massacre: A Political Biography (2018) which is the first academic book on the subject. He has published peer review articles in academic journals and writes regularly in Ha’aretz.
Yousef Munayyer, PhD, is a non-resident Fellow at Arab Center Washington DC (ACW). He writes on the Arab-Israeli conflict and is a member of the editorial committee of the Journal of Palestine Studies. Some of his published articles can be found in The New York Times, The Washington Post, The Nation, Boston Globe, Foreign Policy, Journal of Palestine Studies, Middle East Policy, and others. Dr. Munayyer holds a PhD in International Relations and Comparative Politics from the University of Maryland.
Moderator
Sarah Anne Minkin, PhD, is expert on the intersection between Israeli civil society and Palestinian civil rights and human rights advocacy as well as the ways that American Jews approach the Israeli-Palestinian conflict. She leads FMEP’s programming, works to deepen FMEP’s relationships with existing and potential grantees, and builds relationships with new partners in the philanthropic community. She is an affiliated faculty member at University of California, Berkeley’s Center for Right-Wing Studies==================================== https://prc.org.uk/en/news/2927/new-israeli-book-jewish-soldiers-and-civilians-looted-arab-neighbors-property-en-masse-in-48
New Israeli Book: Jewish Soldiers and Civilians Looted Arab Neighbors’ Property en Masse in ’48
Category : Refugees News / Right of Return Published Date: 04 Oct 2020
A first-ever comprehensive study by historian Adam Raz reveals the extent to which Jews looted Arab property during the 1948 Nakba (mass-displacement of Palestinians from their homes and lands), and explains why Ben-Gurion stated: ‘Most of the Jews are thieves’, reported Haaretz daily in a recent article published on October 3.
“We turned a mahogany closet into a chicken coop and we swept up the garbage with a silver tray. There was chinaware with gold embellishments, and we would spread a sheet on the table and place chinaware and gold on it, and when the food was finished, everything was taken together to the basement”, a witness was quoted as stating in the book.
“In another place, we found a storeroom with 10,000 boxes of caviar, that’s what they counted. After that, the guys couldn’t touch caviar again their whole life. There was a feeling on one hand of shame at the behavior, and on the other hand a feeling of lawlessness”, added the witness.
“We spent 12 days there, when Jerusalem was groaning under horrible shortages, and we were putting on weight. We ate chicken and delicacies you wouldn’t believe. In [the headquarters at] Notre Dame, some people shaved with champagne”, the testimony proceeds.
The book provides instances on the misappropriation of Palestinian homes, shops, factories, farmlands, clothes, books, and other property
====================================
Archived documents uncovered by Akevot filed to High Court in petition on settlement jurisdiction allocation
The head of the council of Palestinian village of Jalud and human rights group Yesh Din filed a petition the High Court of Justice, demanding the court instruct proceedings for the demarcation of settlement jurisdictions be made public and transparent and include a public consultation process prior to jurisdiction declarations. The petition also seeks to revoke the jurisdiction allocated for the new settlement of Amichai. Petitioners submitted to Court two archived documents uncovered by Akevot.
The petitioners submitted to Court a document recently uncovered by Akevot Institute, which reveals that in 1981, a decision was made to designate all public land in the West Bank for Israeli local and regional councils. The document, written in February 1981 and entitled, “Inclusion of state land, Jewish-owned land and acquired land in the jurisdiction of regional councils”, says the jurisdictions of Israeli councils will include all such lands in the area of the councils, as well as land in the possession of the supervisor of abandoned and governmental property, including absentee property
The petitioners have also submitted a 1980 Legal Opןnion by then-Attorney General Yizhak Zamir. The Opinion deals with the legality of using expropriated private Palestinian land for Israeli settlements. This document was recently submitted to the High Court by petitioners against the Regulation Law.
Akevot has provided the documents to the petitioners as part of its programme of assisting human rights defenders with archival records of relevance to their work.
In their petition, Jalud council head and Yesh Din emphasize that designating public land to the jurisdiction of settlements or regional councils has a tremendous impact on the lives of Palestinian residents, and violates their fundamental human rights. Palestinians are barred from entering Israeli settlements and jurisdictions and from using many roads inside them. Palestinian land is often trapped in enclaves that can only be accessed with special permits and prior coordination, and such access often involves altercations with settlement residents and security personnel. The petition argues that decisions regarding the demarcation of Israeli councils’ jurisdictional boundaries are made behind closed doors without informing the public, which precludes any advance knowledge of planned expansions or new jurisdictions for existing or new settlements, despite the fact that such jurisdictions often include privately owned Palestinian land that has been seized for military needs or expropriated for public use.
RELATED
Petition background from Yesh Din
======================================
https://www.yesh-din.org/en/high-court-petition-transparency-demarcation-jurisdictional-boundaries-west-bank/
High Court petition for transparency in the demarcation of jurisdictional boundaries in the West Bank
22.6.2017
HCJ 5073/17 – Head of the council of Jalud et al. V the IDF Commander in the West Bank et al.
Petition submission date: 22.6.2017
The head of the council of the Palestinian village of Jalud, and Yesh Din have filed a petition against the IDF Commander in the West Bank and the Binyamin Regional Council, demanding the court instruct proceedings for the demarcation of settlement jurisdictions be made public and transparent. The petition also calls for the revocation of the jurisdiction allocated for the settlement of Amichai, which includes enclaves of privately owned Palestinian land.
The petition argues that decisions regarding the demarcation of Israeli councils’ jurisdictional boundaries are made behind closed doors without informing the public, which precludes any advance knowledge of planned expansions or new jurisdictions for existing or new settlements. Such jurisdictions often include privately owned Palestinian land that has been seized for military needs or expropriated for public use. The petition also argues that under the procedure for establishing new Israeli settlements, privately owned Palestinian land that has been seized for either military or public purposes, in violation of property rights, is considered public land and that this practice is unlawful and contradicts previous High Court rulings.
Because of the military commander’s practices, Palestinians who are harmed by changes made to jurisdictions, which often cover a much larger area than the settlement to which they belong, are unaware of any planned changes and therefore unable to present their positions to the authorities prior to the final decision. In contrast, when an area under the jurisdiction of one Israeli council is transferred to the jurisdiction of another, there is a public consultation process.
The petition encloses a document uncovered by the Akevot Institute, which reveals that in 1981, a decision was made to designate all public land in the West Bank for Israeli local and regional councils. The document, entitled, “Inclusion of state land, Jewish-owned land and acquired land in the jurisdiction of regional councils”, says the jurisdictions of Israeli councils will include all state land, Jewish-owned land and acquired land in the area of the councils, as well as land in the possession of the supervisor of abandoned and governmental property, including absentee property.
Designating public land to the jurisdiction of settlements or regional councils has a tremendous impact on the lives of Palestinian residents, and violates their fundamental human rights. Palestinians are barred from entering Israeli settlements and jurisdictions and from using many roads inside them. Palestinian land is often trapped in enclaves that can only be accessed with special permits and prior coordination, and such access often involves altercations with settlement residents and security personnel.
In response to the petition, in January 2018 the State announced its intention to change the way in which jurisdictional boundaries are demarcated in the West Bank, so that Palestinians with “personal interests” who may be harmed by the demarcation can make their position known before the decision is made, or request retroactive changes to the boundaries. However, regarding the present petition, the State Attorney’s Office argued that it should be dismissed as the jurisdictional area of the new settlement of Amichai includes only state land, and as the chosen location will enable establishment of the settlement “at a low cost”. Although the State Attorney’s Office admitted that the demarcation of the settlement’s jurisdiction has created enclaves of privately-owned Palestinian land, it argued that the owners will be able to access their land with prior coordination, based on the security situation at the given time, and therefore their rights will not be harmed.
Following the State’s response, in a hearing concerning the petition the judges recommended that it be dismissed, leaving open the possibility of resubmitting the petition should the State not fulfill its obligations. Consequently, the petition was dismissed.
Status: Dismissed, on recommendation of the Court
==============================================================
https://greenstein57.rssing.com/chan-7308467/article988-live.html
EXCLUSIVE Documents Reveal How Israel Made Amnesty’s Local Branch a Front for the Foreign Ministry in the 70sThe Israeli government funded the establishment and activity of the Amnesty International branch in Israel in the 1960s and 70s. Official documents reveal that the chairman of the organization was in constant contact with the Foreign Ministry and received instructions from it.
Uri Blau Mar 18, 2017 8:53 PM
Police Minister Shlomo Hillel with David Elazar, Shimon Peres, Michael Hazani and Rehavam Ze’evi in 1972. Fritz Cohen / GPOAt the beginning of April 1970 Police Minister Shlomo Hillel stepped up to the Knesset podium. He updated the legislators on contacts between the government of Israel and Amnesty International concerning detainees imprisoned in Israel and torture. He concluded: “We can no long trust the goodwill and fairness of the Amnesty organization.”What the minister reported to the Knesset was that for a number of years, Israel had tried to influence the Amnesty’s activity from within. Documents collected by the Akevot Institute for Israeli-Palestinian Conflict Research and revealed here for the first time show that some of the people who headed Amnesty Israel from the end of the 1960s to the mid-1970s reported on their activity directly and in real time to the Foreign Ministry, consulted with its officials and requested instructions on how to proceed. Moreover, the Amnesty office was at the time supported by steady funding transferred to it through the Ministry of Foreign Affairs: hundreds of Israeli pounds for flights abroad, per diem allowances, registration fees and dues payments to the organization’s headquarters.The documents show that the most substantive connection was between the Foreign Ministry and Prof. Yoram Dinstein, who headed the branch between 1974 and 1976. Dinstein, an internationally renowned expert on the laws of war who later served as president of Tel Aviv University, had previously been a Foreign Ministry official and served as the Israeli consul in New York.During his time as chairman of Amnesty Israel, years after he left the ministry, he regularly reported to his former colleagues on his activities and contacts with the international organization.Amnesty International was founded in London in 1961 by British lawyer Peter Benenson, who, incensed over the arrests of Portuguese students, started enlisting people to petition their governments to release those who have since then been defined as “prisoners of conscience.”skip – How Amnesty International fronted for Israel’s Foreign Ministry
Three years later, the Israeli branch of Amnesty began operations. They were volunteers working on behalf of prisoners worldwide. This activity, however, which from the outset was fairly limited, was damaged in the wake of a report Amnesty International published in 1969 about the situation of the Palestinians imprisoned in Israel. This dispute is the background to Minister Hillel’s report to the Knesset. “The Amnesty branch in Israel consists of one person (more precisely, one woman), who is Ms. Bella Ravdin who lives in Haifa. We are maintaining contact with her but it is not possible to trust her on every issue,” wrote Nathan Bar-Yaacov, the director of the Foreign Ministry department that dealt with international organizations and United Nations bodies, to head of the ministry director general’s office Hannan Bar-On in December 1971.
A 1975 article about Ravdin in Haaretz described her as a serial writer of letters to the editor at various newspapers and an activist for various issues, from legalization of prostitution to benefits for students. According to the article, she invested the money she received as German reparations for her mother’s death in a concentration camp into developing the Amnesty branch. The report says that her criticism of the organization’s attitude towards Israel ultimately led her to cease acting on its behalf.According to Foreign Ministry documents, Ravdin’s activity was subsidized by the state, which paid her Amnesty International membership dues and funded her trip to the organization’s international conference in 1969. At the time, Ravdin was briefed to bring up the problem of the Jews in Arab countries at the conference and on how to react if the subject of “the Arab detainees in the territories” was raised. Bar-Yaacov wrote: “It is desirable from our perspective that the connection between her and the organization continue in the future as well and therefore it is desirable to make it possible for her to pay the membership fee. Last year, too, we approved this sum for the same purpose.” He signed his letter with a recommendation: “At this juncture it is perhaps desirable to think about establishing a branch of Amnesty in Israel consisting of people who are of somewhat higher status and have executive ability.”Bar-Yaacov was not the only one at the Foreign Ministry who thought so. In a 1971 letter Mordecai Kidron, the foreign minister’s advisor on the UN, wrote to his colleague Shmuel Dibon, the minister’s advisor in charge of public diplomacy: “Thus far, as you know, we haven’t found the suitable instruments for building a positive image abroad concerning human rights in Israel and in the occupied territories, and on this particular issue it is not possible to make do with government instruments. The establishment of a non-governmental body … which would be actively connected to organizations and personages abroad would be very useful to us.”In 1971 and 1972, Dinstein tried to establish a human rights institute at Tel Aviv University that would be funded by the Foreign Ministry. He discussed this idea with ministry officials but it was rejected, in part because of the size of the budget Dinstein requested – about 100,000 Israeli pounds (about $23,000 at the time, which, corrected for inflation, is in the neighborhood of $120,000 today). In July of 1972 the Israeli branch of Amnesty was reorganized and four lawyers were appointed to lead it in coordination with the organization’s headquarters. The Foreign Ministry documents have little to say about this period and there are hardly any reports in the various archives about what happened in the organization during the subsequent year and a half.skip – How Amnesty International fronted for Israel’s Foreign Ministry
Things changed at the beginning of 1974, when Dinstein himself was chosen to head the local Amnesty branch. One of the documents shows that the meeting at which he was selected for the position was also attended by the Foreign Ministry officer who Dinstein would be in contact with during his time in office: the deputy director of the international organizations division, Sinai Rome.Dinstein immediately shifted the organization’s activity into higher gear: For the first time, Amnesty was officially registered as an association and adopted its articles of association. On May 22, 1974, Dinstein updated Rome on his activities – for the most part technical – since he had taken up the position. He requested 2,500 Israeli pounds (just under $600 in 1974; about $3,135 today) for routine expenses and attached an internal Amnesty document that detailed his income from branches abroad. Less than a month later, Rome wrote to “Dear Yoram” that his request had been granted and that 2,000 Israeli pounds (about $476 then; $2,490 today) had been transferred to him.At least judging from the Foreign Ministry correspondence, Dinstein viewed his work at Amnesty through the narrow prism of making the case for Israel’s position. Thus, for example, he conveyed through the Foreign Ministry an article he wrote in response to an article critical of Israel published by human rights lawyer Felicia Langer in June of 1974. He began by noting that he was writing as “chairman of the Israel national section of amnesty” and did not mention his connection to the Foreign Ministry. Shortly thereafter Dinstein reported to Rome that he had received a letter from an Arab women’s organization in the United States requesting any information he had about Palestinian detainees and prisoners. Including their letter, in which they also requested information about the Israeli branch of Amnesty, Dinstein wrote that he was leaning toward not replying but wished to consult with Rome on the matter. Rome replied: “It seems to us that there is scope for answering the letter and writing that ‘there are no Palestinian prisoners of conscience in the prisons but rather terrorists and others who have been tried for security offenses.’” He asked that all the correspondence be forwarded to Israeli consulates in New York and Los Angeles.In February 1975 Dinstein notified Rome about a letter he received from the French Amnesty branch concerning Police Minister Hillel’s remarks on the dispute with Amnesty. Dinstein advised the Foreign Ministry to “send the questioner public diplomacy material in French.” Rome replied: “As you have suggested, I am hereby forwarding Mr. Sinai’s[SIC] letter to Mr. Shlomo Drori, of our embassy in France, for his attention, together with the summary of our relations with Amnesty International.”In May of that year, Dinstein asked Rome for funding for a trip to an Amnesty conference in Switzerland. Rome was glad to tell him that he would receive 6,000 Israeli pounds ($1,000 at the time; about $4,650 today) for a plane ticket and four days per diem allowance. “Please inform me as to which travel agency we should send the money,” he answered. After the conference, which was held that September, Dinstein sent a report with a survey of the organization’s activities and noted that Dr. Nitza Shapiro-Libai also attended the conference as an observer on behalf of the branch. Dinstein wrote that Amnesty’s political leanings were generally left-ish but it could not be said that it was an extreme leftist organization. He explained that there had been a discussion about relocating the organization’s headquarters to Geneva and that the decision had not yet been taken. “The atmosphere that prevails in all of the international organizations centered in Geneva will, in my opinion, be a stumbling block for Israel,” he wrote.skip – How Amnesty International fronted for Israel’s Foreign Ministry
In an accompanying letter to Rome, he wrote: “I am not forwarding this report to other people at the ministry, and therefore it is up to you to decide whether to send it on to anyone for their perusal (for example, to the embassy in London).” Rome thanked him for sending the report and wrote that they were accepting his recommendation “to distribute our replies to Amnesty concerning the report on the prisoners of war in Syria and in Israel to our diplomatic missions aboard.”Dinstein made it clear in a conversation last week that he does not think highly Amnesty. “I resigned after a few years when I became aware that this is a populist organization very far from everything I believe in, which is research and knowledge,” he said. According to him, “Today Amnesty International is dealing with an area about which it understands nothing – international humanitarian law.” Throughout the conversation, he denied that he had been in constant contact with the Foreign Ministry and had received funding from it during the period he ran the branch. When asked where the funding for the organization came from in those years, he said he had raised the money from his own sources. “There was no need for much of a budget. We employed people part-time then.”How was the Foreign Ministry involved? “There was no involvement. The Foreign Ministry had no interest.”Who is Sinai Rome? “He was head of a department at the Foreign Ministry. I knew him but I had no contact with him about this.””I don’t know anything,” replied Dinstein when told of evidence that shows otherwise. He added, “I don’t remember,” and ended the conversation.During those years, Avi Primor was a diplomat in the Foreign Ministry. He too is mentioned in a few items of correspondence from 1977, which were addressed to him as head of the international organizations division. He has known Dinstein personally ever since they were both 17-year-old university students before their conscription into the Israel Defense Forces.“He is a patriot in the sense of ‘whatever my country does is right,’ an absolute patriot,” said Primor of Dinstein. “I freed myself from that when I reached a certain age. He – less so.”Primor related that Dinstein joined the Foreign Ministry at the same time he did, but did not stay there for very long because he preferred the academic world.As for the Foreign Ministry’s conduct with respect to international organizations during those years, Primor explained: “Our aim was to influence. Not to fight them, not to vilify and not to forbid them to enter they do today. The aim was to debate, to persuade. I didn’t engage in that but I assume that persuading and influencing in every possible way also includes money.”It is difficult to imagine a situation today in which senior officials of a human rights organizations would maintain a relationship with the establishment and receive funding from it.“You can’t compare. It’s a different atmosphere and different concepts. Organizations like Breaking the Silence or B’Tselem – there wasn’t anything of the sort back then,” said Primor. “There were a few people, individuals, and they were perceived as naïve … In the first years of the occupation it was seen as something temporary. No one thought it would go on for 50 years. That was something unimaginable.”During that period, Dr. Edward Kaufman, who later became the chairman of the board of B’Tselem: The Israeli Information Center for Human Rights in the Occupied Territories, worked alongside Dinstein at Amnesty. “It was a club of jurists and lawyers,” he told Haaretz this week. Kaufman relates that he had a conflict with Dinstein over the latter’s activity to benefit the state of Israel.” He saw himself as the State of Israel’s watchdog,” he recalls.However, Kaufman too is mentioned in Foreign Ministry documents as someone who was in contact with ministry staff, though he is depicted as less fervid than Dinstein. For instance, Rome thanks Kaufman for a report the he sent about an Amnesty conference on the subject of torture held toward the end of 1973, following the Yom Kippur War. “The main objective toward which the delegation worked was the release of the Israeli captives in Syria,” Kaufman wrote. He added that the cooperation with officials at the Israeli Embassy was productive and included a letter he had sent after the conference to the secretary of Amnesty International.Kaufman confirmed this and gave it context: He described an completely different atmosphere among human rights groups and the Israeli left operating under a different government than the one that prevails today, and notably, a different personal feeling toward the state. “There wasn’t a sense that there were grave problems with human rights. We are talking about the period of ‘enlightened occupation’ and at that time I felt quite good with respect to the situation of human rights in Israel and in the territories.” The Foreign Ministry, he said, wanted him to explain what was happening at Amnesty. “I don’t remember that I was given any briefing to do anything or to fight against anything,” he said.Dinstein resigned from his position at Amnesty against the backdrop of conflict that developed with Kaufman. Shapiro-Libai, who replaced Dinstein and served in the position until the mid-1980s, said that in her day, the branch didn’t receive any funding from the Foreign Ministry – Amnesty International paid its operating budget. “I think there was an interest that Israel should be a part of Amnesty because it is an important human rights organization,” she said. “I didn’t know that [Dinstein] reported in writing to the Foreign Ministry. I don’t assume that anyone knew but I do assume that he didn’t see any conflict of interest in that.”Lior Yavne, the executive director of Akevot, who found the documents, told Haaretz: “The manipulative exploitation of the civil society organizations in the years 1969 to 1976 in order to advance Israeli public diplomacy and refute findings and claims concerning violations of human rights in the territories is reminiscent of the activities of organizations and groups in recent years that supposedly originate in the civil society but have murky sources of funding and operate to damage the legitimacy of human rights organizations critical of the policy of the Israeli government. Now as then, this attack undermines the very existence of a free civil society.”The Israeli branch of Amnesty now operating in Tel Aviv was registered as a nonprofit organization in 1988 and is a late incarnation of the association established some three decades earlier. In recent years nearly its entire budget comes from Amnesty International. The organization does not receive any money from the Israeli government and last year there was even an attempt in the Knesset to deny its donors tax benefits.In a statement, Amnesty’s International Secretariat responded that the documents “present serious allegations suggesting that the leadership of our former Israel section acted in a manner that was blatantly at odds with Amnesty International’s principles.” Touting “impartiality and independence” as the organization’s core tenets, the statement points to a policy of not accepting government funds for any of its research or campaigns. “Our records show this principle was first formally agreed by the movement in 1975. No government should feel it is beyond our scrutiny,” said the statement.The statement says that “Amnesty International maintained rules at the time prohibiting sections from working on cases of human rights violations in their own country. Our work on Israel was therefore determined by the International Secretariat, not the former Israel section. Throughout this time Amnesty International highlighted human rights abuses being committed by the Israeli authorities, including calling for the suspension of Israel’s use of administrative detention.”During the period in question we were a movement that was still in its infancy. As we grew to become the truly global movement we are today, we have continued to develop robust governance policies and procedures to ensure stringent impartiality and accountability.”Amnesty Israel said that the documents it received demonstrates that the government of Israel has never refrained from making use of any means to evade accountability for the violation of human rights it conducts, in the 1970s as well as today. The branch said that the documents also show that the previous branch of Amnesty, registered as an Ottoman association in 1974, is not the branch that operates today, which was registered as an Israeli nonprofit in 1988, and added that the current Israeli branch is an active and integral part of the worldwide Amnesty movement.
============================
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3934964
כך הפעילה ישראל את סניף אמנסטי בשנות ה-70
על פי מסמכים רשמיים, ישראל מימנה את הארגון בעשור השלישי להקמתה. בתמורה, יו”ר הארגון דיווח בקביעות למשרד החוץ וקיבל הנחיות כיצד להדוף טענות על עינויים ויחס רע לפלסטינים
18.03.2017
אורי בלאו
באפריל 1970 עלה לדוכן הנואמים בכנסת שר המשטרה אז שלמה הלל. הוא עדכן את הכנסת במגעים שניהלה הממשלה עם ארגון “אמנסטי אינטרנשיונל” שהתלונן על היחס לפלסטינים הכלואים בישראל ועל עינויים. השורה התחתונה היתה: “אין אנחנו יכולים עוד לתת אמון ברצונו הטוב ובהגינותו של ארגון אמנסטי”.
השר לא דיווח לח”כים על המאמץ שהשקיעה הממשלה כדי להשפיע על אמנסטי מבפנים. ממסמכים שאסף מכון “עקבות” לחקר הסכסוך הישראלי־הפלסטיני, שנחשפים כאן לראשונה, מתברר כי כמה מהאנשים שעמדו בראש אמנסטי ישראל מסוף שנות ה–60 ועד אמצע שנות ה–70 דיווחו באופן שוטף למשרד החוץ, התייעצו עם אנשיו וקיבלו מהם הנחיות. יתרה מכך — סניף אמנסטי הישראלי התקיים אז בזכות מימון ממשלתי שהועבר דרך משרד החוץ: טיסות לחו”ל, הוצאות, דמי רישום ותשלום לארגון העולמי.
מהמסמכים עולה כי הקשר המהותי ביותר התנהל בין משרד החוץ למשפטן פרופ’ יורם דינשטיין, שעמד בראש הסניף בשנים 1974–19766. דינשטיין, חוקר בינלאומי של דיני מלחמה, שכיהן בהמשך כנשיא אוניברסיטת תל אביב, היה בעברו איש משרד החוץ. כאשר כיהן כיו”ר אמנסטי, שנים אחרי שעזב את משרד החוץ, הוא דיווח בקביעות על פעילות הארגון ועל מגעיו עם המטה העולמי שלו.
ארגון אמנסטי נוסד בלונדון ב–1961 על ידי עורך הדין פיטר בננסון, שגייס אנשים לקרוא לממשלות שונות בעולם לשחרר אסירי מצפון. הסניף הישראלי החל לפעול שלוש שנים לאחר מכן, אך פעילותו נפגעה בעקבות דו”ח שפרסם אמנסטי העולמי ב–1969, על מצבם של פלסטינים הכלואים בישראל. זה היה הרקע לדבריו של השר הלל בכנסת.קובץ מסמכים – דלגלקריאת המסמכים על מסך מלא – לחצו כאן
כיצד להגיב
בדצמבר 1971 כתב מנהל המחלקה לארגונים בינלאומיים במשרד החוץ נתן בר יעקב למנהל לשכת המנכ”ל במשרד, חנן בר־און כי “סניף אמנסטי בישראל מורכב מאיש אחד (נכון יותר אשה אחת) והיא גב’ בלה רבדין הגרה בחיפה. אנחנו שומרים על קשר עמה, אולם אי אפשר לסמוך עליה בכל דבר”. בכתבה ב”הארץ” ב–1975, מתוארת רבדין ככותבת סדרתית של מכתבים לעיתונים ופעילה חברתית. לפי הכתבה היא הקימה את סניף אמנסטי הישראלי בכספי הפיצויים שקיבלה מגרמניה על מות אמה במחנה ריכוז, אך בשל יחס הארגון לישראל, הפסיקה לפעול עבורו.
על פי מסמכי משרד החוץ, המדינה מימנה את פעילותה של רבדין, שילמה עבורה את דמי החבר באמנסטי אינטרנשיונל ומימנה את נסיעתה לכנס של הארגון בז’נווה ב–1969. לפני הנסיעה הודרכה רבדין להעלות בכנס את בעיית היחס ליהודים במדינות ערב, וכיצד עליה להגיב אם יעלה נושא “העצורים הערבים בשטחים”. בר יעקב כתב: “לנו רצוי שהקשר בינה לבין הארגון בלונדון יתקיים גם להבא ולכן רצוי לאפשר לה לשלם את דמי החברות. גם בשנה שעברה אישרנו סכום זה לאותה מטרה”.
הוא לא היה היחיד במשרד שהחזיק בדעה זו. ב–1971 כתב יועץ שר החוץ בנושא האו”ם מרדכי קדרון, לעמיתו יועץ השר הממונה על ההסברה שמואל דיבון: “עד כה כידוע לא מצאנו כלים מתאימים לבניית תדמית חיובית של ישראל כלפי חוץ בכל הנוגע לזכויות האדם בישראל ובשטחים המוחזקים, ודווקא בנושא זה לא ניתן להסתפק בכלים ממשלתיים. הקמת גוף לא־ממשלתי… תביא לנו תועלת רבה”.
דינשטיין, שבתחילת 1974 נבחר לעמוד בראש הסניף הישראלי של אמנסטי, אכן הביא תועלת. לפי אחד המסמכים בישיבה שבה נבחר לתפקיד נכח גם איש משרד החוץ סיני רום, עמו עמד דינשטיין בקשר לאורך כהונתו. במאי 1974 עידכן דינשטיין את רום על פעולותיו מאז נכנס לתפקידו, ביקש מימון להוצאות וצירף מסמך פנימי של אמנסטי, המפרט את הכנסותיו מסניפים בחו”ל.
לפי המסמכים ראה דינשטיין עצמו כחלק ממערך ההסברה של ישראל. כך למשל, הוא העביר דרך משרד החוץ מאמר שכתב בתגובה למאמר ביקורתי על ישראל, שפירסמה עורכת הדין ופעילת זכויות האדם פליציה לנגר ביוני 19744. במאמר הוא הציג עצמו כיו”ר אמנסטי ישראל ולא הזכיר את קשריו במשרד החוץ.
דינשטיין גם דיווח לרום כי באמנסטי התקבל מכתב מארגון נשים ערביות מארצות הברית, שביקשו מידע על עצורים ואסירים ערבים. הוא צירף את מכתבן, שבו ביקשו גם מידע על הסניף הישראלי של אמנסטי. דינשטיין נטה להתעלם מהפנייה, אך ביקש ייעוץ. רום סבר כי יש להשיב להן ולכתוב כי “אין בבתי הסוהר אסירי מצפון פלשתינאים אלא מחבלים ואחרים שנשפטו על עבירות ביטחוניות”. הוא גם ביקש שההתכתבות כולה תועבר לקונסוליות בניו יורק ולוס אנג’לס.
במאי 1975 ביקש דינשטיין מימון לנסיעה לכנס אמנסטי בשווייץ. משרד החוץ מימן בנדיבות: 6,0000 לירות לכרטיס טיסה והוצאות. לאחר הכנס, שהתקיים בספטמבר, דיווח דינשטיין למשרד ואף היתה לו הצעה: להפיץ בנציגויות של ישראל בעולם את תשובת משרד החוץ לאמנסטי בעניין שבויי מלחמת יום הכיפורים. דינשטיין כתב כי הנטיות הפוליטיות של אמנסטיהן בדרך כלל שמאליות אך אין לומר שזהו ארגון שמאלי קיצוני. רום הודה על הדיווח והוסיף כי המשרד קיבל את הצעתו של דינשטיין.סיכומו של דינשטיין לכנס אמנסטי – דלגסיכומו של דינשטיין לכנס אמנסטי
אלה היו זמנים שונים
בשיחה עמו בשבוע שעבר, אמר דינשטיין כי פרש מהארגון מפני שנוכח לדעת “שזה ארגון פופוליסטי, שרחוק מאוד מכל מה שאני מאמין בו, שזה מחקר וידע”. לדבריו, “היום אמנסטי אינטרנשיונל מתעסק בתחום שהוא לא מבין בו כלום — משפט הומניטרי בינלאומי”. דינשטיין הכחיש כי עמד בקשר שוטף עם משרד החוץ בזמן שניהל את הסניף, וקיבל ממנו למימון. לדבריו, באותן שנים הוא גייס את הכספים ממקורותיו: “לא היה צריך תקציב מי יודע מה, העסקנו אז עובד במשרה חלקית”.
מה היתה המעורבות של משרד החוץ?
“לא היתה מעורבות”, אומר דינשטיין, “למשרד החוץ לא היה עניין”.
מי זה סיני רום?
“הוא היה מנהל מחלקה במשרד החוץ. היכרתי אותו, אבל לא היה לו קשר אתי בנושא הזה”.
המסמכים שבידי מעידים אחרת.
“אני לא יודע על כלום”, השיב דינשטיין, “לא זוכר”, אמר, ובסופו של דבר בחר לנתק את השיחה.
הדיפלומט והשגריר אבי פרימור שכיהן באותן שנים במשרד החוץ, מכיר אישית את דינשטיין ולדבריו, הוא “פטריוט במובן של ׳מה שהמדינה שלי עושה — היא צודקת׳. פטריוט אבסולוטי. אני השתחררתי מזה בגיל מסוים, הוא פחות”.
על התנהלות משרד החוץ מול ארגונים בינלאומיים באותן שנים אומר פרימור כי “המטרה שלנו היתה להשפיע, לא ללחום בהם, לא להשמיץ ולא לאסור כניסה לארץ כמו שעושים היום. המטרה היתה להתווכח, לשכנע. אני לא עסקתי בזה אבל אני מניח שלשכנע ולהשפיע בכל דרך אפשרית זה כולל גם כסף”.קובץ מסמכים נוסף – דלגלקריאת המסמכים הנוספים על מסך מלא – לחצו כאן
לדברי פרימור, היו אז אווירה שונה ומושגים שונים: “ארגונים כמו ׳שוברים שתיקה׳ או ׳בצלם׳ — לא היו אז דברים כאלה. היו אנשים בודדים, אינדיווידואלים, והם נתפסו כתמהונים. בשנים הראשונות ראו את הכיבוש כזמני, איש לא חשב שזה יימשך 50 שנה. זה דבר שאי אפשר היה להעלות על הדעת”.
פרופ’ אדי קאופמן, לימים יו”ר הנהלת בצלם, פעל בשנות ה–70 באמנסטי לצד דינשטיין. בשיחה השבוע הוא אמר ש”זה היה מועדון של משפטנים ועורכי דין” וסיפר שהסתכסך עם דינשטיין מפני שהאחרון “ראה את עצמו ככלב השמירה של מדינת ישראל”. אבל גם קאופמן מוזכר במסמכי משרד החוץ כמי שעמד עמם בקשר. כך למשל, מודה רום לקאופמן על דיווח למשרד על ועידת אמנסטי בנושא עינויים, שהתקיימה בשלהי 1973. היו אלו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים וקאופמן כתב כי היעד המרכז של המשלחת הישראלית היה שחרור השבויים הישראלים בסוריה. הוא צירף העתק של מכתב ששלח לאחר הוועידה למזכיר אמנסטי.
השבוע אישר קאופמן את הדברים וביקש להכניסם להקשר הנכון: “לא היתה תחושה שהיו בעיות חמורות של זכויות אדם. אנחנו מדברים על התקופה של ‘כיבוש נאור’ ואני הרגשתי אז די טוב עם מצב זכויות האדם בישראל ובשטחים”. משרד החוץ, הוא אומר, ביקשו בעיקר מידע על המתרחש באמנסטי: “אני לא זוכר שקיבלתי תדריך לעשות משהו או להילחם נגד מישהו”.
דינשטיין התפטר על רקע הסכסוך עם קאופמן. ניצה שפירא־ליבאי, שהחליפה אותו וכיהנה בתפקיד עד אמצע שנות ה–80, אומרת כי בתקופתה קיבל הסניף הישראלי תקציב רק מאמנסטי העולמי, לא ממשרד החוץ. “אני חושבת שהיה אינטרס שישראל תהיה באמנסטי כי זה ארגון זכויות אדם חשוב”, היא אומרת. היא לא ידעה שדינשטיין מדווח למשרד החוץ, היא אומרת ומוסיפה: “אני מניחה שהוא לא ראה בזה ניגוד עניינים”.
מנכ”ל מכון “עקבות” ליאור יבנה, שאיתר את המסמכים, אמר ל”הארץ” כי “הניצול המניפולטיבי של ארגוני החברה האזרחית בשנים 1969–19766 כדי לקדם את ההסברה הישראלית ולהדוף ממצאים וטענות על פגיעה בזכויות אדם בשטחים, מזכיר את פעילותם בשנים האחרונות של ארגונים והתארגנויות שכביכול הם חלק מהחברה האזרחית, אך מקורות המימון שלהם לוטים בערפל, והם פועלים לפגוע בלגיטימציה של ארגוני זכויות האדם שמבקרים את מדיניות הממשלה. היום כאז, המתקפה הזו חותרת תחת עצם קיומה של חברה אזרחית חופשית”.
סניף אמנסטי הישראלי הפועל מתל אביב, ממומן כעת כולו על ידי אמנסטי העולמי. הארגון לא מקבל כספים מגופים ממשלתיים ואשתקד אף נעשה בכנסת ניסיון לשלול את הטבת המס שמקבלים התורמים לו.
מאמנסטי ישראל נמסר כי “מהמסמכים עולה שממשלת ישראל מעולם לא בחלה באמצעים להתחמקות ממתן דין וחשבון על הפרות זכויות אדם, וכי עולה מהם גם שבעבר ההתנהלות בסניף הפרה באופן בוטה את כלליה של תנועת אמנסטי”.
עוד נמסר כי בניגוד לעבר, הסניף הישראלי הנוכחי הוא חלק בלתי נפרד מתנועת אמנסטי העולמית, ומנהל מאבקים נגד הפרות זכויות אדם שמבצעת ממשלת ישראל בשטחים הפלסטינים הכבושים, נגד הפרות זכויות האדם של פלסטינים בתוך ישראל, ולמען זכויותיהם של הפליטים ומבקשי מקלט בישראל, וכן לוקח חלק במערכותיה הבינלאומיות של התנועה. למען הסר ספק, בהתאם למדיניותה של תנועת אמנסטי, הסניף הישראלי אינו מקבל מימון כלשהו מממשלות, לרבות מממשלת ישראל”.
מאמנסטי העולמי נמסר כי “המסמכים מציגים האשמות חמורות נגד מי שעמד באותן שנים בראש הסניף הישראלי שלנו, והתנהל בצורה הסותרת בבוטות את עקרונות אמנסטי אינטרנשיונל. עצמאות ואובייקטיביות היו חלק מערכי היסוד של אמנסטי מאז הוקם. זו הסיבה בגינה המדיניות שלנו, החל מ-1975, אוסרת בקשת או קבלת תרומות מגופים מדינתיים. באותה תקופה כללי אמנסטי אסרו על סניפים מקומיים לעסוק בהפרות זכויות אדם במדינותיהם. לפיכך, העבודה שלנו בנושא ישראל נקבעה על ידי המזכירות העולמית של הארגון. לאורך התקופה הדגיש הארגון הפרות של זכויות אדם בישראל, וקרא להפסיק את הנוהל של מעצרים מינהליים. בתקופה המדוברת אמנסטי היה עדיין בחיתוליו, עם התפתחותינו לארגון הגלובלי שאנו כיום, המשכנו לפתח נהלים ועקרונות פעולה כדי להבטיח אובייקטיביות ומתן דין וחשבון קפדניים”.
============================================================
———- Forwarded message ———
From: noam budget <noam.budget@gmail.com>
Date: Thu, May 18, 2017 at 5:43 PM
Subject: [Academia-IL] “הרצוי, המצוי והחסוי” – הזמנה למפגש בנושא גישה לתיעוד שבארכיונים הממשלתיים בישראל
To: <academia-il@listserver.huji.ac.il>
שלום לשותפות ולשותפים לרשימה,
מרבית משתמשי/ות הארכיונים הממשלתיים אינם מכירים את החוק, התקנות והפסיקה שנוגעים לאפשרויות הגישה לחומר הארכיוני, ולא נעזרים בהם בכדי לעמוד על זכויותיהם במקרים המתאימים. ביום רביעי הקרוב נקיים את הראשונה בסדרה של פגישות חודשיות בנושא הגישה לחומרים המוחזקים בארכיונים הממשלתיים. נציץ בחוק הארכיונים ובתקנות העיון ונדון בדרכים להתמודד עם החלטות שמונעות גישה לחומרים ארכיונים נחוצים. בין השאר, נברר:
– מה אומר החוק על הזכות לקבל גישה לחומרים המוחזקים בארכיונים הממשלתיים?- כיצד להתמודד עם תשובות לקוניות הקובעות כי חומר ארכיוני מבוקש הוא “חסוי”? – איך לערער על החלטות למנוע גישה לחומר ארכיוני?
מתי: המפגש יערך ביום רביעי, 24 במאי 2017. נתכנס ב-18:15 ונתחיל ב-18:30. איפה: קרן רוזה לוקסמבורג, שד’ רוטשילד 11 (קומה 2), תל אביב-יפו.
הכניסה חופשית אך מספר המקומות מוגבל. אנא הירשמו בטופס זה: https://goo.gl/forms/UFUsGUBw9jirVdHj1
להתראות,
מכון עקבות
============================================
———- Forwarded message ———
From: noam budget <noam.budget@gmail.com>
Date: Mon, Jul 3, 2017 at 10:52 PM
Subject: [Academia-IL] 18 ביולי: מפגש עם גנז המדינה בנושא גישת הציבור לחומרים המוחזקים בארכיונים הממשלתיים
To: <academia-il@listserver.huji.ac.il>
שלום לעורכי/ות הרשימה!
אני מבקש לשלוח את ההזמנה הפתוחה הזו לרשימה,
מקווה שתאשרו את ההודעה,
תודה רבה,
ד”ר נעם הופשטטר
חוקר,
עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני
הזמנה
במסגרת סדרת הפגישות שעורך מכון ‘עקבות’ בנושא גישת הציבור אל החומרים המוחזקים בארכיונים הממשלתיים, נפגש ביום ג’, 18 ביולי, עם גנז המדינה, ד”ר יעקב לזוביק. נדון בבעיות בהן עסקנו בפגישותינו הקודמות וגם באחרות: החלטות חיסוי ונהלי חשיפה, מיעוט החומר הגלוי, העדר קטלוגים, עצירת העיון בתיקי הנייר וכל בעיה אחרת שתרצו לדון בה עם הגנז.
מועד: יום ג’, 18 ביולי, בשעה 18:15. נתארח במשרדי קרן רוזה לוקסמבורג, שד’ רוטשילד 11 (קומה שניה) תל אביב-יפו.
הכניסה חופשית אולם מספר המקומות מוגבל. להבטחת מקומכם נא להרשם בטופס שבקישור זה:
https://goo.gl/forms/2P5x2jLCqss8etou1
===========================================================
54 years to the occupationBack to a defining moment in Israel’s settlement enterprise Read more- Abolition of the Military Rule in AcreOn June 1, 1951, the Military Rule in Acre ended. Not everyone was happy Read more
- Behind the term “Mixed Cities”A brief overview of the history of mixed cities – based on archival documents Read more
- Publishing the Military Rule book!A new book tells the story of a silenced period of Israeli history Read more
israel-academia-monitor.com 
One thought on “Hostile NGO Akevot Attracting Israeli Academia”